אשו משום חציו ומשום ממונו

מקורות
בבלי:	בבא קמא כב א
רמב"ם:	נזקי ממון יד טו
שולחן ערוך:	חושן משפט תיח יז

מחלוקת האמוראים בשאלה האם אדם שמזיק באמצעות אש מתחייב מדין נזקי גופו או מדין נזקי ממונו .

סוגיית הגמרא

הגמרא במסכת בבא קמא (כב א) מציגה מחלוקת בין האמוראים בשאלה מה היסוד העומד מאחורי חיוב אש: לדעת רבי יוחנן "אשו משום חציו", כלומר אדם שמזיק על ידי אש מתחייב כאדם המזיק לכל דבר בדומה לאדם הזורק חץ, ואילו לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו", כלומר אדם שמזיק על ידי אש מתחייב כאילו בהמתו הזיקה.
הגמרא מציגה כמה נפקא מינות בין דעת רבי יוחנן לדעת ריש לקיש: לדעת רבי יוחנן אדם שמזיק על ידי אש מתחייב בארבעה דברים כמו אדם המזיק בידיו, אך לדעת ריש לקיש המזיק באש פטור מארבעה דברים כמו שור שהזיק אדם. שנית, לדעת רבי יוחנן במקרה שבהמתו של אדם נטלה גחלת והבעירה על ידה הבעלים מתחייב חצי נזק מדין צרורות, אך לדעת ריש לקיש אדם לא חייב על אש של בהמתו כלל חוץ מהמקום הראשון בו הגחלת נגעה (ובלשון הגמרא "מקום גחלת").

אשו משום ממונו

דעת ריש לקיש היא שאדם מתחייב על נזקי אש מדין ממונו שהזיק, ונחלקו הראשונים האם לדעת ריש לקיש צריך שהמדליק יהיה הבעלים על הגחלת.
לדעת רש"י (כב א ד"ה משום ממונו) היות והחיוב הוא משום נזקי ממונו, הגחלת חייבת להיות בבעלותו של המדליק, ואדם המדליק בגחלת של חברו פטור מלשלם.
התוספות (כב א ד"ה אשו משום ממונו) הקשו על רש"י שלוש קושיות מרכזיות:

1. הגמרא בפרק הכונס (נו ב) כותבת שאדם הכופף את קמתו של חברו בפני הדליקה באופן שבו האש תזיק לקמה ברוח מצויה חייב בדיני אדם. לשיטתו של רש"י הדבר קשה כי לא מדובר במקרה שבו האש שייכת לאדם שכופף את הקמה.
2. המשנה בפרק הכונס (סב ב) כותבת שבמידה ואדם הכה בפטיש ויצא מתחת הפטיש גץ והזיק המכה חייב. לפי רש"י לא ברור מדוע המכה בפטיש מתחייב, כי ניתן להניח שכל אדם מפקיר את הגיצים היוצאים בהכאת הפטיש.
3. לפי שיטתו של רש"י כל אדם יכול להדליק את רכושו של חברו ולהיפטר ע"י הפקרת הגחלים.

השיטה מקובצת (כב א ד"ה ובגליונות) מתרץ בדעת רש"י שריש לקיש מצריך בעלות על הגחלת רק במידה והאדם לא הדליק את האש בידיו אלא פשע בשמירת האש והיא התפשטה לרכוש חברו מאליה. אך במידה והאדם הדליק את האש בידיו אפילו ריש לקיש יודה שאין צורך בבעלות על הגחלת כדי לחייב.
התוספות חלקו על רש"י וטענו שלדעת ריש לקיש אין צורך בבעלות על הגחלת כדי להתחייב, ובעקבותיהם הלכו הרשב"א (כב א ד"ה וריש לקיש) ותוספות רבינו פרץ (כב א ד"ה ורשב"ל).

אשו משום חציו - מסקנת הגמרא

קושיית הגמרא על רבי יוחנן

הגמרא (כג א) מקשה על רבי יוחנן שלפי שיטתו לא ברור איך התורה פטרה אדם המדליק אש מנזקי "טמון" - דהיינו נזקים על רכוש שחבוי בתוך כיסוי, ונחלקו הראשונים איך לבאר את קושיית הגמרא.
רש"י (כג א ד"ה היכי משכחת לה) מבאר בהסברו הראשון שלפי דעת רבי יוחנן מדליק האש מתחייב כאדם המזיק, ואדם חייב אפילו כשהזיק באונס ולכן לא שייך בו הפטור של טמון. תוספות רבינו פרץ לומד בכוונת רש"י שהפטור של טמון באש מבוסס על אונס, ולכן באדם המזיק שחייב באונס אין לפטור גם בטמון. תוספות רבינו פרץ (כג א ד"ה טמון באש) חולק על רש"י וטוען שהפטור של טמון לא מבוסס על אונס והוא גזירת הכתוב בלבד.
רש"י מביא הסבר נוסף, שהסיבה שלא שייך פטור בטמון לפי דעת רבי יוחנן הוא שכל נזקי החץ נעשים על ידי חדירה לתוך החפץ הניזק ופגיעה בתוכו, ואם כן כל נזקי חץ הם בטמון.
התוספות (כג א ד"ה טמון באש) מסבירים שלדעת רבי יוחנן לא שייך לפטור טמון באש, כי רק בנזקי ממונו מצאנו שהתורה חידשה פטורים לכל אב נזיקין, אך באדם המזיק אין שום פטורים והוא חייב בכל מצב.

תירוץ הגמרא

הגמרא מיישבת שגם רבי יוחנן יודה שאדם המזיק באש פטור בטמון במקרים שבהם לא ניתן להגדיר את הנזק כחציו (בלשון הגמרא "כלו לו חציו"), לדוגמא במקרה שבו נפלה דליקה בחצרו ורק לאחר זמן הגדר נפלה והאש התפשטה אל חצר חברו. במצב כזה האש לא נחשבת כחציו משום שבשעה שהדליק את האש היא עוד לא הייתה ראויה להזיק בגלל הגדר.
הגמרא מקשה על תירוץ זה שאם לא ניתן לחייב את המדליק משום חציו, הוא יהיה פטור לא רק מנזקי טמון אלא מכל הנזקים של אותה אש, שהרי רבי יוחנן סובר שאשו משום חציו. על כך מיישבת הגמרא שמי שמחייב באש משום חציו מחייב גם משום ממונו, ונחלקו הראשונים איך להבין את מסקנת הגמרא.
רש"י (כג א ד"ה אית ליה) מסביר שכוונת הגמרא היא שלדעת רבי יוחנן יש שתי רמות של חיוב - החיוב הבסיסי הוא חיוב באשו משום חציו, בו אין פטור של טמון באש ומתחייבים בתשלום ד' דברים כאדם המזיק, ובמקרה בו "כלו לו חציו" הוא מתחייב בדרגה הפחותה יותר של "אשו משום ממונו" ונפטר מלשלם על טמון וד' דברים. כך נראה שפרשו גם המאירי (כג א ד"ה אית ליה) והר"י מלוניל (כג א ד"ה אי הכי).
המהרש"ל בחכמת שלמה (כג א ד"ה אית ליה) מביא שישנה גרסה אחרת ברש"י בחלק מן הספרים בה מופיע פירוש נוסף לסוגייה. הפירוש שמובא שם הוא שאף על פי שרבי יוחנן מחייב באש כאילו המדליק הזיק בידיו, עדיין יש תנאי של בעלות על הגחלת מפני שאם האש היא לא ממונו של המדליק אי אפשר להתחייב עליה גם משום חציו. גרסה זו בדברי רש"י מובאת גם בשיטה מקובצת שהביא מספר ראשונים שהסכימו לפירוש זה בגמרא.

פסיקת ההלכה

שיטת הרא"ש והטור

הרא"ש (ב ח) והטור (חושן משפט תיח) פסקו כדעת רבי יוחנן ש"אשו משום חציו" משום שהלכה כרבי יוחנן במחלוקותיו עם ריש לקיש, וכן מפני שמובא בסוגייה (כב ב) שיש לדבריו של רבי יוחנן סיוע מפשטי המקראות ומברייתא. הרא"ש והטור פסקו את מסקנת הגמרא כמו שפירש אותה רש"י (בגרסה המופיעה לפנינו), כלומר שחיוב "אשו משום חציו" הוא רק במקרה שבו לא כלו לו חציו, ואם כלו לו חציו ישנו חיוב של אשו משום ממונו. כפי שהבאנו לעיל כך פסק גם המאירי (כג א ד"ה כבר ידעת).

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (י א) והרמב"ם (נזקי ממון יד טו) פסקו גם הם כדעת רבי יוחנן, אך המגיד משנה העיר על דבריהם שהם לא הזכירו את החלוקה בין מקרה שבו "כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו", והמגיד משנה תמה מדוע השמיטו את החלוקה הזו אף על פי שיש בה נפקא מינא גדולה למעשה והיא עולה מפשט הסוגייה. המגיד משנה כותב שאולי הייתה לרמב"ם שיטה אחרת בפירוש הסוגייה, או שהרמב"ם החליט לדחות את מסקנת הגמרא מהלכה מפני שמפשט המשניות והברייתות לא נראה שישנה חלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו".
הים של שלמה (ב כב) מבאר שלדעת הרי"ף והרמב"ם במסקנת הסוגייה הגמרא חוזרת בה מהחלוקה בין "כלו לו חציו" ל"לא כלו לו חציו", ולמסקנה בכל מצב שבו האדם הדליק את האש בידיו חיובו הוא משום ממונו ופטור בטמון, ואילו במקרה שבו האדם לא הדליק בידיו אלא פשע בשמירת גחלתו החיוב הוא משום חציו וחייב גם בטמון.
הנחלת דוד (כג א) תמה על הים של שלמה, שכן יוצא מדבריו שהחיוב של אדם המדליק בידיו הוא פחות חמור מחיובו של אדם שפשע בשמירת האש בלי להדליק אותה בידיו, ודבר זה מנוגד לסברא הפשוטה. הנחלת דוד מסביר שהרי"ף והרמב"ם הבינו את הגמרא כדעת רש"י בגרסא המובאת בחכמת שלמה, ולדעתם החיוב של אשו משום חציו שייך רק במקרה שבו יש בעלות על הגחלת, כי החיוב של "אשו משום חציו" למעשה מתבסס על החיוב של אשו משום ממונו. לכן הרי"ף והרמב"ם הבינו שלמסקנת הסוגייה לא קשה על רבי יוחנן איך שייך באש הפטור של טמון, שהרי גם רבי יוחנן מודה שהחיוב על נזקי אש מבוסס על כך שהאש היא ממונו, ואין צורך למסקנת הסוגייה לחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה שבו "לא כלו לו חציו".

פסיקת השולחן ערוך ונושאי כליו

השולחן ערוך (חושן משפט תיח יז) פוסק כדעת רבי יוחנן, והשולחן ערוך מחלק בין מקרה ש"כלו לו חציו" למקרה ש"לא כלו לו חציו", דהיינו כדעת הרא"ש והטור. דבריו של השולחן ערוך התקבלו להלכה גם בקרב נושאי כליו, כפי שניתן לראות מדברי הסמ"ע (כה) וערוך השולחן (ח).

חיוב בושת

רש"י (כג א ד"ה לחייבו) והנימוקי יוסף (י ב) כותבים שאדם המזיק באמצעות אש לא מתחייב בתשלומי בושת משום שאין חיוב בבושת ללא כוונה, והדלקת האש כך שהיא הלכה ולבסוף הזיקה אדם אחר לא נחשב כהיזק בכוונה אלא רק כפשיעה, בדומה לאדם שעלה לראש גגו ונפל ממנו ברוח מצויה
לעומת זאת הרמב"ם (נזקי ממון יד טו) כותב בפירוש שאדם המזיק באמצעות אש חייב גם בבושת, והפרישה (חושן משפט תיח יא) טוען שכך ניתן להוכיח מסתימת לשונם של הרא"ש (ב ח) והטור (חושן משפט תיח). הפרישה מבאר שלדעת הרמב"ם ישנו חילוק בין אדם שעולה לגג ונופל ברוח מצויה, שאמנם פשע בעלייתו לגג אך היה אנוס בנפילה עצמה, לבין אדם המבעיר אש שהיה פושע גמור ולכן נחשב כמתכוון לעניין חיוב בושת.
השולחן ערוך (חושן משפט תיח יז) פוסק כדעת הרמב"ם שיש חיוב בושת בנזקי אש, וכך נראה מדברי הגר"א תבנית:לז בליקוט שמוכיח כשיטת הרמב"ם מדברי הירושלמי (א ב).

הריגה באמצעות אש

נחלקו הראשונים בשאלה האם אדם שהורג את חבירו על ידי הבערת אש מתחייב על רציחתו לדעת רבי יוחנן הסובר ש"אשו משום חציו".
לדעת התוספות (סנהדרין עז ד"ה סוף חמה) הרא"ש (בבא קמא ב ח) והרא"ה בשיטה מקובצת (בבא קמא נו א ד"ה אילימא) כשם שרבי יוחנן מחייב אדם המזיק באמצעות אש בארבעה דברים כאילו הזיק בידיו, כך מחייב רבי יוחנן מיתה את ההורג באמצעות אש.
לעומתם הר"ן (סנהדרין עז ב ד"ה זרק כדור) כותב שההורג באמצעות אש לא מתחייב על כך, מפני שישנה הבחנה בין נזיקין שבהם מספיק שפעולת האדם תגרום בבירור לנזק, גם אם הנזק נעשה בעקיפין, לבין רוצח שמתחייב רק כאשר הוא עושה מעשה ישיר של רציחה. המנחת חינוך (נו א) מדייק מלשונו של הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ג י) שגם הוא סובר כדעת הר"ן.
האבני נזר (אורח חיים שפט ד) והחלקת יואב (חושן משפט ז) מקשים על הר"ן שהגמרא בסוגייתנו (כב ב) כותבת בפירוש שאדם המדליק אש ושורף גדי ועבד פטור מתשלומי הגדי משום "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן מוכח שהאדם גם התחייב על הריגת העבד. האחרונים הנ"ל מתרצים שלדעת הר"ן המקרה של הורג באמצעות אש דומה למקרה של אדם שהורג בשוגג שנפטר מתשלומי הנזיקין אף על פי שלא מתחייב מיתה בפועל.
הטור (חושן משפט תיח) כותב בפירוש שההורג באמצעות אש חייב כדעת התוספות והרא"ש, אך הערך ש"י (תיח ב) כותב שלמעשה ישנה מחלוקת בין התוספות לטור באיזה מקרה המדליק מתחייב ברציחה: לדעת התוספות אדם מתחייב ברציחה רק אם האש התפשטה מעצמה ולא על ידי הרוח, ואילו הטור כותב שאפילו במקרה בו האש לא התפשטה מעצמה אלא על ידי רוח מצויה המדליק מתחייב כרוצח.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• אשו משום חציו או משום ממונו הרב יאיר וסרטיל, אתר ישיבה.
• אשו משום חציו, מאמרים שונים באתר אסיף.
• אשו משום חציו הרב אברהם סתיו, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.
• אשו משום חציו בנזיקין ובשבת הרב אוהד פיקסלר, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.
• יסוד חיוב המבעיר הרב דוד ברופסקי, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.