הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>


דקדוק וטעויות בקריאת שמע

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:ברכות ב' ג'
בבלי:ברכות ט"ו ע"א-ע"ב, ט"ז.
ירושלמי:ברכות ט"ז ב'
רמב"ם:קריאת שמע פ"ב ח-יב
שולחן ערוך:או"ח ס"א, ס"ב, ס"ד

איך צריך לדקדק בקריאת שמע, מנהגים ודינים נוספים ומה דין מי שטעה.

דקדוק באותיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (ברכות ב' ג') מובאת מחלוקת בין רבי יוסי לרבי יהודה מה הדין של מי שקרא ולא דקדק באותיותה:

קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ:
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.

הגמרא (ט"ו:) פוסקת להקל כר' יוסי - שקרא ולא דקדק באותיותיה - יצא.
וכן פסקו כל הראשונים וכל נפסק בשו"ע (ס"ב א'): ש"אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק באותיותיה - יצא."

איך יש לדקדק לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ט"ו:) מביאה בשם רב עובדיה ששנה לפני רבא - ״וְלִמַּדְתֶּם״ שיהא לימודך תם. שיתן ריווח בין הדבקים, ויזהר לא להדביק סוף של מילה אחת עם תחילת מילה אחרת, ורבא מסכים ונותן כמה דוגמאות למקרים שצריך להקפיד על כך - כמו "על לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדה", ואבדתם מהרה", הכנף פתיל", "אתכם מארץ".
ומוסיף רבי חמא בשם רבי חנינא על הערך הגדול שיש בדקדוק באותיות של קריאת שמע - שמי שקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותה מצננים לו גיהנם.
הגמרא בירושלמי (ט"ז ב') מביאה בשם ר' לוי בר סיסי שצריך להתיז זי"ן של "למען תזכרו", וכן בשם רק יונה בשם רב חסדא שצריך להתיז סמ"ך של "כי לעולם חסדו"

דעות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • הרמב"ם (ק"ש פ"ב ה"ט) מאריך בלפרט מהו הדקדוק הראוי והדרוש (אף שראינו שיוצאים בלעדיו) מסביר שיש להקפיד על אותיות דגושות ורפות, על שווא נע ונח. ופוסק גם כירושלמי שצריך להתיז בלמען תזכרו.
  • הריטב"א (טו: ד"ה קרא ולא דקדק) מסביר שהגמרא שאומרת שיש ליתן ריווח בין הדבקים לא מבארת מה הכוונה של דקדוק (כלומר, היא מוסיפה את זה בנוסף לדרישה לדקדק - ולא כביאור של הדקדוק), והכוונה היא לדקדק בין דגש לרפה. (נראה שדעתו כרמב"ם)
  • התוספות (טו: ד"ה בין הדבקים) מוסיף עוד כמה דקדוקים שיש לדקדק:
  1. להזהר ב"וחרה אף" - שלא ישמע וחרף.
  2. שגם מילה שנגמרת במ"ם ולאחריה מילה המתחילה באל"ף שיקפיד להפריד ביניהם. (כמו "ולמדתם אותם", כדי שלא יהיה כמו ולמדתם 'תם)
  3. מביא כירושלמי לעיל שהיש להזהר בזי"ן של "למען תזכרו", שלא ישמע "למען תשכרו", כאילו שיש לעשות את המצוות כדי לקבל שכר.

דין הבולע אותיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כיצד להאריך בסוף שמע[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (י"ג:) אומרת שיש להאריך בדל"ת של "אחד", ושכל המאריך בדל"ת מאריכים לו ימיו ושנותיו, אבל בתנאי שלא יחטוף בחי"ת. הגמרא מספרת על ר' ירמיה שישב אצל רבי חייא בר אבא, וראה שהוא מאריך יותר מידי - ואמר לו שצריך להאריך בזמן של ההמלכה של הקב"ה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים.

דעות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • תר"י (ז. ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחי"ת) מביא בשם רבני צרפת שיש לכוון ולהאריך בחי"ת על שהקב"ה שולט למטה ומעלה ובדל"ת שהקב"ה מולך בארבע רוחות השמיים, ומביא חיזוק מדבריו על כך שראינו בגמרא במנחות (כ"ט:) שיש גג לחי"ת (בכתב בספר תורה) לסמן שהקב"ה חי הוא ברומו של עולם, ולכן גם בחי"ת שקוראים צריך להמליכו על השמיים והארץ. וכן מביא הטור.
  • אבל הרמב"ם (ב' ט'), סמ"ג (עשין יח), רא"ש (ב' ג') מביאים שלא יאריך בחי"ת אלא בדל"ת בלבד.
  • השו"ע (ס"א ו') פוסק כתר"י וכטור שיש להאריך אף בחי"ת, וכן פסקו עוד אחרונים בעקבותיו.

דין טעה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא מספרת על ר' אליעזר שהלך לשמוע דברי תורה אצל התנא ששונה אצל ר' יוחנן (בזמן שרבי אמי ורבי אסי הכינו לו את החופה), וששמע ממנו שמי שקרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה:
שאם באמצע הפרק - יחזור לראש.
בין פרק לפרק - יחזור לפרק ראשון.
בין "כתיבה" ל"כתיבה" (כלומר, אם אמר את הפסוק "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" ולא בטוח אם מדובר על הפרק הראשון או על השני) יחזור ל"כתיבה" הראשונה, אמר לו רבי יוחנן - שמדובר רק אם לא אמר את ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ - אבל אם אמר - מסתבר שהוא באמת נמצא בשני ולכן הראש שלו המשיך אוטומטית כמו שצריך.

הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • התוספות (טז. ד"ה הקורא את שמע) מסבירים שכל הדין שלעיל הוא רק אם לא יודע היכן טעה, אבל אם יודע היכן טעה - חוזר לנקודה שזוכר שטעה בה וממשיך בה.

קורא למפרע[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה לעיל הובא שהקורא למפרע - לא יצא.
מסבירים הראשונים שהכוונה כשקורא את הפסוקים בסדר לא נכון.

כן הסכימו הראשונים וכן פסק המחבר בשו"ע (ס"ד א') - שהקורא למפרע, דהיינו ששינה את סדר הפסוקים - לא יצא.

אם שינה את סדר הפרשיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • תר"י (ח: ד"ה הקורא למפרע לא יצא) מביא את דעת רבינו משה שאומר שמי ששינה את סדר הפרשיות - יצא ידי חובה, כי בתורה זה לא לפי הסדר. והקשו עליו שהרי ראינו בגמרא (יג.) שהקדימו את פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים ואחר כך עול מצוות. מכאן שיש חשיבות לפרשיות. אבל מתרץ שזה לא קושיה, כי הטעם הזה הוא לכתחילה, אבל בדיעבד - יצא.
  • וכן סובר הרא"ש (ב' י"ב) שאם שינה את סדר הפרשיות יצא. וכן פסק הטור (ס"ד) וכן פסק השו"ע (ס"ד)

האם קוראים שמע בטעמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • תר"י (ח: ד"ה אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין) מביא שעיקר מצוות קריאת שמע לקרותה עם הטעמים.
  • מוסיף הבית יוסף (ס"א) שאפשר שלא חייבים לקרותה ממש בטעמים, אלא שיפסיק במקום שצריך להפסיק כדי שיהיה טעם והבנה לקריאה, ואומר שאמנם לא ראינו הרבה חזנים שנוהגים לקרותה בטעמיה - אבל כך יש לנהוג לכתחילה.
  • השו"ע (ס"א כ"ד) פוסק כתר"י - שצריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה.
  • אמנם הרמ"א בהגהה עליו מביא שלא נהגו כן במדינות אלו, אך שמכל מקום המדקדקים מחמירים בכך.

העברת יד על העיניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (יג:) מסופר על רבי יהודה הנשיא שהיה קורא רק את הפסוק הראשון של שמע - בגלל שהיה עסוק בהעברת דרשה לציבור, ושאל רב את רבי חייא איך זה שרבי לא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. הסביר לו רבי חייא שבזמן שהוא שמעביר ידיו על פניו מקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
נחלקו הראשונים מה הסיבה שרבי היה עושה את זה:

  • הריטב"א (יג: ד"ה אמר ליה בר פחתי) כדי שיוכל לכוון דעתו יפה. ונראה שכן סובר הרא"ש (ב' ג'), וכן סובר הטור (ס"א).
  • תלמידי רבינו יונה (ז. ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחי"ת) מביא שהסיבה היא כדי שלא יראו את הרמיזות שהיה עושה בעיניו, שהיה מכוון בעיניו שהקב"ה שולט למעלה ולמטה ובארבעת הרוחות.[1]
  • ופוסק השו"ע (ס"א ה') שיש ליתן יד על הפנים, והסיבה היא כדעת הריטב"א והטור. משום כוונה.

שינוי המבטא[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ מוסיף הרא"ש (ב' ג') והטור שאין להגיד שראינו שאסור לרמוז בעיניו, כי לצורך התפילה מותר