ביעור חמץ שנמצא בתוך הפסח

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: פסחים ו א
ירושלמי: פסחים ב ב
רמב"ם: חמץ ומצה ג ח
שלחן ערוך: אורח חיים תמו א-ג

המוצא חמץ ביום טוב של פסח או בחול המועד, איך מבערו, ואם יש הבדל בין ביטל את החמץ קודם הפסח או לא ביטל.

סוגית הגמרא ושיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (פסחים ו א) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב שהמוצא חמץ ביום טוב, צריך לכפות עליו את הכלי. ומוסיף ואומר שאם הוא של הקדש, אינו צריך לפי שאנשים בדלים ממנו.
מבואר בגמרא שהצורך בכפיית כלי הוא כדי שלא יבואו לאכול את החמץ, אך אין היתר להזיזו ממקומו או לבערו ביום טוב עצמו, אלא רק לטלטל כלי אחר על מנת לכסותו.

לא מבואר מתוך דברי הגמרא מדוע לא לשרוף את החמץ, או לכל הפחות להוציא אותו מהבית, שהרי לכאורה האדם עובר איסור כל זמן שהחמץ בביתו. אמנם מסתבר שישנה חלוקה בין אדם שביטל את החמץ ואין עליו איסור תורה של בל יראה ובל ימצא, לבין אדם שלא ביטל, ודנו הראשונים בדבר כדלהלן.

האם האיסור לטלטלו הוא דווקא כשביטל את החמץ או אף כשלא ביטל[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הסוברים שמדובר באדם שביטל את החמץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (ו א ד"ה כופה) מעמיד את דברי רב באדם שביטל את החמץ וממילא כבר לא רובץ עליו איסור תורה, וכיון שאסור לטלטל את החמץ משום מוקצה יכול רק לכפות עליו כלי שלא יבוא לאוכלו. רש"י לא גילה דעתו להדיא מה הדין כאשר לא ביטל את חמצו מבעוד יום, וביום טוב מצא חמץ, האם מותר לו לטלטלו ולשורפו או לאו. מסתימת דבריו משמע שאם לא ביטל מותר לו לטלטלו, אך לא ניתן לדייק לענין שריפה אם התירו לו גם לשורפו או לאו, ונחלקו המפרשים בדבריו כדלהלן. .
הר"ן (בדפי הרי"ף ב ב ד"ה המוצא) העמיד גם הוא כדברי רש"י שמדובר באדם שביטל, ולכן אף שאינו יכול לטלטלו משום מוקצה, אינו עובר על בל ימצא. והוסיף הר"ן שאף לשורפו אסור (כוונתו כנראה לשורפו במקומו מבלי לטלטלו), והגם שקיימא לן שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מכל מקום בעינן קצת צורך יום טוב, וכאן אין שום צורך לפי שכבר יצא ידי חובתו בביטול. מדוייק בדברי הר"ן שאדם שלא ביטל את חמצו מבעוד יום ורובץ עליו איסור תורה, מותר לו לשורפו ביום טוב, ואולי אף לטלטלו. וכן הוא במפורש בחידושי הר"ן (ה ב ד"ה וש"מ) שמצות הבערה הוי צורך יום טוב. וכן היא שיטת הגהות מיימוניות (חמץ ומצה ג ט) בשם ריב"א, וכן כתב האור זרוע (ב פסחים רנו ד"ה המוצא), שאם לא ביטלו מותר לשורפו מן התורה הואיל והוא קצת צורך יום טוב, וכן דעת הסמ"ג (עשין לט ד"ה אמר רב יהודה), והאגודה (פסחים א ו), והריב"ש בתשובה (תא).
כשיטה זו כתב במפורש הטור (אורח חיים תמו) בשם אחיו רבנו יחיאל שאם לא ביטל את החמץ מבעוד יום, יוציאנו וישרפנו ביום טוב שלא יעבור עליו במזיד, שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (א עא) בשם רבו רבנו יצחק (קרקושא) שמותר לשורפו מטעם 'מתוך שהותרה'. והרשב"א הסכים לדבריו והביא לזה ראיה מהירושלמי (שבת ב א) שמתיר להצית את האור במדורת חמץ, ואף אם נאמר ששם מדובר שהדליק מערב יום טוב, מכל מקום קיימא לן שכל ששריפתו אסורה ביום טוב, אסור להדליק אף מערב יום טוב, ואם כן מוכח דבחמץ שרי. אמנם הגר"א (ארוח חיים תמו ד"ה גם) דחה ראיה זו, וכתב שהירושלמי איירי דווקא בשהצית מערב יום טוב. וכן כתב הפרי חדש (תמו א ד"ה ולי נראה) לדחות, שלמ"ד לא אמרינן הואיל והותרה, ביום טוב אסור ובערב יום טוב מותר.

גם המאירי (ו א ד"ה מצא) הכריע כשיטת רש"י שסוגיין איירי בביטל, שהרי אם לא ביטל לא ייתכן שנאסור טלטול במקום שעובר על שני לאווין ומבטל עשה (ד'תשביתו'), ואף שבשופר לא התירו לפקח עליו את הגל משום טלטול וביטלו המצוה, שם יש רק עשה בלבד, וגם שבשעת פיקוח הגל אינו מקיים העשה. אמנם בדברי המאירי מבואר שאם לא ביטל אינו מותר לשרוף את החמץ כדעת ר' יחיאל והרשב"א, אלא רק לטלטלו, וכנראה סובר שזהו מפני שאחר שעת הביעור השבתתו בכל דבר ולאו דווקא בשריפה. כשיטה זו משמע גם בכלבו (מח ד"ה והמוצא) שאם לא ביטל שרי לטלטלו, וכן הוא במפורש בריא"ז המובא בשלטי הגיבורים (ב ב בדפי הרי"ף אות ה) ובאורחות חיים לוניל (חמץ ומצה כח). וכן ביארו כמה אחרונים בדעת רש"י כדלהלן.

כשיטה זו דאיירי בביטל סוברים גם רבנו יהונתן על הרי"ף (ו א ד"ה המוצא) ופסקי הרי"ד (ו א ד"ה אמר רב יהודה).

ביאור שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור, בהסבר דעת רש"י נחלקו המפרשים, האם מי שלא ביטל את החמץ מותר לשורפו, או רק לטלטלו ולהוציאו החוצה.

הגמרא (ו א) אומרת להדיא ששריפת חמץ ביום טוב היא הבערה שלא לצורך ואסורה. וזה נאמר אליבא דר' עקיבא שהביא מקור לכך שביעור חמץ הוא דווקא ביום י"ד ולא בט"ו, ממה שכתוב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', והרי ביום טוב הבערת אש אסורה, אלא על כרחך שהביעור הוא קודם יום טוב. ומזה למדה הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה ושלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
בתשובת הרשב"א (א עא) כתב השואל שם שמכאן לכאורה ניתן להוכיח שלדידן שקיימא לן שאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מותר לשרוף חמץ שנמצא ביום טוב. אך השואל שם דחה את הראיה וכתב שאפשר שזהו דווקא בסוגיה דהתם, שדנה לגבי הפסוק שמלמד את עיקר דין שריפת חמץ שאם היה הדין לבערו בט"ו דהיינו ביום טוב, בזה אפשר היה לומר מתוך שהותרה לצורך וכו', שזהו צורך יום טוב לשרוף את החמץ בזמן שריפתו. אך בסוגיין איירי לדידן שקיימא לן שביעור חמץ הוא קודם יום טוב, וזהו כבר לאחר זמן ביעורו, בזה ההבערה אינה חשובה הבערה לצורך יום טוב, כיוון שיכול היה לעשותה קודם יום טוב. גם הגר"א בביאורו (תמו ד"ה גם) הביא לדחות ראיה זו באותו אופן.
הרשב"א שם הסכים לדברי השואל במה שדחה את הראיה, אבל הביא ראיה אחרת מדברי רש"י בהמשך (ה ב ד"ה שמע מינה) שכתב על דברי הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, שאם היה סובר שהביעור אפשרי על ידי דבר אחר, היה יכול להעמיד את הפסוק 'אך ביום הראשון' ביום טוב עצמו ויבער בכל דבר אחר, כגון להאכילו לכלבים או להשליכו לים. וממה שרש"י כתב דווקא דוגמאות אלו ולא הוסיף גם ע"י שריפה, מוכח שסובר שהשריפה אסורה ביום טוב.
ולכאורה יש להעיר על ראיה זו, שהרי הדברים אמורים אליבא דר' עקיבא שסובר שלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמובא בהמשך הגמרא, ולכן פשיטא שאי אפשר לשרוף אלא רק להשליכו לכלבים או לים, אך אם היה סובר ר' עקיבא 'מתוך שהותרה' היה מתיר גם לשורפו. וכן דחאה הרב פרי חדש (תמו א דה ולי נראה).
גם הבית חדש (תמו א) סובר בדעת רש"י שמותר רק להוציאו ולהשליכו לנהר, לפי שאיסור דאורייתא דבל ימצא דוחה לאיסור דרבנן דמוקצה, אך שריפת חמץ ביום טוב אסורה לפי שנחשבת היא להבערה שלא לצורך[1]. והוכיח דבריו מהסוגיה לקמן (לו א) לגבי הלש במי פירות שלדעת רבן גמליאל תישרף מיד, וכתב רש"י (ד"ה לשין) שהוא דווקא במועד, דביום טוב אסור לשורפה מפני שהבערה שלא לצורך היא. והסביר הב"ח שרש"י לשיטתו שסובר שאחר זמן ביעורו מותר להשבית את החמץ בכל דבר, ממילא אין זו הבערה לצורך, דאפשר באופן אחר. אמנם הפרי חדש (תמו א ד"ה אלא) דחה ראיה זו וכתב ששם מדובר שעדיין לא החמיצה העיסה ולכן ביו"ט אסור לשרוף אלא לבטל כדי שלא יעבור בלאו, אך אם כבר נתחמץ ולא ביטל אפשר דשרי לשרפו. אמנם גם הפר"ח סובר בדעת רש"י שאם לא ביטל מותר לפררו ולזרותו ברוח.
גם בפני יהושע (ו א ד"ה בגמרא אמר רב יהודה) כתב בדעת רש"י שאף שאם ביטל אסור לשורפו ולטלטלו, מ"מ אם לא ביטל, כיון שיש עליו גם לאו דבל יראה מלבד עשה דתשביתו, צריך להוציאו מביתו ולהניחו במקום הפקר, דרש"י סובר שאחר זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, וכיון שהוא רק איסור דרבנן דטלטול, לא העמידו חכמים דבריהם במקום איסור דאורייתא.

לעומת זאת הבית יוסף כתב שנראה מדברי רש"י שסובר הוא שמותר לשרוף את החמץ ביום טוב, וכדעת רבנו יחיאל. גם בחק יעקב (תמו ג) כתב בפשיטות בדעת רש"י דשרי אף לשרוף.

שיטת הסוברים שמדובר באדם שלא ביטל את החמץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות (כתובות ז א ד"ה מתוך) כתבו להדיא שאין חילוק בסוגיה בין אדם שביטל לאדם שלא ביטל, שגם אדם שביטל מבעוד יום, יש לו עדיין מצוה מדרבנן לבער. אלא שלא התירו לבערו ביום טוב, שאף שיש כאן קצת צורך יום טוב ואמרינן בזה 'מתוך שהותרה', מכל מקום כאן אינו מועיל לפי שאי אפשר לטלטלו. מבואר בדברי תוספות שסבירא להו שעקרונית מותר לשרוף חמץ ביום טוב, ואפילו אדם שביטל, לפי שמקיים בזה מצות ביעור והוי קצת צורך יום טוב, אלא שמעשית אין הדבר אפשרי משום מוקצה, מפני שגם אדם שלא ביטל ורובץ עליו איסור דאורייתא, לא התירו לו טלטול.
וכן למד הגר"א (תמו ד"ה גם) בדעת התוספות שהאיסור הוא מצד מוקצה בלבד ולא מצד שריפה, שהשריפה מותרת מפני שיש בה צורך היום.

הטור הביא בדעה קמייתא בשם יש אומרים שגם מי שלא ביטל אסור לו לשורפו ביום טוב וכדעת התוס', אך בדבריו מבואר שאין זה מטעם איסור מוקצה וכדברי התוס', אלא מטעם איסור הבערה ביום טוב, ושלא אמרינן בזה שהותרה הבערה שלא לצורך[2]. ומבואר עוד בדבריו שאף לטלטלו אסור לפי שאינו יכול לבער באופן אחר, לפי שצריך לבער דווקא בשריפה כרבי יהודה. הבית חדש (תמו א ד"ה ונראה) כתב לפרש טעמם, שכל מה שאמרינו 'מתוך שהותרה' הוא דווקא כאשר יש בזה צורך היום, אבל שריפת חמץ אין בה צורך כלל.
גם בתוספות חכמי אנגליה (ו א ד"ה כופה) כתוב במפורש שהשריפה כאן לא הותרה מפני שאין כאן שום צורך יום טוב. אמנם בדבריהם לא מבואר אם זהו דווקא בביטל, או אפילו בלא ביטל.

בדעה זו מחזיק גם מהר"ם חלאווה בחידושיו לפסחים (ו א), שהאריך לבאר שיש להעמיד את הגמרא אף בלא ביטל, לפי שאסור לשרוף את החמץ ביום טוב אף שמצוה יש בביעורו, וכמו בקדשים שיש מצוה לשרוף את הנותר ואפילו הכי ביום טוב אסור. והוסיף להוכיח כן מדברי ר' עקיבא (פסחים ה א) שסובר ששריפת חמץ אסורה ביום טוב. ואף שטעמו משום דלא אמרינן 'מתוך שהותרה' להבעיר גם שלא לצורך, ואנן קיימא לן כב"ה דגם שלא לצורך מותר, מכל מקום לא מסתבר שר' עקיבא אמר דבריו לבית שמאי בלבד. אלא גם לבית הלל בעינן צורך קצת וביעור חמץ אינו נחשב להבערה שיש בה צורך יום טוב כלל.
אמנם שלא כדעת הטור, סובר הוא שעקרונית ניתן לבער גם בדרכים אחרות את החמץ, דקיימא לן כרבנן, ולכן לכאורה היה מקום להתיר טלטול דרבנן להינצל מאיסור דאורייתא, אך מכל מקום מסקנתו שדברי רב נאמרו בין בביטל ובין בלא ביטל ואסור אף בטלטול, ואינו מותר אלא לכפות עליו כלי אף שעובר בזה על איסור תורה.

בשו"ת מהר"ם מלובלין (כ) כתב שטעמם שלא האוסרים אפילו טלטול הוא משום שחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דבר מן התורה, כיון שלאו דבל יראה ובל ימצא אין לוקים עליו משום שאין בו מעשה.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (חמץ ומצה ג ח) כתב שאם מצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי עד לערב ומבערו. ומוכח מתוך דבריו שמדבר אף על אדם שלא ביטל. וכן ביאר המגיד משנה שאפילו לא ביטל אסור בשריפה ובטלטול. וכן כתב המהר"ם מלובלין (כ), והוסיף שגם הרי"ף והרא"ש סתמו דבריהם ולא חילקו בין ביטלו ללא ביטלו. אמנם בשלטי הגיבורים (ב ב אות ה) נשאר בצ"ע בדעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם.

גם רבנו מנוח שם הסכים לדברי הרמב"ם, אך הקשה מדוע לא התירו טלטול דרבנן במקום מצוה דאורייתא, ותירץ שבזמן שמלטלו עדיין לא מקיים העשה דתשביתו, ולא התירו אלא כמילה בצרעת שהלאו והעשה באין כאחד. משמע בדבריו שלשרוף את החמץ במקומו על כל פנים יהיה מותר, ורק משום טלטול אסרו.

בכסף משנה שם כתב שהבערה לא הותרה דומיא דשריפת קדשים האסורים, וגם אין כאן צורך יום טוב קצת שנאמר 'מתוך שהותרה'. ולענין איסור מוקצה כתב לתרץ, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד שכיון שחכמים אסרוהו אינו עובר על לאו דבל יראה, מפני שאנוס הוא ולא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשבידו לבערו.
גם בטורי זהב (אורח חיים תמו ג) כתב בדעת הרמב"ם שיש איסור טלטול משום דאינו ראוי לשום דבר שהרי אסור בהנאה, והטעם שאף לשורפו אסור משום דאין כאן שום צורך יום טוב, שהרי יכול לבערנו לערב.

הבית חדש (תמו ב ד"ה לשון הרמב"ם) כתב בדעת הרמב"ם שאף שניתן לבער את החמץ על ידי פירור לים וכדומה, סובר הוא שלא התירו משום טורח יום טוב.

הכרעת השלחן ערוך והאחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי השלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן השלחן ערוך (אורח חיים תמו א) העתיק דברי הגמרא להלכה ולא חילק ולא פירש אם מדובר בביטל או גם בלא ביטל את החמץ, ודנו האחרונים בדבר כדלהלן.
וברמ"א הוסיף שגם לטלטלו וגם לשורפו במקומו אסור.

כמה וכמה אחרונים כתבו בדעת השלחן ערוך שסובר כהרמב"ם שאין לחלק בין ביטלו ללא ביטלו ואסור לבער את החמץ בכל מקרה. כן כתב המגן אברהם (ב) והסביר שאינו עובר על לאו דבל יראה כמו שכתבו התוס' כט. שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותו שעה, ומשום דבל יראה הוא ניתק לעשה, ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף.
גם הגר"א (ד"ה גם) למד בדעת השו"ע והרמ"א שהאיסור לטלטל את החמץ הוא אף בלא ביטל, וכן סובר החק יעקב (ג), וכן דעת המהר"ם מלובלין (כ), וכתב שכן הוא מורה להלכה בכל חמץ שנמצא ביום טוב של פסח לכפות עליו כלי עד חול המועד ואז ישרפנו. וכן סובר הפרי חדש (תמו א ד"ה והטור) להלכה, והביא לזה ראיה מהגמרא בדף ו: שאומרת שצריך לבטל אחר הבדיקה, ומביאה לזה טעם שמא ימצא חמץ לאחר זמן איסור ואינו יכול לבטלו, וקשה שעדיין יכול לשרפו או להוציאו, אלא ע"כ החשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט ואינו יכול לשרפו או לטלטלו[3].

הבית חדש בתשובה (ישנות קכד) הכריע כרש"י והר"ן ורוב הפוסקים, שאם לא ביטל את החמץ, או חמץ שנתחמץ ביום טוב, רשאי וצריך לשורפו.

המשנה ברורה (ו) כתב בשם האחרונים שהמנהג כסברה ראשונה, שבכל גווני כופין עליו כלי, והוסיף שמ"מ היכא דנהוג כסברה האחרונה להקל ולבער כשביטל את החמץ, אין להם לשנות מנהגם. אמנם בחמץ שאינו גמור כחיטה שנפלה לתבשיל לכו"ע אין לשורפו אלא לכפות עליו כלי עד מוצאי יום טוב.

בדעת הרמ"א מדוע אסור לשרוף את החמץ גם במקומו, כתב המהר"ם מלובלין (כ), שהוא מטעם שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ואף שקיימא לן שכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל, מ"מ זהו דווקא בכלי שאינו מוקצה, אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי, אסורים לינטל אלא לצורך דבר הניטל.
ר' עקיבא איגר בגליון (ד"ה ונ"ל) כתב לבאר, שכיון שמדאורייתא מועיל גם פירור וזריה לרוח, הרי שאסור לשורפו שכל שאפשר לקיים שניהם, היינו גם העשה דיום טוב וגם הלאו דבל יראה, אין הלאו נדחה מפני העשה, אמנם אחר שחכמים גזרו הטלטול אסור גם לפוררו, אבל עדיין אין זה מתיר את השריפה לפי שמדאורייתא אין העשה דוחה את לא תעשה כנ"ל, שמהתורה ניתן לפוררו לרוח.

טלטול החמץ על ידי דבר אחר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הריב"ש בתשובה (תא) כתב שכאן אסור לטלטל את החמץ אפילו על ידי דבר אחר (טלטול מן הצד) לפי שהחמץ אסור בהנאה, וכל דבר שאסור בהנאה אפילו מדרבנן אסור בטלטול גם על ידי דבר אחר. וכן העתיק הגר"א בביאורו (תמו ד"ה לפי). ובאמת שכן מוכח כבר מהירושלמי (פסחים ב ב), שכתב שחמץ של גוי שנתגלגל לגגו של ישראל, בשבת או ביו"ט אינו דוחפו בקנה כדשרי בחול המועד אלא כופה עליו כלי.
ובערוך השלחן (תמו י) ביאר הטעם, שטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור.

הוצאת החמץ על ידי גוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב השל"ה (פסחים נר מצוה כא) שכל דין הגמרא שיש לכפות כלי על החמץ הוא דווקא בדליכא גוי, אך אם יש גוי יאמר לגוי שיוציא את החמץ, ואפילו כשביטל את החמץ ואינו אלא מדרבנן. דאתי עשה מדרבנן ד'תשביתו' ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לנכרי שבות. ואף שבשופר אינו דוחה אפילו שבות דשבות, התם בזמן בעובר על השבות דאמירה לנכרי אינו מקיים העשה דתקיעת שופר, אבל הכא כשמוציא הנכרי את החמץ מביתו בזה מקיים כבר את העשה דתשביתו.
במגן אברהם (תמו ב) הביא דברי השל"ה והקשה על זה, דגם הכא אינו מקיים העשה בזמן שעוקר הלאו, שהרי אף שהנכרי הוציאו מן הבית, עדיין צריך לבערו מן העולם, דכל זמן שהוא בעולם אינו מקיים העשה דתשביתו. וגם שאם כן, אף לישראל יהיה מותר להשליכו לים, שאינו עובר אלא על איסור דרבנן. אך בסוף דבריו כותב המג"א שאמנם שלהטילו לים על ידי נכרי מעיקר הדין מותר, אך לא מטעם דאתי עשה ודוחה ל"ת כדברי השל"ה, אלא משום דהוי שבות דשבות שמותר במקום מצוה, אמנם סיים המג"א שכל הפוסקים סתמו לכפות עליו כלי ולא הזכירו ההיתר דנכרי, ואפשר שהוא מטעם שמא לא יפרר כדינו או כיון שעיקר הביעור הוא בשריפה, או מחשש שהגוי יאמר כשפים הוא עושה לי.
גם ר' עקיבא איגר בגליון מפקפק באפשרות לתת לנכרי, כיון שלא מקיים בזה עשה דתשביתו, שהרי אין שליחות לנכרי, והוי כנעשה הביעור מעצמו. ולכן הנתינה לנכרי היא פיתרון לא טוב לפי שאינו מתקן בזה את הלאו, מה שאין כן שכופה כלי ומבערו בחול המועד, שמתקן את הלאו ואינו עובר בזה למפרע.

המשנה ברורה (ז) כתב בשם האחרונים שמעיקר הדין מותר לומר לנכרי להטיל את החמץ לים או לבית הכיסא, אפילו בחמץ שכבר ביטלו, לפי שאינו אלא שבות דשבות המותר במקום מצוה, אך סיים שאין העולם נוהגים כן, אלא כופין עליו כלי בכל גווני, וזהו כמסקנת המגן אברהם.

ברכה על הביעור לאחר זמנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המגן אברהם (אורח חיים תמו א) שאף המבער חמץ בחול המועד (או ביום טוב לסוברים שמותר), יברך 'על ביעור חמץ', שאף על פי שכבר ביטל את החמץ קודם הפסח, מ"מ כעת מברך על תקנת חכמים. וכל שכן אדם שנתחמצה לו עיסה בפסח, שיברך על ביעור חמץ. וסיים שזהו דווקא בחמץ גמור, אבל חיטה שנמצאת בתבשיל שאינה חמץ גמור, נראה שאין לברך עליה.
ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא אורח חיים סא) כתב שהטעם שמברכים גם בתוך המועד, הוא משום המצוה דאורייתא דתשביתו, ואף שמהתורה ליכא מצות תשביתו כיון שביטל, מ"מ כיון שחכמים תיקנו שביטול לבד אינו מועיל, יש מצות תשביתו מדרבנן, ועל זה מברך. אך על לאו דבל יראה או על הבדיקה גרידא לא היה יכול לברך, שכל שאינו אלא להינצל מאיסור לא שייך ברכה, הובאו דבריו בקיצור בשערי תשובה (ב).

אמנם המגן אברהם עצמו במקום אחר (אורח חיים תלה ב) נסתפק אם צריך לברך על ביעור חמץ שנמצא בפסח, כיון שכבר ביטלו קודם הפסח וקיים תקנת חכמים בבדיקה. וכבר העירו האחרונים על הסתירה בדבריו. אמנם בעיסה שנתחמצה בפסח עצמו, מודה המגן אברהם שמברך על ביעורו כיון שלא היה כלול בביטול, אלא אם כן הוא חמץ שאינו גמור כחיטה שנפלה לתבשיל וכנ"ל.
הפוסקים האחרונים נחלקו בדבר זה לדינא. המשנה ברורה (תלה ה) הכריע שספק ברכות להקל, וכן הכריע ערוך השלחן (תלה ג, תמו ח).

טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאלו הראשונים בסוגיה, איך מותר לטלטל את הכלי על מנת לכסות את החמץ אליבא דר' יצחק שסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל.
תוספות (ו א ד"ה כופה) יישבו שכאן מדובר שצריך הוא את מקום הכלי, שבזה גם ר' יצחק מודה שמותר לטלטלו.
עוד תירצו התוספות שהתירו לטלטלו משום שמא יבוא לאכול את החמץ. לתירוץ זה הסכים גם הריטב"א (ו א ד"ה המוצא) וביאר שהתירו חכמים איסור דרבנן דטלטול כדי שלא יבוא לידי איסור תורה של אכילת חמץ. לפי תירוץ זה צריך לומר שהסוגיה מדברת באדם שביטל את החמץ, שאם מדובר בלא ביטל יהיה מותר לו אף לטלטל את החמץ ולהוציאו ואולי אף לשורפו (ראה עוד).
כתירוצי התוספות מובא גם בחידושי הר"ן (ו א ד"ה כופה).

בקובץ שיעורים כתב דאפשר שקושיא מעיקרא ליתא, כיון שכאן לא חשיב לצורך החמץ שהוא אינו ניטל, אלא לצורך האדם שלא יבוא לאוכלו. ואפשר גם שזוהי כוונת התוספות בתירוצם השני, שמשום שלא יבואו לאוכלו התירו, אף שלא משמע כן בלשונם.

חמץ הנמצא ביום טוב שני של גלויות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב האורחות חיים לוניל (חמץ ומצה כח) שכל האיסור הוא דווקא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני של גלויות שהוא מדרבנן, מותר לטלטלו או לזרקו או לשורפו, ואפילו ביטל את החמץ קודם הפסח, והעתיקו הבית יוסף (תמו ד"ה כתב בארחות חיים), והביאו להלכה בשלחן ערוך (ב) בשם יש מי שאומר, ובלא חולק.
אבל הדרכי משה (א) דייק מדברי הטור, שדווקא בחול המועד מותר לשורפו, אבל ביום טוב, אפילו יום טוב שני אסור. אמנם בשלחן ערוך הרמ"א לא השיג.
גם הבית חדש בשו"ת (ישנות קכד ד"ה וכן פירשו) כתב לחלוק על הב"י והאורחות חיים, שאין להקל ביום טוב שני כל שאין מצוה בשריפתו, וגם דייק כן מדברי המרדכי (פסחים א תקלג) שכתב בתחילה שכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומשמע לכאורה שביו"ט שני מותר לשורפו, אבל לאחר מכן כתב 'כדי לשורפה בחול המועד' משמע להדיא שאין לשרוף אלא בחול המועד, ולא אמר יום טוב ראשון אלא לאפוקי יום טוב האחרון.

המגן אברהם (ד) העיר על דברי השו"ע שאף שמעיקר הדין מותר, מ"מ נכון שלא לשורפו אלא להשליכו לים. גם הטורי זהב העלה להלכה שאין לשרוף ביום טוב שני, אלא רק לטלטלו ולאבדו בים וכד', ולסמוך על הדיעות שאחר שעה שישית השבתתו בכל דבר.
במשנה ברורה (ח) הכריע שאם ביטל את חמצו קודם הפסח, יש להחמיר ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון ולא לטלטל ולא לשרוף, ואם לא ביטל או שנתחמץ בתוך הפסח שלא מועיל לו ביטול, יש לסמוך לטלטלו ולהשליכו ולאבדו.

חמץ הנמצא בשבת בערב פסח משעה חמישית ולמעלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הטור (אורח חיים תמו) שכדין חמץ הנמצא ביום טוב שיש לכפות עליו כלי, כן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת אחר חמש שעות. וכן העתיקו הפוסקים להלכה, וכן הוא בשלחן ערוך

חמץ הנמצא בחול המועד[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בירושלמי (פסחים ב ב) שאם נתגלגל חמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל בחולו של מועד, דוחפו בקנה. מבואר דאסור לטלטלו אפילו בחולו של מועד. כתב התרומת הדשן (א קלה) שזהו דווקא בחמצו של נכרי, שכיון שאינו מוטל עליו לבערו לא בדיל מיניה וחיישינן שמא יבוא לאוכלו, אבל חמץ של ישראל מותר לטלטלו בחולו של מועד על מנת לבערו. וכן כתב הריב"ש בתשובה (תא) שחמץ אסור בטלטול אפילו בחולו של מועד שמא יבוא לאוכלו, אלא אם כן נוטלו על מנת לבערו. והביא דברי הרי"צ גיאות (ומקורו בירושלמי שם) שכתב שאם נתגלגל חמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, דוחפו בקנה, ואם הוא בשבת ויו"ט כופה עליו כלי. הובאו דבריהם בבית יוסף (תמו ד"ה כתוב בהגהות).

בשלחן ערוך (תמו א) פסק דברים אלו בפשיטות, שאם זהו חמץ של ישראל, בחול המועד נוטלו ומוציאו ומבערו. ועוד הביא (ג) דברי הירושלמי שאם נתגלגל חמץ גוי לחצירו, מגלגלו בקנה, ולא יטלנו בידו.

חמץ של גוי שנתגלגל לרשות ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בירושלמי (פסחים ב ב) שאם נתגלגל חמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, דוחפו בקנה, ואם הוא בשבת ויו"ט כופה עליו כלי, וציטטו ההגהות מיימוניות (חמץ ומצה ד ב). וביאר בקרבן העדה שם שבחוה"מ אפילו בידו אסור ליגע בו, שמא יבוא לאוכלו, כיון שאינו מוטל עליו לבערו. ובשבת ביו"ט כיון דהוי מוקצה, אסור לטלטלו אפילו ע"י קנה. וכן בתרומת הדשן (א קלה) ביאר שכאשר אין הישראל בא לבערו אלא לדוחפו מרשותו, חיישינן שמא אתי למיכל ואינו מותר אלא על ידי קנה.
וכן נשאל הריב"ש (תא) האם חמץ של גוי מותר בטלטול בשבת וביום טוב, והוכיח הריב"ש שכל דבר שאסור בהנאה אפילו מדרבנן אסור בטלטול, בין בשבת בין ביום טוב, ולכן אם מצא אצלו חמץ של נכרי בשבת או ביו"ט, כופה עליו כלי כדין חמצו שלו. ואף שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, מ"מ לא גרע מחמץ של הקדש שאם לא שבדילי אינשי מיניה, היה צריך לכפות עליו את הכלי. וא"כ בחמצו של גוי כופה כלי, שמא יבוא לאוכלו. והביא דברי הרי"צ גיאות (ומקורו בירושלמי הנ"ל) שכתב שאם נתגלגל חמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, דוחפו בקנה, ואם הוא בשבת ויו"ט כופה עליו כלי. הרי שגם חמץ של גוי אסור בטלטול ויש לכפות עליו כלי שמא יבוא לאכלו.

בשלחן ערוך (תמו ג) פסק דברים אלו להלכה, שחמצו של גוי בחוה"מ דוחפו בקנה ובשבת ביו"ט כופה עליו כלי. וחידש הערוך השלחן (יא) שנראה לו ברור שדין זה הוא דווקא בגגות שלהם שהיו בשימוש תדיר, אבל בגגות שלנו שאין משתמשים בהם לא יגע בו כלל, דליכא חשש דלמא אתי למיכל מיניה.

המוצא חמץ ברשות הרבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הריב"ש בתשובה (תא) שחמץ ברשות הרבים הרי הוא כהפקר ואסור לטלטלו, שהרי יזכה בו בהגבהתו, ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ודבריו אמורים בין בחול במועד בין בשבת וביום טוב. והוסיף, שאף אם אינו הפקר או לא יתכוון לזכות בו, מ"מ אסור מדרבנן ליטלו שמא יבוא לאוכלו. והביאו דבריו הבית יוסף (תמו ד"ה וז"ל הריב"ש) והביאור הלכה (תמו ד"ה בביתו).

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. אמנם בשו"ת הב"ח (ישנות קכד) משמע שסובר בדעת רש"י שמותר לשרפו, וכדעת הר"ן. אך נראה שכתב כן כדרך אגב, והעיקר בדעתו כמו שכתב על הטור.
  2. בשו"ת מהר"ם מלובלין (כ) כתב שדעת היש אומרים קמייתא בטור היא דעת התוס' בכתובות. ולכאורה לא דק, שהתוס' שם התיר שריפה ואסר משום מוקצה, ובטור מבואר שאסור משום שריפה.
  3. החק יעקב (ג) הביא מאותו מקום בדיוק דווקא ראיה הפוכה, לחזק הסוברים שמותר לשרוף, שהרי יכלה הגמרא לומר בפשיטות הטעם שתיקנו ביטול הוא שמא ימצא חמץ ביום טוב ואינו יכול לבער, אלא על כרחך שביום טוב מותר לשרוף.