הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

ב'''חתם סופר''' (ו ב ד"ה וכי) כתב ליישב קושיית התוספות על רש"י, שרש"י סובר שעשה ד'תשביתו' הוא קודם זמן איסור, ולכן אין הוא מנתק את הלאו של בל יראה ובל ימצא. ממילא אם ימצא חמץ, אף שיבערנו אחר כך, כבר עבר על הלאו. אך המקשן שהקשה 'ולכי משכחת לה ליבטלה' סבר שהעשה דשתשביתו הוא גם לאחר זמן איסור, ולכן הוי הלאו ניתק לעשה, וסבר הוא כתוספות שישרפנה מיד ולא שישהנה. אך במסקנה סוברת הגמ' שאין מבטלים לאחר זמן, ולכן חשש שישהנה ויעבור על איסור.

   

מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[הפקר בפני שלושה|להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם''', והוא ב'''ספר הישר''' (חידושים שלט).

<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).

== חמץ ידוע ושאינו ידוע ==

=== אם מועיל ביטול לחמץ ידוע ===

<BR/>ה'''כסף משנה''' הביא נוסחה זו שהיתה גם לפניו, וכתב לבאר הדברים, שמהתורה סגי בביעור או ביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו מתי מועיל ביטול ומתי בעינן שריפה. והם אמרו שבחמץ ידוע צריך ביעור, ובשאינו ידוע סגי בביטול. אבל בסוף דבריו דחה גירסה זו וכתב שאי אפשר ליישבה, שהרי הגמרא אומרת 'שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה', הרי שמהתורה די בביטול בלבד אפילו בחמץ ידוע. ובאמת בנוסחאות מדוייקות לא כתוב חילוק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע.

<BR/>ב'''לחם משנה''' כתב שגם לפי הגירסה שמחלקת בין ידוע לשאינו ידוע, יש לומר שהכוונה היא שהדרך היותר נכון היא לבערו, אלא שאם ביטלו גם כן סגי בהכי.

ה'''צל"ח''' (ו ב ד"ה רש"י ד"ה הבודק) הקשה שדברי רש"י סותרים עצמם, שבתחילה כתב שיבטל בלבו, ומיד בסמוך הוסיף שאומר בפה.  

<BR/>ותירץ הצל"ח, שבאמת די בהשבתת הלב, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן די שבלבו אינו רוצה בו, אף שבעלמא דברים שבלב אינם דברים. אלא שרש"י רצה לכתוב אליבא דכו"ע, גם אליבא דר"י הגלילי שסובר שחמץ מותר בהנאה כל שבעה, ולדידיה לא סגי בלב, אלא בעינן שיאמר בפיו.

=== תקנת חכמים לומר בפה ===

<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.

== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==

ה'''גמרא''' שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית?

<BR/>בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם כשנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שאומרת שבסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה.

<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.

'''תוספות''' (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי שיטתו אינה מובנת קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו, והרי הוא חס עליה מלבטלה?  

==== פירוש התוספות ====