הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>


קריאת שמע ותפילה בארמית ובשאר לשונות

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האם מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בשפה שאינה לשון הקודש, ומהם התנאים להיתר.

מקורות
משנה:סוטה ז א
בבלי:ברכות יג א, שבת יב ב, סוטה לג א
רמב"ם:קריאת שמע ב י
שולחן ערוך: או"ח סב ב, או"ח קא ד

מקורות התנאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (סוטה ז א) מונה מספר דברים שאפשר לאמרם בכל לשון, ושם נאמר במפורש שקריאת שמע ותפילה הן מהדברים שנאמרים בכל לשון:

אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

לגבי תפילה מקשה שם הגמרא (סוטה לג א) שהרי ראינו שאין לשאול צרכים בלשון ארמית, כי אין מלאכי השרת נזקקין לארמית.

וּתְפִלָּה בְּכׇל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית - דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי! (לָא קַשְׁיָא - הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר)

קריאת שמע[עריכה | עריכת קוד מקור]

לענין קריאת שמע מובאת מחלוקת בברייתא (ברכות יג א). רבי לומד מהפסוק "והיו הדברים האלה" וכו', שיש לקרוא קריאת שמע כהוויתה, כלומר בלשון הקודש. ואילו לדעת חכמים מותר לקרוא בכל לשון שאתה שומע ומבין, שנאמר "שמע ישראל", בכל לשון שאתה שומע, כלומר - מבין. שהעיקר הוא שיבין מה שאומר ויקבל עליו אחדותו יתברך[1].
לכאורה מחלוקת זו היא נגד המשנה בסוטה שמפורש בה שקריאת שמע נאמרת בכל לשון, ולא מוזכרת שם דעת רבי שחולק.
וצריך לומר שהמשנה בסוטה שמתירה לקרוא קריאת שמע בכל לשון, היא אליבא דחכמים ולא אליבא דרבי.

הכרעת הראשונים ויישוב הסתירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (ז' א') והתוספות וכל הראשונים הכריעו במחלוקת כחכמים שמותר לקרוא קריאת שמע בכל לשון, שהרי רבים הם מול יחיד, ועוד שסתם משנה בסוטה כמותם.
לגבי תפילה חילק הרי"ף כחילוק הגמרא בסוטה שמחלקת בין יחיד לציבור [2]

הכלבו (י ד"ה קראה בכל לשון) כתב בשם הרי"ף את החלוקה בין יחיד לציבור גם לענין קריאת שמע, אבל כבר העיר על דבריו מרן הבית יוסף (אורח חיים סב ד"ה ונקראת בכל לשון) שתמוה הוא מה ענין שאלת צרכים לקריאת שמע, אלא נראה שלא לחלק בכך כפי שלא חילקו כל הפוסקים. ובבית חדש (ב) כתב שודאי טעות סופר הוא בכלבו, שהרי הרי"ף להדיא חילק בין יחיד לציבור דווקא בתפילה, אבל קריאת שמע שנלמד להדיא מפסוק, ודאי שאין לחלק בו בין יחיד לציבור. ובספר מור וקציעה שם כתב שדעת הכלבו שכשם שמחלקים בתפילה בין יחיד לציבור, לפי שמגונה בעיני המלאכים, כן יש לחלק גם בקריאת שמע.

בדיעבד או לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדברי הכלבו (י ד"ה קראה בכל לשון) נראה שדווקא בדיעבד אם קראה בכל לשון יצא, ומשמע שלכתחילה יש לקראה בלשון הקודש.
אמנם מפשט המשנה והברייתא משמע שההיתר הוא לכתחילה, גם ברמב"ם (קריאת שמע ב' י') משמע שניתן לכתחילה לקרוא בכל לשון שמבין. וכן כתב להדיא המאירי, אף שהעיר שמי שמבין לשון הקודש, אין ראוי לו להחליפה בלשון אחרת.

לשון שאינו מבין בה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלשון שאינו מבין אינו רשאי לקרוא את שמע אלא אם כן הוא לשון הקודש, כן מדוייק לשון הרמב"ם (קריאת שמע ב' י') וכן משמע בתוספות (לב א ד"ה אלו). וכן כתב המגן אברהם (סב א), שבלשון שאינו מבין אינו יוצא בקריאת שמע ובתפילה. אבל בשאר המצוות יוצא אפילו שאינו מבין. ובמשנה ברורה (א) כתב שאף בשאר מצוות צריך לומר בלשון שמבין (בשם קרבן העדה לירושלמי, ומגן גיבורים והגהות מהר"א לנדא).

אם אינו מבין עברית[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • בפרי מגדים (אשל אברהם א) נסתפק האם בלשון הקודש יוצא אף שאינו מבין או לא, שאפשר שבעינן דווקא 'שמע' היינו שמבין
  • אבל במשנה ברורה (א) כתב בשם הלבוש (קצג) שבלשון הקודש יצא אף שאינו מבין, שאינו מצוי אדם שאינו מבין לכה"פ פסוק ראשון שהכוונה בו לעיכובא.

תפילה בארמית[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת יב ב) אומרת שאין להתפלל בלשון ארמי, ושכל המתפלל בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים לשון ארמית.
גמרא זו מהווה לכאורה סתירה לדברי המשנה בסוטה לעיל שמתירה להתפלל בכל לשון, וכן מובא בגמרות שלנו.

הגמרא עצמה בסוטה [3] מתרצת לחלק בין יחיד לציבור, וכן כתב הרי"ף (ברכות ז א) לחלק בין יחיד לציבור, שבציבור ניתן להתפלל בכל לשון, אבל ביחיד אין להתפלל בכל לשון (ולכאורה כוונתו שיש להתפלל דווקא בלשון הקודש), וזו כוונת הגמרא בשבת שאסרה להתפלל בלשון ארמי, דהיינו ביחיד.
אמנם יש להעיר שהגמרא עצמה בשבת כתבה שתפילה על החולה גם ביחיד מותר בארמית, שהחולה שכינה עמו ואין צורך במלאכים להעלות את התפילה.

ישוב מנהג הנשים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • רבנו יונה (ז א ד"ה אבל ביחיד) מעיר על דברי הרי"ף שמחלק בין יחיד לרבים, שלפי זה צריך ליישב את מנהג הנשים שמתפללות ביחיד שלא בלשון הקודש? וכתב ליישב בשם רבני צרפת, שכל מה שאמרה הגמרא שלא להתפלל בלשון ארמית, זהו דווקא בתפילה פרטית כגון על חולה או צער בביתו וכד', אבל התפילה הקבועה של הציבור, אף שמתפלל אותה בביתו, מותר להתפלל בשאר לשונות אם אינו יודע לשון הקודש, משום שהוא כמתפלל בציבור. וטעם החילוק הוא מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה, אבל היחיד צריך מלאך מליץ, והם אינם מבינים אלא לשון הקודש.
  • הרא"ש (ב ב) תירץ שכל מה שאמרו שלא לשאול צרכיו בלשון ארמי הוא דווקא בלשון ארמית, אבל בשאר לשונות מותר. ובכך יישב גם קושיית התוספות היאך אין המלאכים מבינים לשון ארמית, והרי אפילו מחשבות בני האדם הם יודעים? אלא שבאמת יודעים הם לשון ארמית, אך אינם נזקקים לו לפי שמגונה הוא בעיניהם.
  • המאירי (יג א ד"ה אף התפילה) כתב שגם ביחיד שאסרו להתפלל בלשון לעז, לא אמרו כן אלא לכתחילה, מפני שהוא לשון הדיבור ואין הכוונה מצויה בו, אבל על כל פנים אינו מעכב. ומ"מ מי שמבין לשון הקודש אין ראוי לו להחליפו בלשון אחר.
  • הטור (אורח חיים קג) הביא דברי הרי"ף וחילוק תלמידי רבנו יונה, ולבסוף הזכיר דברי אביו הרא"ש, שרק בארמית אמרו שלא לשאול צרכיו, אבל בשאר לשונות רשאי.
  • במור וקציעה כתב ליישב מנהג הנשים שמתפללים גם בלשונות אחרים, שכיון שאינן מבינות לשון הקודש, אין לבטלן מתפילה לגמרי, שמי שאינו מבין כלל לשון הקודש, טוב שיתפלל בהבנה בלשונו משלא יתפלל כלל. ומה שאמרו שאין לשאול צרכיו בלשון ארמי, זהו במבין מעט לשון הקודש על כל פנים. והוסיף שאינו נראה שלשון ארמי מגונה יותר משאר לשונות, אלא איפכא הוא שהוא לשון מקודש יותר, ובגמרא נקטו לשון ארמי וכל שכן שאר לשונות שלא ישאל צרכיו. אלא שאם אינו מבין כלל לשון הקודש מותר וכנ"ל.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשלחן ערוך (קא ד) הביא בסתם את החילוק בין יחיד לציבור, שבציבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה, ואילו ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. וביש אומרים הביא את דברי רבנו יונה שמוסיף שגם תפילה הקבועה לציבור יכול להתפלל בשאר לשונות אפילו אם מתפלל אותה ביחיד, ורק כששואל צרכיו אמרו דווקא בלשון הקודש. ושוב הביא ביש אומרים בתרא, דעת הרא"ש שגם ביחיד לגמרי יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי.

המגן אברהם הביא להלכה שמוטב להתפלל בלשון שמבין מאשר לא להתפלל כלל.

בפרי חדש הכריע כיש אומרים בתרא שהוא הרא"ש. ובפרי מגדים כתב שגם לחילוק שמחלקים בין ארמי לשאר לשונות הוא דווקא ביחיד אבל בציבור מותר אפילו ארמית. ומטעם זה אומרים יקום פורקן ובריך שמיה בציבור. ובמשנה ברורה (יט) כתב שלפי זה המתפלל ביחיד אינו יכול לומר יקום פורקן ובריך שמיה (אור זרוע שבת נ').

כתב הביאור הלכה שאם הוא לשון שאין רוב המדינה מדברת בו, אינו יכול לקרוא בו קריאת שמע, דאינו קרוי לשון לעניין זה אלא שהוא מוסכם במדינה, אבל אם רק איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון לא נחשב זה לשון כלל.

פסיקת האחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בערוך השולחן (סו)[4] ובמשנה ברורה (א)[5] הובא שכיום אין אנו יודעים לתרגם את כל התיבות במדוייק, ולכן לא יקרא קריאת שמע בלשון אחרת מלשון הקודש.

בתשובת חתם סופר (פד-פו) האריך בתשובה נגד אותם שתרגמו התפילה (רפורמים) וקבעו להתפלל בלשון לעז, וכתב שכל ההיתר הוא באופן אקראי אבל לעשות כן באופן קבוע ולהעמיד ש"ץ על זה אסור.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ על פי המאירי (ברכות יג א)
  2. ^ הרי"ף אינו מזכיר שחילוק זה הוא מהגמרא, ונראה כאילו כתב כן מדיליה. גם הראשונים שמצטטים חילוק זה מביאים אותו בשם הרי"ף, ויש שמביאים כן בשם הגאונים. וצ"ע למה לא ציינו שהיא גמרא ערוכה.
  3. ^ יתכן שזו תוספת מהגאונים.
  4. ^ כותב "וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה וכן עיקר לדינא" ונראה שעקב הרפורמים שעקרו יסודות בתורת ישראל - החומרו הדינים
  5. ^ מביא בשם הב"ח (קצ"ג) שההתר הוא מצד הדין, אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש