ריבית שאינה באה מלווה למלוה
| בבלי: | בבא מציעא סט ב |
| רמב"ם: | משפטים |
| שולחן ערוך: | יורה דעה קס יג,טז |
מקרים בהם מותר לתת מעות עבור הלוואה, מפני שאין המעות ניתנות מהלווה למלוה.
דברי רבא
הגמרא (בבא מציעא סט ב) מביאה בשם רבא שני מקרים בהם מותר כביכול לתת ריבית, מפני שאין התשלום מגיע מן הלווה למלוה, כדלהלן.
מקרה ראשון
רבא מתיר לאדם לומר לחבירו, כך כסף והלווה לפלוני מעות, לפי שלא אסרה התורה אלא ריבית הבאה מלווה למלוה. כלומר כיון שהלווה לא נותן למלוה תוספת עבור ההלוואה, אלא אדם אחר הוא שפונה אל המלוה ונותן לו מעות על מנת שילוה לחבירו, אין בזה איסור ריבית, לפי שמה שאסרה התורה משום ריבית הוא דווקא כאשר הלווה נותן למלוה.
יחס הלווה אל נתינת הריבית
הרא"ש (ה מז) כתב שלושה תנאים להיתר זה של רבא:
- שלא יהיה זה ביזמת הלווה, אלא שהאדם עצמו פנה אל המלווה וביקש שילווה לחבירו.
- שלא ילך אותו אדם וידרוש מן הלווה חזרה את הכסף שנתן למלוה עבורו.
- שהלווה לא ידבר עם המלווה שילוה לו עבור שאוהבו יתן לו (למלווה) כסף כדי שילווהו, אלא האוהב עשה כן על דעת עצמו.
ומסיים הרא"ש שאם לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, אסור לפי שנראה כשלוחו, כלומר אותו אוהב שנותן כסף למלווה כדי שילווה לחבירו, נראה כשלוחו של הלווה.
הרמב"ן (סט ב ד"ה שרי) חולק על הרא"ש וכותב שאפילו אם פייס הלווה את חבירו וביקש ממנו שיתן למלווה כסף על מנת שיסכים להלוותו מותר, שהרי מדובר שהחבר נותן משלו ואין הוא שלוחו של הלווה.
עוד הוסיף הרמב"ן שם, שאם אמר הלווה 'כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילווני לא יפסיד' אסור, לפי שלא התירו לעשות כן אלא במודר הנאה מחבירו או לגבי דליקה בשבת אבל לגבי ריבית לא התירו. ומבאר שם הטעם שדווקא אם מפייס התירו, לפי שאינו מוציא משלו, אבל בכהאי גוונא שמוציא הוא ממון משלו, אסור.