הבדלים בין גרסאות בדף "טוען וחוזר וטוען"

בגמרא בבא בתרא [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=31&format=text (דף לא ע"א)] מסופר על שני בעלי דינים שכל אחד טען שהשדה של אבותיו, אחד מהם הביא עדים שהייתה של אבותיו והשני הביא עדים שאכלה שנות חזקה. רבה רצה לפסוק שהשני נאמן במיגו שיכול היה לטעון שקנאה מהראשון אך לבסוף קיבל את סברת אביי "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן". לאחר מכן חזר השני וטען שאכן לא הייתה של אבותיו אלא קנאה מהראשון ומה שטען שהייתה של אבותיו כוונתו הייתה שהיה סומך ומובטח בה כאילו הייתה של אבותיו. האמוראים נחלקו אם רשאי לחזור ולטעון טענה זו: עולא סבור שרשאי ונהרדעי סבורים שלא. ומבואר בגמרא שאם היה הראשון חוזר וטוען בטענתו השנייה שאבותיו קנו מאבות הראשון היה נאמן, ומאידך אם מתחילה בטענה הראשונה היה טוען בפירוש שהיא של אבותיו ולא של אבות הראשון שוב לא היה נאמן לחזור ולטעון שהיא שלו אלא שסמוך עליה כאילו הייתה של אבותיו, ולא נחלקו אלא במקרה שמתחילה טען של אבותיי ולא פירט יותר ולבסוף חזר וטען שקנאה מהשני אלא שהיה סומך עליה כאילו הייתה של אבותיו, ואף בכך נאמן דווקא כשלא יצא בין הטענות מבית הדין אך אם יצא רגליים לדבר שחבריו למדוהו בחוץ לטעון שקר. להלכה נפסק כשיטת עולא שנאמן (שולחן ערוך חו"מ פ, א).

'''הר"י מיגש''' (מובא בטור חו"מ סימן פ) וכן '''הרמב"ם''' (טוען ונטען ז, ח) כותבים שהמחלוקת והחילוקים בסוגייתנו הם דווקא אם נאמן לאחר שבאו עדים וסתרו את טענתו הראשונה אך לפני שבאו נאמן לדעת כולם אפילו אם סותר לגמרי טענתו הראשונה, וכן נפסק ב'''שולחן ערוך''' (חו"מ פ, א). בחלק זה, הזכאות לחזור מפטור לפטור, נעסוק בהמשך, אך קודם נעסוק באי הזכאות לחזור לאחר שבאו עדים וסתרו טענתו הראשונה, כלומר מחיוב לפטור.

'''התוס'''' (ד"ה ומודה) מסתפקים במקרה שטענתו השנייה אינה סותרת כלל את הראשונה אלא רק מוסיפה על הראשונה, כגון שחוזר וטוען שאבותיו קנו מאבות הראשון, אם נאמן אף כשיצא בין הטענות חוץ לבית הדין וחזר. בספק זה נחלקו הראשונים. '''הרשב"א''' (ד"ה ומודו) פסק בכך שאינו נאמן, ו'''הריב"ש''' (סימן שצב) פסק שנאמן. יתכן שהספק הוא האם גם במקרה זה נאמן רק בגלל שאנו רואים כדבר אמין וסביר את העובדה שלא טען את כל טענותיו בתחילה ולכן רשאי לחזור ולהוסיף, ואם כן כשהדבר נראה בלתי אמין אינו נאמן, או שבמקרה זה הואיל ואינו עוקר כלל את טענתו הראשונה אין שום דבר שביטל ממנו את הזכאות מלטעון את הטענה השנייה (מבחינה 'פורמאלית' אין כאן חזרה) ולכן אין לנו יכולת למנעו גם אם לימדוהו לטעון (כשם שאם לימדוהו לפני שטען את הטענה הראשונה אין ביכולתנו לחייבו כל עוד לא נוכיח שמשקר). להלכה, מדברי '''השולחן ערוך''' (חו"מ קמו, כד) מוכח שפסק כרשב"א שאינו נאמן, וכך דייק '''התומים''' (פ ס"ק ב) מדבריו והכריע כן להלכה.

כלל יסודי בש"ס (ב"ב ג ע"ב ועוד) ובהלכה (שולחן ערוך חו"מ פא, ח) הוא שהודאת בעל דין כמאה עדים. המקרה הרגיל הוא שאדם מודה שהוא חייב לחברו או שחברו פטור מלשלם לו, אולם מצאנו חידוש גדול יותר בשבועות מא ע"ב. שם מסופר על אדם שתבע את חברו על הלוואה וחברו טען שלא היו דברים מעולם ולאחר מכן הגיעו עדים שלווה ופרע. אביי פסק שהואיל ואותם עדים המחייבים ומעידים שלווה גם מעידים שפרע הריהו פטור אך רבא חלק ופסק שחייב הואיל וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך חו"מ עט, א). הטעם שלדברי רבא טענתו מחייבת הוא ודאי משום הודאת בעל דין, שהרי רק סיבה זו יכולה לגבור על עדים המעידים לטובתו, ורואים מכך שהדין של הודאת בעל דין אינו רק כשמודה בעצם החיובים (בתוצאות העולות מדבריו), שהרי כאן בעל הדין רצה להיפטר, אלא הוא אפילו כשמודה בעובדות שלמעשה גורמות לו להתחייב, ולכן כאן הואיל ובדבריו שלא לווה כלולה העובדה שלא פרע הרי זו הודאת בעל דין וחייב. יתכן שבנקודה זו חולק אביי ולדעתו הודאת בעל דין מחייבת רק כשמודה בעצם החיוב, או שמודה בכך והטעם שפוטר כאן הוא שאותם העדים שמחייבים הם בעצמם גם פוטרים ואי אפשר לקבל רק חלק מדבריהם כמו בכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", לפי הסוברים שאין זה רק מיגו אלא פטור בפני עצמו המבוסס על כך שאם מפיו אנו חיים ואוסרים לא ניתן לאסור יותר ממה שהוא עצמו אוסר.

עוד יש ליישב את שיטת היש מפרשים, על פי שיטת המבי"ט. '''המבי"ט''' (חלק א סימן טז) סובר שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי וחייב לשלם דווקא כל עוד אינו חוזר בו, אך אם לאחר שבאו העדים שכן לווה ופרע חזר וטען שבאמת לווה ופרע הריהו נאמן הואיל ויש עדים המסייעים לדבריו. אם העדים רק אומרים שלווה הוא לא נאמן לחזור בו משום שהוחזק כפרן אך כשעדים מסייעים לו הוא כן נאמן. נראה שלהבנתו הדין של הודאת בעל דין הוא רק בעצם החיוב  ולא בעובדות. '''הש"ך''' (עט ס"ק ב) חלק על דבריו, ומכל מקום לפי דבריו מיושבת שיטת היש מפרשים, שכן כל שלא הודה בעצם החיוב נאמן לחזור מחיוב לפטור אם מביא עדים המסייעים לטענתו החדשה.