שכר שבת

מקורות
בבלי:	בבא מציעא נח א
רמב"ם:	שבת ו כה
שולחן ערוך:	אורח חיים שו ד-ה, תקפה ה

האופן המותר והאופן האסור ליטול שכר, עבור פעולה שעושה בשבת.

איסור שכר שבת וטעמו

מובא בברייתא (נדרים לז א, בבא מציעא נח א) שהמקבל עליו שמירת פרה או תינוק או זרעים וכד', אם אירע נזק בשבת, פטור מלשלם לפי שאין אחריות שבת עליו, ומבואר שם הטעם, משום שאינו נוטל שכר על השבת, וכן הוא בתוספתא (שבת יח טז, בבא מציעא ח). ועל פי זה כתבו הראשונים שאסור ליטול שכר על השבת.

כתב רש"י (כתובות סד א ד"ה כשכר שבת) שטעם האיסור הוא משום גזירה משום מקח וממכר ושכירות. ובמהר"ם שי"ף שם העיר על דבריו, שמקח וממכר גופא גזירה היא, וסיים דאפשר שכוונתו משום עובדין דחול.
ובבית יוסף (אורח חיים תקפה) הביא דברי רש"י הללו וכתב על דבריו, דודאי אין הכוונה גזירה ממש, שהרי מו"מ היא גזירה ואי אפשר לגזור גזירה לגזירה, ולכן צ"ל שאפילו איסור דרבנן אין בזה, אלא רק יש להיזהר בזה לכתחילה. והביא לזה ראיה מהגמרא בפסחים נ: שמשמע שאין בזה איסור ממש אלא רק אינו רואה סימן ברכה.
בשו"ת שואל ומשיב (ה צא) כתב שע"פ הרמב"ן בפרשת אמור יש באיסור שכר שבת דררא דאורייתא, שהרמב"ן עה"פ 'יהיה לכם שבתון' הביא דברי הספרי שאסור דברים שהם משום שבות, וכתב ע"ז הרמב"ן דחובת המנוחה בשבת היא דאורייתא, ועפי"ז סמכו חז"ל כל איסורי השבותין.

הבלעה

ובסיפא דברייתא שם מובא שאם היה שכיר לשבוע שלם או לחודש או לשנה וכד', נוטל שכר שבת. ואע"פ שמקבל שכר גם על השבת, כיוון שמקבל את השכר בהבלעה עם שאר הימים, לא נחשב הדבר לשכר שבת.

איסור הזכרת שכר השבת בפירוש

בתוספתא (שבת יח טז) מובא שאין לומר תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של לעשרה ימים. ובגירסה אחרת של התוספתא (בבא מציעא ח א) מבואר דאיירי בשכיר שבת, כלומר של שבוע.