הבדלים בין גרסאות בדף "תערובת חמץ"
| שורה 3: | שורה 3: | ||
== מקור הדין == | == מקור הדין == | ||
בפרשת בא, בסוף פרשית 'החודש הזה לכם' (שמות יב כ) אומרת התורה: | בפרשת בא, בסוף פרשית 'החודש הזה לכם' (שמות יב כ) אומרת התורה: "כל מחמצת לא תאכלו". | ||
<BR/>לדעת ר' אליעזר בברייתא ב'''גמרא''' (פסחים מג א), הפסוק הזה בא לרבות תערובת חמץ (כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי), שישנו איסור אכילה בפסח גם על תערובת חמץ. שהרי איסור אכילת חמץ כבר נאמר למעלה בפסוק: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". אלא שבשונה מחמץ גמור שיש בו עונש כרת, בתערובת חמץ לא מוזכר עונש כרת אלא לאו בלבד. | |||
<BR/>ואף שישנו פסוק נוסף (יב יט) שמזכיר עונש כרת גם על אכילת '''מחמצת''' ולא רק על '''חמץ''': "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", אומרת הגמרא שפסוק זה מדבר לא על תערובת חמץ, אלא על חמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר ולא שנתחמץ מאליו. | |||
<BR/> | <BR/>נמצא שהריבוי לתערובת חמץ הוא מן המילה '''כל''' מחמצת לא תאכלו. וחכמים החולקים על ר' אליעזר, לא דורשים את המילה 'כל', ולכן לשיטתם אין ריבוי בפסוק לתערובת חמץ. | ||
ומבארת הגמרא שהריבוי לעונש כרת נלמד מהמילים "'''כי כל''' אוכל חמץ", שאינן מופיעות בפסוק המדבר על תערובת חמץ<ref>ה'''תוספות''' (ד"ה ההוא) מעירים, שאף שגם בפסוק המדבר על מחמצת מוזכרות המילים "כי כל", מ"מ פשיטא לה לגמרא שזה בא לדרשה אחרת.</ref>. | |||
על פי הברייתא הזו סובר רב נחמן בגמרא שגם סתם ה'''משנה''' (פסחים ג א) האומרת שמיני תערובת חמץ הם באזהרה ואין בה משום כרת, היא דעת ר' אליעזר. ואף שהמשנה מזכירה גם חמץ נוקשה, שגם הם בלאו, סובר רב נחמן שכל שכן הוא. | |||
<BR/>לעומת זאת דעת רב יהודה שסתם המשנה היא לא דעת ר' אליעזר אלא ר' מאיר, שהרי המשנה אוסרת גם חמץ נוקשה, ואילו ר' אליעזר לא אוסר חמץ נוקשה, כמבואר שם בברייתא. | |||
ה'''רי"ף''' (יג א) כתב שהגם שחכמים החולקים על ר' אליעזר סוברים שאין מלקות בתערובת חמץ, מ"מ איסור יש בדבר. ונראה שסובר הרי"ף שהלכה בזה כחכמים ולא כר' אליעזר, למרות שסתם משנה כמותו. | ה'''רי"ף''' (יג א) כתב שהגם שחכמים החולקים על ר' אליעזר סוברים שאין מלקות בתערובת חמץ, מ"מ איסור יש בדבר. ונראה שסובר הרי"ף שהלכה בזה כחכמים ולא כר' אליעזר, למרות שסתם משנה כמותו. | ||
גרסה מ־12:10, 10 באפריל 2023
חמץ שמעורב עם דבר אחר, מה דינו בפסח לענין אכילה ולענין איסור בל יראה ובל ימצא.
| משנה: | פסחים ג א |
| ירושלמי: | פסחים מב א-מג ב |
| רמב"ם: | חמץ ומצה א ו; ד ח |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תמב א |
מקור הדין
בפרשת בא, בסוף פרשית 'החודש הזה לכם' (שמות יב כ) אומרת התורה: "כל מחמצת לא תאכלו".
לדעת ר' אליעזר בברייתא בגמרא (פסחים מג א), הפסוק הזה בא לרבות תערובת חמץ (כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי), שישנו איסור אכילה בפסח גם על תערובת חמץ. שהרי איסור אכילת חמץ כבר נאמר למעלה בפסוק: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". אלא שבשונה מחמץ גמור שיש בו עונש כרת, בתערובת חמץ לא מוזכר עונש כרת אלא לאו בלבד.
ואף שישנו פסוק נוסף (יב יט) שמזכיר עונש כרת גם על אכילת מחמצת ולא רק על חמץ: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", אומרת הגמרא שפסוק זה מדבר לא על תערובת חמץ, אלא על חמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר ולא שנתחמץ מאליו.
נמצא שהריבוי לתערובת חמץ הוא מן המילה כל מחמצת לא תאכלו. וחכמים החולקים על ר' אליעזר, לא דורשים את המילה 'כל', ולכן לשיטתם אין ריבוי בפסוק לתערובת חמץ.
ומבארת הגמרא שהריבוי לעונש כרת נלמד מהמילים "כי כל אוכל חמץ", שאינן מופיעות בפסוק המדבר על תערובת חמץ[1].
על פי הברייתא הזו סובר רב נחמן בגמרא שגם סתם המשנה (פסחים ג א) האומרת שמיני תערובת חמץ הם באזהרה ואין בה משום כרת, היא דעת ר' אליעזר. ואף שהמשנה מזכירה גם חמץ נוקשה, שגם הם בלאו, סובר רב נחמן שכל שכן הוא.
לעומת זאת דעת רב יהודה שסתם המשנה היא לא דעת ר' אליעזר אלא ר' מאיר, שהרי המשנה אוסרת גם חמץ נוקשה, ואילו ר' אליעזר לא אוסר חמץ נוקשה, כמבואר שם בברייתא.
הרי"ף (יג א) כתב שהגם שחכמים החולקים על ר' אליעזר סוברים שאין מלקות בתערובת חמץ, מ"מ איסור יש בדבר. ונראה שסובר הרי"ף שהלכה בזה כחכמים ולא כר' אליעזר, למרות שסתם משנה כמותו.
אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס
כתב הרי"ף (יג ב) שכל מחלוקת התנאים היא רק בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, וכגון כותח הבבלי המובא במשנה ובברייתא, שהגמרא אומרת (מד א) שאין בו כזית בכדא"פ. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, כלומר שאם יאכל את התערובת בזמן של אכילת פרס, יהיה בה כזית חמץ, גם לדעת חכמים לוקה על זה.
משמע מדבריו שגם בתערובת כזו יש איסור לאו, אבל אין עונש כרת. וכן כתב להדיא הרמב"ם (חמץ ומצה א ו) שאין עונש כרת בתערובת חמץ, וגם איסור לאו אינו אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן.
אלא שהרמב"ם ציין את כותח הבבלי ושכר המדי כדוגמאות לדברים שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ושלוקה עליהם, ודלא כמבואר בגמרא וברי"ף שאין בכותב כזית בכדא"פ.
ובאמת הראב"ד השיג עליו בזה והעיר שאין בדברים אלו כזית בכדי אכילת פרס, ולכן אינו לוקה עליהם והיינו כחכמים.
קושיות המפרשים על הרמב"ם
המגיד משנה הקשה על הרמב"ם מדוע בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב כרת, והרי משמע בגמרא שדווקא על כותח הבבלי וכיוצא בו נחלקו, מכיוון שאין בהם כזית בכדא"פ ועליו קאי מיעוט הפסוק. אבל אם יש כזית, לא מצאנו פסוק שימעטו מן העונש, והרי זה כמו כל תערובת איסור (למשל חלב או דם) שחייב אם אכל ממנו כזית אפילו בתערובת.
האם יש איסור בל יראה ובל ימצא
נחלקו הראשונים האם בתערובת חמץ ישנו רק איסור אכילה, או שיש גם איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
המשנה (ג א) כותבת 'ואלו עוברין בפסח', ובפירוש המילה 'עוברין' נחלקו הדעות.
לדעת רש"י (מב א ד"ה ואלו) הכוונה שעוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא, ולפי זה אסור להשהותם בפסח כלל.
וכן היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ח), אך הוסיף שזה דווקא בתערובת חמץ שראוי הוא לאכילה, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח.
הערות שוליים
- ^ התוספות (ד"ה ההוא) מעירים, שאף שגם בפסוק המדבר על מחמצת מוזכרות המילים "כי כל", מ"מ פשיטא לה לגמרא שזה בא לדרשה אחרת.