הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>


טעם שמירת השטר ג' שנים ביד הקונה קרקע

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו,
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בדיני "חזקת קרקעות", נאמר שהמחזיק בקרקע לא צריך להוכיח שהיא שלו במקרה שהחזיק בקרקע שלש שנים, אלא נטל ההוכחה יהיה על הטוען שהקרקע אינה של המחזיק בה - גם אם מוסכם שטוען זה החזיק בעבר בקרקע כדין. בגמרא מבואר הטעם שאדם נזהר ושומר על שטר החזקה של הקרקע רק עד שלש שנים.

הדיון בסוגיא זו הוא חקירה האם המחזיק נזהר בשטרו במשך שלשת השנים בגלל המערער, או שהמחזיק נזהר בשטרו ג' שנים בצורה טבעית - כיון שזה הדרך הרגילה לשמור שטר, ולכן למערער יהיה זמן לערער ג' שנים.

טעם החזקה בשטר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא בבא בתרא (כט.) שואלת למה יש חזקה אחרי ג' שנים אמר רבא כיון שעד ג' שנים אדם לא מקפיד אבל יותר מג' שנים אדם מקפיד מקשה אביי א"כ נתת דבריך לשיעורים אלא אמר רבא עד ג' שנים אדם נזהר בשטרו יותר מכך אדם לא נזהר בשטרו

נחלקו הראשונים בהסבר הגמרא

הר"ן כותב שכיון האדם ראה שהחזיק בשופי ג' שנים ואף אחד לא מחה בו לא צריך יותר לשמור את השטר ולכן אדם לא נזהר בו יוצא שכל עצם זמן החזקת השטר היא נובעת מתוך פחד שמה יערער המערער אבל לא בגלל ההרגל אדם שומר את שטרו

רבינו יונה מסביר כיון שאדם נזהר בשטרו עד ג' שנים לכן המערער יכול למחות עד אז ג' שנים, משמע מדבריו שהטעם העיקרי זה המחזיק כל עוד הוא מחזיק יש יכולת למערער לערער

מקור דומה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (דף נ:) הגמרא אומרת שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו מקשה הגמרא והרי רב אמר שיש חזקה מתרץ רבא שהבעל חופר בורות שיחין ומערות מדובר שיש חזקה מקשה הגמרא והרי אמרנו שאין חזקה לנזיקין דוחה הגמרא אימא אין דין חזקה לנזיקין רב יוסף תירץ שמה שרב אמר זה באחר וכו' ולכן יש חזקה על נכסי האשה ומסביר הר"ן שמה שרבא אמר שיש חזקה בנכסי אשתו בחופר בורות מדובר לאלתר ובלי שטר כיון שודאי אדם מקפיד אם חופרים בורות בשדהו ולכן מוחה אבל כאן היא לא מיחתה משמע שזה לא שייך לה לעומתו הרמב"ן מסביר שהחזקה נגמרת רק אחרי ג' שנים שאע"פ שאדם מקפיד כשחופרים לו בבית, כל עוד שיש למחזיק ריעותא של אחוי שטרך (שדרך בני אדם שומרים שטרותיהם ג' שנים) אין לו חזקה.

דחיית ההסבר וחילוק בסוגיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (דף לו:) רב אומר חזקה ג' שנים מיום ליום ושמואל אומר עד שיגדור ג' גדירות הגמרא אומרת שהבדל בניהם זה בדקל נערה נחלקו הראשונים מה הכוונה רבינו יונה אומר שמדובר על דקל שמשיר פירותיו לפני גמר הכנתו שלפי שמואל לא הוי חזקה ולפי רב הוי חזקה אבל גם בדבר שגודרים בפחות מג' שנים אפילו אליבא דשמואל לא הוי חזקה אלא צריך ג' שנים שהרי אנשים שומרים שטרותיהם ג' שנים ונראה שהסברא כמו שהסברנו מקודם שהולכים אחר זהירות של האדם בשטרו שעד אז אפשר למחות ולמה שכאן ישתנה הדין אבל הרמב"ן והרמ"ה מסבירים שהולכים אחר שנה וחצי וכותב הרמב"ן כמו הטעם של הר"ן (בכט.) כיון שאדם אכל שלוש אכילות שלמות ורואה שאין חבירו מהערער עליו שוב אינו נזהר בשטרו משמע שהמחזיק צריך להזהר בשטרו כל זמן שיש חשש שהמערער ימחה אבל אם אין כבר חשש אפילו כולי עלמא שומרים את השטר הוא לא צריך אחרי שנה וחצי אבל צריך להבין את החילוק בין הסוגיא בדף נ: שהרמב"ן אמר שצריך ג' שנים ופה מספיק שנה וחצי ונלע"ד לומר ע"פ מה שהיד רמה כתב בדף כט. שאדם לא סתם כותב שטר אלא כדי לשמור אותו לכן חכמים שיערו זאת בג' אכילות כשאדם ירגיש בטוח אבל כל עוד שאדם לא אכל ג' אכילות לא ירגיש מספיק בטוח בדבר ואפילו שחפר בורות. אבל הסבר זה אינו נכנס בדברי היד רמה שכותב בדף קסט: שאם אדם החזיק בקרקע ג' שנים ואחרי זה בא המערער והמחזיק אומר שמעולם לא היה לו שטר יש לו חזקה ולכאורה למה שיעלה לו חזקה למה כאן לא נאמר שהוי הודאת בעל דין והרי אין אף אחד שלא עושה שטר וכמו שהסתפק שער המשפט בשאלה זאת ונשאר בצ"ע אלא יש לומר שהשתנה הריעותא של המערער אחרי ג' שנים והוי ריעותא גדולה יותר מזה שאדם לא עושה שטר וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (יא ב') שלא יכול להיות אדם שיושב בבית של חבירו ג' שנים וחבירו לא מוחה בו,ואי אפשר לומר שהיד רמה חלק על הרמב"ן וסובר כמו הר"ן שהולכים אחר הקפידא כיון שבדף נ: כתב היד רמ"ה כמו הרמב"ן שצריך דווקא שהבעל יחזיק ג' שנים, לכן יותר נראה לומר את החילוק של הקהילות יעקב הובא במנחת אשר (סימן י סעף ז) שאומר בדברי הרמב"ן שאע"פ שבדרך כלל אדם מקפיד והוי רעיותא למערער מיד כיון שחכמים תיקנו שכל זמן שהמחזיק שומר שטרו עד ג' אכילות אדם יודע שיש לו זמן לערער ולכן אם לא עבר ג' שנים אין ריעותא למערער ולא משנה מה יעשו לו בבית כיון שהמערער יודע שיש לו זמן של ג' אכילות למחות.

יוצא לפי שיטת הר"ן הרשב"א יוכל לטעון לא נזהרתי בשטרי כיון שהיה לך למחות ולא מיחת משמע מדבריהם שהולכים אחר הקפידא ואם יש מעשה שצריכים להקפיד עליו הוי חזקה לאלתר

לפי הרמב"ן והיד רמ"ה אין ריעותא למערער לו משנה מה נגרם (חוץ מהודאת בעל דין כגון הגמרא בדף לה:) עד ג' אכילות ומאז יש ריעותא והוי חזקה גם אם לא היה שטר(ע"פ ההסבר האחרון וביד רמ"ה כך)

אבל לפי רבינו יונה הולכים אחר הזהירות של האדם ואם ישתנה המציאות לכאורה אדם יצטרך להזהר בשטרו.

מסקנת הסוגיא לשו"ע ולרמ"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

על סוגיית חזקה בחופר בורות השו"ע בחו"מ (קמט' ט') כותב שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו אפילו הרס ובנה ועשה כל מה שעשה הרמ"א מוסיף שדווקא אם לא הזיק בגוף הקרקע אבל אם הזיק בגוף הקרקע הוי חזקה הנתיבות על סעיף הביא את מחלוקת הראשונים את דעת הרמב"ן ודעת הרשב"א (שהיא כמו דעת הר"ן) והוכיח שהשו"ע פסק כדברי הרמב"ן כיון שאם נעמיד שהשו"ע הבין כדברי הרשב"א את רבא ששם זה חזקה לאלתר, אבל לא הביא דין זה בשו"ע כיון שהבין שרב יוסף חולק על דברי רבא וסובר שבכל זאת בעל לא מחזיק בנכסי אשתו (ועיין בשו"ת הרשב"א חלק ב' סימן רמד' שסובר שלא חולקים התירוצים אבל כיון שהרמב"ם הרי"ף והרא"ש לא הביאו אותם נראה שסברו שחלקו) לפחות היה עליו לכתוב דין זה במקרה שאדם מחזיק בנכסי חבירו וחופר בורות שיחין ומערות שהוי חזקה לאלתר וכיון שלא כתב דין זה בסתם אדם אומר הנתיבות שסבר כשיטת הרמב"ן שרק אחרי ג' שנים עולה לו חזקה ולכן אין סיבה לכתוב זאת בסתם אדם המחזיק כיון שצריך לעבור גם כך ג' שנים לחזקה (מה שכתבנו שהשו"ע הבין שרב יוסף חולק זה לשיטת הסמ"ע אבל בנתיבות הסביר שפסק כמו רבא ע"פ הרמב"ן וכיון שזה לא קשור כ"כ לעניננו לא ארכתי בזה) הנתיבות מביא עוד הוכחה שהרמ"א פסק כמו הרמב"ן כיון שכתב דין זה ולא כתב חזקה לאלתר משמע שצריך ג' שנים ועוד נראה להוכיח שאכן הרמ"א פסק שצריך ג' שנים מזה שהמקור שלו מהטור שמביא בשם היד רמ"ה ושם מפורש שצריך ג' שנים

על סוגיית דקל נערה השו"ע פסק בסימן קמא' כשיטה שהולכים אחר ג' אכילות לעומתו הרמ"א פסק שהולכים אחרי ג' שנים

יוצא שהשו"ע הולך בשיטת הרמב"ן והרמ"א הולך כשיטת רבינו יונה

דין זה בימינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

דיון זה יכול להית נפקא מינה גם בימינו שאנשים נזהרים יותר זמן כיון שהרוב עושים טאבו האם אדם יכול לטעון עשיתי שטר רגיל ואבד לי כיון שהיה לך לערער כבר לא נזהרתי בשטר או שנאמר שרוב בני אדם נזהרים יותר לכן היה לך לשמור אותו

אבל זה רק אם באמת השתנתה המציאות והיום נזהרים יותר אבל אם נזהרים כמו פעם יש לדון אם אפשר לכתוב בשטר שנשמר הרבה זמן ואדם טוען שכתב בשטר רגיל אם הוי חזקה הב"י בסימן קמו סעיף כה(ב) מביא שאלה שנשאל הרשב"א ראובן החזיק בקרקע ג' שנים וטוען שקנה אותה משמעון לעומתו שמעון טוען שמעולם לא מכר ומביא ראיה לכך שלא מכר מהספר זיכרונות של המקום שכתוב שהמכירה התבטלה ופסק הרשב"א לטובת המחזיק כיון ששמא חזר ולקחה וחזקתו מוכיחה עליו עכ"ד מכאן אנו למדים שאפילו אדם יכול לכתוב בספר נשמר יותר אין זו חובה אלא בשטר רגיל ודין זה הביאו הרמ"א ועוד שיש

ויש עוד מקור הגמרא בדף סח: מביאה אדם בשם אנקלמוס והסביר הרשב"ם שזה אדם שהוא סופר המלך שכותב את כל הבתים והשדות שיש לכל אחד עכ"ד וכן בעמוד א הגמרא מביאה אדם שקוראים לו בר מחוויתא ומסביר רשב"ם שזה עבד הממונה להגיד ולהראות תחומי השדות של מי זה ושל מי זה ואי אפשר לעיר בלא אותו אדם עכ"ד ובכל פרק שלישי שדיבר על דיני חזקת קרקעות לא מצינו שהגמרא הזכירה ולו ברמז את האנשים האלה שמשנים משהו בדיני חזקה מכאן אנו למדים שאפילו אדם יכול לכתוב בספר נשמר יותר אין זו חובה אלא בשטר רגיל

עוד בדין זה בימינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

אבל בדין הזה של טאבו יש עוד לדון מצד שהמדינה אומרת שהחזקה מתקיימת רק ע"י השטר האם אפשר לומר כיון שהמדינה גזרה אז אין חזקה לפני הגמרא בדף נה. אומרת אריסותא דפרסאי עד מ' שנין הרשב"ם בפירוש הראשון מסביר שאע"פ שבדרך כלל אין לגוי חזקה כאן יש חוק המלך שאחרי ארבעים שנה יש חזקה יהודי שיקנה מגוי תעלה לו חזקה ובפירושו השני מסביר שאע"פ שיש לישראל חזקה אחרי ג' שנים כאן החזקה תיהיה אחרי 40 שנה כיון שדין המלך כן הוא שם לעומתו רבינו יונה סובר שמדובר כאן על חזקה של גוי כמו הפירוש הראשון של הרשב"ם, אבל לעניני חזקת ישראל יש חזקה לאחר ג' שנים כיון שיכולים לדון בדיניהם ואפילו אם המלך תיקן שגם לישראל יהיה חזקה אחרי 40 שנה ולא אחרי ג' שנים לישראל יש חזקה אחרי ג' שנים שכיון שיכולים לדון בדיני ישראל ומי שהולך לדון בדיני הגויים מנודה.

נראה שהנתיבות פסק כדעת רבינו יונה וכן הבין שזאת דעת הסמ"ע שהסמ"ע בסימן קמט ס"ק כב' הביא את הפירוש הראשון של הרשב"ם והוסיף שגם אם ישראל בא מכח הגוי שגוי החזיק שנה וישראל החזיק אחריו ארבעים שנה עולה לו לחזקה ואם נאמר שהסמ"ע סבר כהרשב"ם לא היה צריך להגיד שהדין גם על ישראל הבא מחמת גוי שיכתוב שכך הדין בכל מצב שכן דין המלך הנתיבות הקשה על דברי הסמ"ע שאמר גם על ישראל שבא מכח גוי וכתב שאינו שרק לגוי יש לו חזקת ארבעים שנה אבל ישראל לא יעזור לו חזקה כשבא מכח גוי ואם נאמר שסבר כמו הפירוש השני ברשב"ם הרי גם כאן היה אמור להיות לו חזקה לישראל כיון שכך הדין


סיכום הסוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוצא למסקנה שבימינו אנו שאם לא השתנה המציאות ועדיין נזהרים ג' שנים ולא יותר הוי חזקה אחרי ג' שנים אפילו אדם לא כתב בשטר וכן פסקו בשו"ת אמרי יושר (סימן צ"ה) ושו"ת תשורת ש"י (ח"ב סימן א) באדם שהחזיק בקרקע וטוען שקנה ולא העביר בטאבו, ואע"פ שיש מנהג להעביר בטאבו, הוי חזקה גמורה

אולם אם אנשים נזהרים בימינו יותר זה יהיה המחלוקת בין השו"ע לרמ"א וכמו שהסברנו לעיל.