הבדלים בין גרסאות בדף "נוטל אדם את בנו"

{{מקורות|שבת כא א|שבת קמא ב-קמב א||שבת כה טז|אורח חיים שט א}}

ה'''משנה''' (שבת כא א) אומרת שמותר לאדם ליטול את בנו כאשר יש בידו אבן. משמע שכאשר אדם נוטל ילד שיש בידו מוקצה, אין זה נחשב כאילו הוא עצמו מטלטל את המוקצה.  

<BR/>ה'''גמרא''' (שבת קמא ב) מקשה ממשנה זו על דברי רבא שאסר להוציא מרשות לרשות תינוק חי כאשר כיס תלוי לו בצווארו, שמזה מבואר שכאשר נושא אדם ילד וחפץ בידו, נחשב הדבר שהגדול הוא המוציא את החפץ, אף שהקטן הוא זה שמחזיק אותו. מתרץ על זה ר' ינאי שבאמת משנתינו מדברת רק בבן שיש לו געגועין על אביו, וביאר '''רש"י''' (ד"ה בתינוק) שאם לא יטול את הילד יש בזה סכנת חולי, ולכן התירו טלטול שלא בידיים. מה שאין כן בהוצאה שהיא איסור דאורייתא לא שייך להתיר אפילו בחשש סכנת חולי, כל שאין כאן סכנת נפש ממש. כן משמע שלמדו רוב הראשונים בדברי ר' ינאי, וראה [[#מדוע לא שרי משום טלטול מן הצד|להלן]] ביאור אחר מ'''פסקי הרי"ד'''.

<BR/>אמנם עוד מבואר בהמשך הגמרא, שגם בבן שיש לו געגועין על אביו לא התירו אלא באבן, שגם אם תיפול לא יבוא האב להרימה, אבל כאשר אוחז הבן בדינר לא התירו לאביו לשאתו אפילו שיש לו געגועין וחשש סכנת חולי, לפי שיש חשש שאם יפול הדינר יבוא האב להרימו בעצמו ויעבור על טלטול מוקצה בידיים.

התקשו הראשונים, מדוע הגמרא מתעוררת לשאול על טעם החילוק בין דינר לאבן (ומתרצת משום חשש ההגבהה של הדינר), רק לאחר אוקימתת ר' ינאי שמעמיד בתינוק שיש לו געגועין על אביו, והרי אף לולי אוקימתא זו יש להתעורר לשאלה למה לחלק בין אבן לדינר. הראשונים דייקו כן מלשון הגמרא שאמרה 'אי הכי', כלומר שרק לאחר אוקימתת ר' ינאי קשה, ומבואר שלולי תירוץ ר' ינאי היה מובן לה החילוק בין דינר לאבן, וזאת טרחו הם ליישב.

'''תוספות''' (קמא ב ד"ה אי) תירצו בשם '''רבנו שמואל''', וכן הוא ב'''תוספות רא"ש''' (קמא ב ד"ה אי הכי), שבהוה אמינא סברה הגמרא שכל חפץ שביד התינוק בטל הוא אליו, ואין זה נחשב כלל שהגדול מטלטלו ולכן עקרונית כל חפץ מותר אלא שבדינר חששו שמא יפול ויבוא האב להגביהו, אבל אבן שאין בו חשש שמא יגביהנו מותר. אבל השתא שאמר ר' ינאי שבאמת שום חפץ לא בטל לתינוק וחשיב כאילו האב נוטלו, אלא היתר מיוחד הוא באבן משום געגועין, אם כן יש לכאורה להתיר גם בדינר שהרי מה לי אם יבוא להגביהנו, והרי בלאו הכי התרנו טלטול המוקצה אגב התינוק. ועל זה תירצה הגמרא שמכל מקום יש לחלק בין טלטול בידיים לטלטול כאשר הוא ביד התינוק, שאף שהתירו ליטול את התינוק ומוקצה בידו משום געגועין, מ"מ ליטול המוקצה בידיים לא התירו, ולכן בדינר אסור גזירה דלמא נפיל ואתי לאתויי.

<BR/>ב'''רשב"א''' (קמב א ד"ה אי הכי) וב'''ריטב"א''' (ד"ה אי הכי) ביארו את התוספות מעט יותר, שבשלב ההוא אמינא סברה הגמרא שהטלטול בלבד הוא אסור אבל הוצאה מרשות לרשות מותרת, כיון שכל מה שמחזיק הבן לא חשיב כאילו האב נוטלו, ולכן פשוט יותר לחלק ולומר שטעם החילוק בין אבן לדינר הוא משום החשש שמא יגביהנו, שהרי זה לא שייך בהוצאה מרשות לרשות. אבל השתא לפי דברי רבא שגם הוצאה מרשות לרשות אסורה וצריך לומר שכל מה מחזיק הבן הוי כאילו האב עצמו מטלטל, ואף על פי כן התירו באבן משום געגועין, אם כן מה לי אבן מה לי דינר, בשניהם יש להתיר משום געגועין. קמ"ל דעל כל פנים בדינר איכא חשש שמא יגביהנו ואסור.