ביעור חמץ שנמצא בתוך הפסח

מקורות
בבלי:	פסחים ו א
ירושלמי:	פסחים ב ב
רמב"ם:	חמץ ומצה ג ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמו א-ג

סוגית הגמרא ושיטות הראשונים

הגמרא (פסחים ו א) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב שהמוצא חמץ ביום טוב, צריך לכפות עליו את הכלי. ומוסיף ואומר שאם הוא של הקדש, אינו צריך לפי שאנשים בדלים ממנו.
מבואר בגמרא שהצורך בכפיית כלי הוא כדי שלא יבואו לאכול את החמץ, אך אין היתר להזיזו ממקומו או לבערו ביום טוב עצמו, אלא רק לטלטל כלי אחר על מנת לכסותו.

לא מבואר מתוך דברי הגמרא מדוע לא לשרוף את החמץ, או לכל הפחות להוציא אותו מהבית, שהרי לכאורה האדם עובר איסור כל זמן שהחמץ בביתו. אמנם מסתבר שישנה חלוקה בין אדם שביטל את החמץ ואין עליו איסור תורה של בל יראה ובל ימצא, לבין אדם שלא ביטל, ודנו הראשונים בדבר כדלהלן.

האם האיסור לטלטלו הוא דווקא כשביטל את החמץ או אף כשלא ביטל

שיטת הסוברים שמדובר באדם שביטל את החמץ

רש"י (ו א ד"ה כופה) מעמיד את דברי רב באדם שביטל את החמץ וממילא כבר לא רובץ עליו איסור תורה, וכיון שאסור לטלטל את החמץ משום מוקצה יכול רק לכפות עליו כלי שלא יבוא לאוכלו. רש"י לא גילה דעתו להדיא מה הדין כאשר לא ביטל את חמצו מבעוד יום, וביום טוב מצא חמץ, האם מותר לו לטלטלו ולשורפו או לאו. מסתימת דבריו משמע שאם לא ביטל מותר לו לטלטלו, אך לא ניתן לדייק לענין שריפה אם התירו לו גם לשורפו או לאו, ונחלקו המפרשים בדבריו כדלהלן. .
הר"ן (בדפי הרי"ף ב ב ד"ה המוצא) העמיד גם הוא כדברי רש"י שמדובר באדם שביטל, ולכן אף שאינו יכול לטלטלו משום מוקצה, אינו עובר על בל ימצא. והוסיף הר"ן שאף לשורפו אסור (כוונתו כנראה לשורפו במקומו מבלי לטלטלו), והגם שקיימא לן שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מכל מקום בעינן קצת צורך יום טוב, וכאן אין שום צורך לפי שכבר יצא ידי חובתו בביטול. מדוייק בדברי הר"ן שאדם שלא ביטל את חמצו מבעוד יום ורובץ עליו איסור תורה, מותר לו לשורפו ביום טוב, ואולי אף לטלטלו. וכן הוא במפורש בחידושי הר"ן (ה ב ד"ה וש"מ) שמצות הבערה הוי צורך יום טוב. וכן היא שיטת הגהות מיימוניות (חמץ ומצה ג ט) בשם ריב"א, וכן כתב האור זרוע (ב פסחים רנו ד"ה המוצא), שאם לא ביטלו מותר לשורפו מן התורה הואיל והוא קצת צורך יום טוב, וכן דעת הסמ"ג (עשין לט ד"ה אמר רב יהודה).
כשיטה זו כתב במפורש הטור (אורח חיים תמו) בשם אחיו רבנו יחיאל שאם לא ביטל את החמץ מבעוד יום, יוציאנו וישרפנו ביום טוב שלא יעבור עליו במזיד, שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (א עא) בשם רבו רבנו יצחק (קרקושא) שמותר לשורפו מטעם 'מתוך שהותרה'. והרשב"א הסכים לדבריו והביא לזה ראיה מהירושלמי (שבת ב א) שמתיר להצית את האור במדורת חמץ, ואף אם נאמר ששם מדובר שהדליק מערב יום טוב, מכל מקום קיימא לן שכל ששריפתו אסורה ביום טוב, אסור להדליק אף מערב יום טוב, ואם כן מוכח דבחמץ שרי. אמנם הגר"א (ארוח חיים תמו ד"ה גם) דחה ראיה זו, וכתב שהירושלמי איירי דווקא בשהצית מערב יום טוב. וכן כתב הפרי חדש (תמו א ד"ה ולי נראה) לדחות, שלמ"ד לא אמרינן הואיל והותרה, ביום טוב אסור ובערב יום טוב מותר.

גם המאירי (ו א ד"ה מצא) הכריע כשיטת רש"י שסוגיין איירי בביטל, שהרי אם לא ביטל לא ייתכן שנאסור טלטול במקום שעובר על שני לאווין ומבטל עשה (ד'תשביתו'), ואף שבשופר לא התירו לפקח עליו את הגל משום טלטול וביטלו המצוה, שם יש רק עשה בלבד, וגם שבשעת פיקוח הגל אינו מקיים העשה. אמנם בדברי המאירי מבואר שאם לא ביטל אינו מותר לשרוף את החמץ כדעת ר' יחיאל והרשב"א, אלא רק לטלטלו, וכנראה סובר שזהו מפני שאחר שעת הביעור השבתתו בכל דבר ולאו דווקא בשריפה. כשיטה זו משמע גם בכלבו (מח ד"ה והמוצא) שאם לא ביטל שרי לטלטלו, וכן הוא במפורש בריא"ז המובא בשלטי הגיבורים (ב ב בדפי הרי"ף אות ה). וכן ביארו כמה אחרונים בדעת רש"י כדלהלן.

כשיטה זו דאיירי בביטל סוברים גם רבנו יהונתן על הרי"ף (ו א ד"ה המוצא) ופסקי הרי"ד (ו א ד"ה אמר רב יהודה).

ביאור שיטת רש"י

כאמור, בהסבר דעת רש"י נחלקו המפרשים, האם מי שלא ביטל את החמץ מותר לשורפו, או רק לטלטלו ולהוציאו החוצה.

הגמרא (ו א) אומרת להדיא ששריפת חמץ ביום טוב היא הבערה שלא לצורך ואסורה. וזה נאמר אליבא דר' עקיבא שהביא מקור לכך שביעור חמץ הוא דווקא ביום י"ד ולא בט"ו, ממה שכתוב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', והרי ביום טוב הבערת אש אסורה, אלא על כרחך שהביעור הוא קודם יום טוב. ומזה למדה הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה ושלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
בתשובת הרשב"א (א עא) כתב השואל שם שמכאן לכאורה ניתן להוכיח שלדידן שקיימא לן שאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מותר לשרוף חמץ שנמצא ביום טוב. אך השואל שם דחה את הראיה וכתב שאפשר שזהו דווקא בסוגיה דהתם, שדנה לגבי הפסוק שמלמד את עיקר דין שריפת חמץ שאם היה הדין לבערו בט"ו דהיינו ביום טוב, בזה אפשר היה לומר מתוך שהותרה לצורך וכו', שזהו צורך יום טוב לשרוף את החמץ בזמן שריפתו. אך בסוגיין איירי לדידן שקיימא לן שביעור חמץ הוא קודם יום טוב, וזהו כבר לאחר זמן ביעורו, בזה ההבערה אינה חשובה הבערה לצורך יום טוב, כיוון שיכול היה לעשותה קודם יום טוב. גם הגר"א בביאורו (תמו ד"ה גם) הביא לדחות ראיה זו באותו אופן.
הרשב"א שם הסכים לדברי השואל במה שדחה את הראיה, אבל הביא ראיה אחרת מדברי רש"י בהמשך (ה ב ד"ה שמע מינה) שכתב על דברי הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, שאם היה סובר שהביעור אפשרי על ידי דבר אחר, היה יכול להעמיד את הפסוק 'אך ביום הראשון' ביום טוב עצמו ויבער בכל דבר אחר, כגון להאכילו לכלבים או להשליכו לים. וממה שרש"י כתב דווקא דוגמאות אלו ולא הוסיף גם ע"י שריפה, מוכח שסובר שהשריפה אסורה ביום טוב.
ולכאורה יש להעיר על ראיה זו, שהרי הדברים אמורים אליבא דר' עקיבא שסובר שלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמובא בהמשך הגמרא, ולכן פשיטא שאי אפשר לשרוף אלא רק להשליכו לכלבים או לים, אך אם היה סובר ר' עקיבא 'מתוך שהותרה' היה מתיר גם לשורפו. וכן דחאה הרב פרי חדש (תמו א דה ולי נראה).
גם הבית חדש (תמו א) סובר בדעת רש"י שמותר רק להוציאו ולהשליכו לנהר, לפי שאיסור דאורייתא דבל ימצא דוחה לאיסור דרבנן דמוקצה, אך שריפת חמץ ביום טוב אסורה לפי שנחשבת היא להבערה שלא לצורך. והוכיח דבריו מהסוגיה לקמן (לו א) לגבי הלש במי פירות שלדעת רבן גמליאל תישרף מיד, וכתב רש"י (ד"ה לשין) שהוא דווקא במועד, דביום טוב אסור לשורפה מפני שהבערה שלא לצורך היא. והסביר הב"ח שרש"י לשיטתו שסובר שאחר זמן ביעורו מותר להשבית את החמץ בכל דבר, ממילא אין זו הבערה לצורך, דאפשר באופן אחר. אמנם הפרי חדש (תמו א ד"ה אלא) דחה ראיה זו וכתב ששם מדובר שעדיין לא החמיצה העיסה ולכן ביו"ט אסור לשרוף אלא לבטל כדי שלא יעבור בלאו, אך אם כבר נתחמץ ולא ביטל אפשר דשרי לשרפו. אמנם גם הפר"ח סובר בדעת רש"י שאם לא ביטל מותר לפררו ולזרותו ברוח.
גם בפני יהושע (ו א ד"ה בגמרא אמר רב יהודה) כתב בדעת רש"י שאף שאם ביטל אסור לשורפו ולטלטלו, מ"מ אם לא ביטל, כיון שיש עליו גם לאו דבל יראה מלבד עשה דתשביתו, צריך להוציאו מביתו ולהניחו במקום הפקר, דרש"י סובר שאחר זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, וכיון שהוא רק איסור דרבנן דטלטול, לא העמידו חכמים דבריהם במקום איסור דאורייתא.

לעומת זאת הבית יוסף כתב שנראה מדברי רש"י שסובר הוא שמותר לשרוף את החמץ ביום טוב, וכדעת רבנו יחיאל. גם בחק יעקב (תמו ג) כתב בפשיטות בדעת רש"י דשרי אף לשרוף.

שיטת הסוברים שמדובר באדם שלא ביטל את החמץ

תוספות (כתובות ז א ד"ה מתוך) כתבו להדיא שאין חילוק בסוגיה בין אדם שביטל לאדם שלא ביטל, שגם אדם שביטל מבעוד יום, יש לו עדיין מצוה מדרבנן לבער. אלא שלא התירו לבערו ביום טוב, שאף שיש כאן קצת צורך יום טוב ואמרינן בזה 'מתוך שהותרה', מכל מקום כאן אינו מועיל לפי שאי אפשר לטלטלו. מבואר בדברי תוספות שסבירא להו שעקרונית מותר לשרוף חמץ ביום טוב, ואפילו אדם שביטל, לפי שמקיים בזה מצות ביעור והוי קצת צורך יום טוב, אלא שמעשית אין הדבר אפשרי משום מוקצה, מפני שגם אדם שלא ביטל ורובץ עליו איסור דאורייתא, לא התירו לו טלטול.
וכן למד הגר"א (תמו ד"ה גם) בדעת התוספות שהאיסור הוא מצד מוקצה בלבד ולא מצד שריפה, שהשריפה מותרת מפני שיש בה צורך היום.

הטור הביא בדעה קמייתא בשם יש אומרים שגם מי שלא ביטל אסור לו לשורפו ביום טוב וכדעת התוס', אך בדבריו מבואר שאין זה מטעם איסור מוקצה וכדברי התוס', אלא מטעם איסור הבערה ביום טוב, ושלא אמרינן בזה שהותרה הבערה שלא לצורך. ומבואר עוד בדבריו שאף לטלטלו אסור לפי שאינו יכול לבער באופן אחר, לפי שצריך לבער דווקא בשריפה כרבי יהודה. הבית חדש (תמו א ד"ה ונראה) כתב לפרש טעמם, שכל מה שאמרינו 'מתוך שהותרה' הוא דווקא כאשר יש בזה צורך היום, אבל שריפת חמץ אין בה צורך כלל.
גם בתוספות חכמי אנגליה (ו א ד"ה כופה) כתוב במפורש שהשריפה כאן לא הותרה מפני שאין כאן שום צורך יום טוב. אמנם בדבריהם לא מבואר אם זהו דווקא בביטל, או אפילו בלא ביטל.

בדעה זו מחזיק גם מהר"ם חלאווה בחידושיו לפסחים (ו א), שהאריך לבאר שיש להעמיד את הגמרא אף בלא ביטל, לפי שאסור לשרוף את החמץ ביום טוב אף שמצוה יש בביעורו, וכמו בקדשים שיש מצוה לשרוף את הנותר ואפילו הכי ביום טוב אסור. והוסיף להוכיח כן מדברי ר' עקיבא (פסחים ה א) שסובר ששריפת חמץ אסורה ביום טוב. ואף שטעמו משום דלא אמרינן 'מתוך שהותרה' להבעיר גם שלא לצורך, ואנן קיימא לן כב"ה דגם שלא לצורך מותר, מכל מקום לא מסתבר שר' עקיבא אמר דבריו לבית שמאי בלבד. אלא גם לבית הלל בעינן צורך קצת וביעור חמץ אינו נחשב להבערה שיש בה צורך יום טוב כלל.
אמנם שלא כדעת הטור, סובר הוא שעקרונית ניתן לבער גם בדרכים אחרות את החמץ, דקיימא לן כרבנן, ולכן לכאורה היה מקום להתיר טלטול דרבנן להינצל מאיסור דאורייתא, אך מכל מקום מסקנתו שדברי רב נאמרו בין בביטל ובין בלא ביטל ואסור אף בטלטול, ואינו מותר אלא לכפות עליו כלי אף שעובר בזה על איסור תורה.

בשו"ת מהר"ם מלובלין (כ) כתב שטעמם שלא האוסרים אפילו טלטול הוא משום שחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דבר מן התורה, כיון שלאו דבל יראה ובל ימצא אין לוקים עליו משום שאין בו מעשה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (חמץ ומצה ג ח) כתב שאם מצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי עד לערב ומבערו. ומוכח מתוך דבריו שמדבר אף על אדם שלא ביטל. וכן ביאר המגיד משנה שאפילו לא ביטל אסור בשריפה ובטלטול. וכן כתב המהר"ם מלובלין (כ), והוסיף שגם הרי"ף והרא"ש סתמו דבריהם ולא חילקו בין ביטלו ללא ביטלו. אמנם בשלטי הגיבורים (ב ב אות ה) נשאר בצ"ע בדעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם.

גם רבנו מנוח שם הסכים לדברי הרמב"ם, אך הקשה מדוע לא התירו טלטול דרבנן במקום מצוה דאורייתא, ותירץ שבזמן שמלטלו עדיין לא מקיים העשה דתשביתו, ולא התירו אלא כמילה בצרעת שהלאו והעשה באין כאחד. משמע בדבריו שלשרוף את החמץ במקומו על כל פנים יהיה מותר, ורק משום טלטול אסרו.

בכסף משנה שם כתב שהבערה לא הותרה דומיא דשריפת קדשים האסורים, וגם אין כאן צורך יום טוב קצת שנאמר 'מתוך שהותרה'. ולענין איסור מוקצה כתב לתרץ, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד שכיון שחכמים אסרוהו אינו עובר על לאו דבל יראה, מפני שאנוס הוא ולא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשבידו לבערו.
גם בטורי זהב (אורח חיים תמו ג) כתב בדעת הרמב"ם שיש איסור טלטול משום דאינו ראוי לשום דבר שהרי אסור בהנאה, והטעם שאף לשורפו אסור משום דאין כאן שום צורך יום טוב, שהרי יכול לבערנו לערב.

הבית חדש (תמו ב ד"ה לשון הרמב"ם) כתב בדעת הרמב"ם שאף שניתן לבער את החמץ על ידי פירור לים וכדומה, סובר הוא שלא התירו משום טורח יום טוב.

הכרעת השלחן ערוך והאחרונים

דברי השלחן ערוך

מרן השלחן ערוך (אורח חיים תמו א) העתיק דברי הגמרא להלכה ולא חילק ולא פירש אם מדובר בביטל או גם בלא ביטל את החמץ, ודנו האחרונים בדבר כדלהלן.
וברמ"א הוסיף שגם לטלטלו וגם לשורפו במקומו אסור.

כמה וכמה אחרונים כתבו בדעת השלחן ערוך שסובר כהרמב"ם שאין לחלק בין ביטלו ללא ביטלו ואסור לבער את החמץ בכל מקרה. כן כתב המגן אברהם (ב) והסביר שאינו עובר על לאו דבל יראה כמו שכתבו התוס' כט. שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותו שעה, ומשום דבל יראה הוא ניתק לעשה, ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף.
גם הגר"א (ד"ה גם) למד בדעת השו"ע והרמ"א שהאיסור לטלטל את החמץ הוא אף בלא ביטל, וכן סובר החק יעקב (ג), וכן דעת המהר"ם מלובלין (כ), וכתב שכן הוא מורה להלכה בכל חמץ שנמצא ביום טוב של פסח לכפות עליו כלי עד חול המועד ואז ישרפנו. וכן סובר הפרי חדש (תמו א ד"ה והטור) להלכה, והביא לזה ראיה מהגמרא בדף ו: שאומרת שצריך לבטל אחר הבדיקה, ומסבירה הטעם שמא ימצא חמץ לאחר זמן איסור ואינו יכול לבטלו, וקשה שעדיין יכול לשרפו או להוציאו, אלא ע"כ החשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט ואינו יכול לשרפו או לטלטלו.

בדעת הרמ"א מדוע אסור לשרוף את החמץ גם במקומו, כתב המהר"ם מלובלין (כ), שהוא מטעם שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ואף שקיימא לן שכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל, מ"מ זהו דווקא בכלי שאינו מוקצה, אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי, אסורים לינטל אלא לצורך דבר הניטל.
ר' עקיבא איגר בגליון (ד"ה ונ"ל) כתב לבאר, שכיון שמדאורייתא מועיל גם פירור וזריה לרוח, הרי שאסור לשורפו שכל שאפשר לקיים שניהם, היינו גם העשה דיום טוב וגם הלאו דבל יראה, אין הלאו נדחה מפני העשה, אמנם אחר שחכמים גזרו הטלטול אסור גם לפוררו, אבל עדיין אין זה מתיר את השריפה לפי שמדאורייתא אין העשה דוחה את לא תעשה כנ"ל, שמהתורה ניתן לפוררו לרוח.

טלטול החמץ על ידי דבר אחר

הגר"א בביאורו (תמו ד"ה לפי) כתב שכאן אסור לטלטל את החמץ אפילו על ידי דבר אחר (טלטול מן הצד) לפי שהחמץ אסור בהנאה, וכל דבר שאסור בהנאה אפילו מדרבנן אסור בטלטול גם על ידי דבר אחר.

הוצאת החמץ על ידי גוי

כתב המגן אברהם (תמו ב) בשם השל"ה (דרוש מקור), שמותר להוציא את החמץ על ידי נכרי, דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודוחה לא תעשה דרבנן דאמירה לנכרי, ואף שבשופר לא התירו לומר לנכרי, התם בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עדיין העשה, מה שאין כן הכא.
והמגן אברהם עצמו הקשה על זה, דגם הכא אינו מקיים העשה בזמן שעוקר הלאו, שהרי אף שהנכרי הוציאו מן הבית, עדיין צריך לבערו מן העולם, דכל זמן שהוא בעולם אינו מקיים העשה דתשביתו. וגם שאם כן, אף לישראל יהיה מותר להשליכו לים, שאינו עובר אלא על איסור דרבנן. לכן מסיק המג"א שאינו מותר אלא לכפות עליו כלי כדין הגמרא.
גם ר' עקיבא בגליון מפקפק באפשרות לתת לנכרי, כיון שלא מקיים בזה עשה דתשביתו, שהרי אין שליחות לנכרי, והוי כנעשה הביעור מעצמו.

ברכה על הביעור לאחר זמנו

כתב המגן אברהם (אורח חיים תמו א) שאף המבער חמץ בחול המועד (או ביום טוב לסוברים שמותר), יברך 'על ביעור חמץ', שאף על פי שכבר ביטל את החמץ קודם הפסח, מ"מ כעת מברך על תקנת חכמים. וכל שכן אדם שנתחמצה לו עיסה בפסח, שיברך על ביעור חמץ. וסיים שזהו דווקא בחמץ גמור, אבל חיטה שנמצאת בתבשיל שאינה חמץ גמור, נראה שאין לברך עליה.
ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא אורח חיים סא) כתב שהטעם שמברכים גם בתוך המועד, הוא משום המצוה דאורייתא דתשביתו, ואף שמהתורה ליכא מצות תשביתו כיון שביטל, מ"מ כיון שחכמים תיקנו שביטול לבד אינו מועיל, יש מצות תשביתו מדרבנן, ועל זה מברך. אך על לאו דבל יראה או על הבדיקה גרידא לא היה יכול לברך, שכל שאינו אלא להינצל מאיסור לא שייך ברכה, הובאו דבריו בקיצור בשערי תשובה (ב).

הפוסקים האחרונים העתיקו דברי המג"א להלכה, שיש לברך על ביעור במועד. כ הוא במשנה ברורה (ב).

טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל

שאלו הראשונים בסוגיה, איך מותר לטלטל את הכלי על מנת לכסות את החמץ אליבא דר' יצחק שסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל.
תוספות (ו א ד"ה כופה) יישבו שכאן מדובר שצריך הוא את מקום הכלי, שבזה גם ר' יצחק מודה שמותר לטלטלו.
עוד תירצו התוספות שהתירו לטלטלו משום שמא יבוא לאכול את החמץ. לתירוץ זה הסכים גם הריטב"א (ו א ד"ה המוצא) וביאר שהתירו חכמים איסור דרבנן דטלטול כדי שלא יבוא לידי איסור תורה של אכילת חמץ. לפי תירוץ זה צריך לומר שהסוגיה מדברת באדם שביטל את החמץ, שאם מדובר בלא ביטל יהיה מותר לו אף לטלטל את החמץ ולהוציאו ואולי אף לשורפו (ראה עוד).
כתירוצי התוספות מובא גם בחידושי הר"ן (ו א ד"ה כופה).

בקובץ שיעורים כתב דאפשר שקושיא מעיקרא ליתא, כיון שכאן לא חשיב לצורך החמץ שהוא אינו ניטל, אלא לצורך האדם שלא יבוא לאוכלו. ואפשר גם שזוהי כוונת התוספות בתירוצם השני, שמשום שלא יבואו לאוכלו התירו, אף שלא משמע כן בלשונם.