111
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו
Avishaiaha1 (שיחה | תרומות) |
Avishaiaha1 (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 91: | שורה 91: | ||
=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו= | =מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו= | ||
===סוגיית הגמרא=== | |||
ב'''גמרא''' (פסחים כה ב) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור: | ב'''גמרא''' (פסחים כה ב) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור: | ||
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור. | # אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור. | ||
| שורה 96: | שורה 97: | ||
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות. | # אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות. | ||
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות. | # אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות. | ||
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא: | |||
לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור). | |||
ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור). | |||
===מחלוקת רש"י ור"ן=== | |||
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו? | |||
מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים. | |||
לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו. | |||
להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת. | |||
===פסיק רישיה=== | |||
שואל '''תוספות''' (ד"ה לא אפשר) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה). | |||
אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו? | |||
ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת. | |||
וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאיים, כאשר ה'''משנה''' (כלאיים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאיים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם. | |||