הבדלים בין גרסאות בדף "כלים הניטלים ושאינם ניטלים בשבת"

<BR/>עולה מזה לכאורה שבין לרבא ובין לרבה דעת ר' נחמיה היא שאין לחלק כלל בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין כלי שמלאכתו להיתר, אלא שלרבה מותר בהם רק לצורך גופן ולא לצורך מקומן, ואילו לרבא מותר בהם בין לצורך גופן בין לצורך מקומן.  

אמנם ברש"י [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=124&format=pdf (קכד א ד"ה א"ל)] מבואר להדיא שבין לרבה ובין לרבא אליבא דר' נחמיה דווקא מלאכתו להיתר שרי, אבל מלאכתו לאיסור אסור בכל גווני. ומה שהביא את רש"י לפרש כן, היא ה'''ברייתא''' לקמן [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=146&format=pdf (קמו א)] המובאת ב'''תוספתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47526&st=&pgnum=98 (טו א)] שם אומר ר' נחמיה שאפילו טלית ותרווד אינם ניטלים אלא לצורך תשמישן המיוחד להן, וא"כ כלים שמלאכתן לאיסור אינם ניטלים כלל, שהרי תשמישן המיוחד להם הוא מלאכת איסור. נמצא שלשיטת רש"י 'צורך גופו' אליבא דר' נחמיה לא דמי ל'צורך גופו' אליבא דרבנן, שלר' נחמיה דווקא לצורך תשמישן המיוחד חשיב צורך גופו. אמנם לרבא מותר אף לצורך מקומו כיון שהוא מחשיבו כצורך גופו.  

<BR/>דברי רש"י מסתייעין מן ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=36&format=pdf (שבת לו א)] שאומרת שלר' נחמיה אסור לטלטל שופר וחצוצרות אף כדי לגמע בהן לתינוק.

ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40907&st=&pgnum=93 (קכד א ד"ה ואתא)] אחרי שהביא באריכות את השיטות השונות, כתב שדברי רש"י נראין לו עיקר.

דעת '''רבנו תם''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=36&format=pdf (שבת לו א ד"ה הא ר' נחמיה,] [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1300&st=&pgnum=22 ספר הישר תשובות ב)] כפי פשט דברי רבא ורב בסוגיין, שלר' נחמיה אין חילוק בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, אלא לרבה תרווייהו מותרים לצורך גופן בלבד, ואילו לרבא תרווייהו מותרים לצורך גופן ומקומן אך לא מחמה לצל, וכן כתב גם '''בעל המאור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40787&st=&pgnum=22 (בדפי הרי"ף מז א)]. ואת הברייתא [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=146&format=pdf (קמו א)] שאומר ר' נחמיה שאינם ניטלים אלא לצורך תשמישן מפרשים הם שהכוונה לתשמיש שרגיל בהן בחול, ולאפוקי מחמה לצל לרבא או לצורך מקומן לרבה, וכמו כן למיעוטי תשמישין רחוקים שאינם מצויים כגון שופר לגמע בו מים כמבואר בגמרא [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=36&format=pdf (שבת לו א)]. וכן יש לבאר גם בגמרא [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=146&format=pdf (קמו א)] שאוסרת לטלטל סכין לחתוך חותלות, וקרדום לשבור חבית, שכל אלו אקראי בעלמא ואין דעתו על שימושים מעין אלו. אבל דרכים שדרכן בכך לפעמים, כגון קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים מותר, דחשיב צורך תשמישן.

<BR/>יוצא לפירוש זה שלר' נחמיה שרי לטלטל כלים שמלאכתן לאיסור או להיתר כאשר הוא לצורך גופן, כלומר לעשות בהם שימוש של היתר, ולרבא אף לצורך מקומן. אך אם זהו תשמיש רחוק שאינו נוהג בכיוצא בו בחול, הוי כמחמה לצל ואסור {{ראה עוד|כלים הניטלים ושאינם ניטלים בשבת|בירור דעת ר' נחמיה}}.

<BR/>ועוד הקשה הרשב"א שבגמרא מוכח שרב נחמיה סובר שאין ליטול כלל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מלאכת היתר, שהרי רבה ביאר את ה[[#סוגיה ראשונה|משנה בריש פרקין]] שאיירי בקורנס של אגוזים, והקשה עליו אביי ממדוכה שאסרינן אם לא שיש בה שום, ותירץ לו רבה שהוא אליבא דר' נחמיה. מבואר מזה שר' נחמיה אוסר קורנס של נפחים לצורך שבירת אגוזים, ומוכח דלא כתוס' אלא כרש"י.  

כתב ה'''רמב"ן''' (קכד א ד"ה ואפשר) שאמנם גם לר' נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך תשמישו, ודלא כרש"י, אבל דווקא תשמיש שהוא כעין תשמישו הרגיל, כגון קורנס של נפחים על מנת לפצוע בו אגוזים, דסוף סוף שם הכאה אחד הוא, אך להשתמש בו למלאכה אחרת כגון לישב עליו או לכסות בו את הכלי, אף שהן מלאכות היתר אסור.

<BR/>לפי"ז מבוארת הגמרא להלן (קמו א) דשרי ר' נחמיה לטלטל סכין לצורך שבירת החבית לאכול ממנה דרוסות אף שמלאכתה לאיסור, דשם חתיכה אחד הוא. מה שאין כן בשופר לגמע בו לתינוק, שאף שהוא מלאכת היתר, אינו מיועד למלאכה מעין זו.

<BR/>אמנם ה'''רשב"א''' (קכד א ד"ה ויש מפרשים) אחר שהביא פירוש הרמב"ן בזה וקושייתו, כתב בשם רבנו חננאל הסבר נוסף לגמרא בעירובין. אבל גם הוא דחה זה הפירוש מכח הקושיה שהקשה לעיל על שיטת רבנו תם ובעה"מ, שמוכח מהגמרא שהמשנה גבי קורנס אינה אליבא דר' נחמיה, וממילא מוכח שכלי שמלאכתו לאיסור לעולם אסור לטלטלו.

כתב בעל המאור בסוף דבריו שכל מה שהוצרכו לאסור מלכתחילה הם דווקא כלים שפעמים מצויים במלאכת איסור, אבל כלים המיוחדים למלאכת היתר, כגון שולחן כוס וקערה לא עלתה על דעת אדם מעולם שיהיו אסורים. ובתוס' (קכג ב ד"ה מקצוע) כתב שמלכתחילה אסרו דווקא כלים שאין להם בית קיבול, אבל כלים בעלי בית קיבול ככוסות וצלחות וכד' היו מטלטלין לעולם.