ריבית בטובת הנאה

מקורות
משנה:	בבא מציעא ה ב
בבלי:	בבא מציעא סד ב
רמב"ם:	מלוה ולוה ו ב
שולחן ערוך:	יורה דעה קס ז, קסו

המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.

סוגיית הגמרא

אומרת המשנה (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.
והגמרא (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.
והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.
ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.

כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.

עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה מיחזי כרבית. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.

שיטת תוספות וסייעתו

שאלו התוספות (בבא מציעא סד ב ד"ה אבל, בבא קמא צז א ד"ה הלוהו) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.
עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שבאמת רק דבר שלא היה עושה הלווה למלוה לולא ההלוואה אסור, אך במשנה איירי שהמלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלווהו, וסומך על ההלוואה שבעבורה ימחל לו הבעלים, ולכן מיחזי כרבית. אך אם עושה כן מדעת הלווה, וגם הלווה היה נותן לו בלאו הכי, אינו אסור.

כדברים האלה כתב גם הרא"ש בפסקים (בבא מציעא ה יז, בבא קמא ט ח) ובתוספותיו (סד ב ד"ה הלוהו).

גם הריטב"א (ד"ה מתני') הביא כדברי תוס' הללו בתירוצם הראשון בלבד. אמנם לא הזכיר להדיא החילוק בין פרהסיא לצנעא, אלא כתב שחצר אין דרך להשאילה בחינם ולכן אסור, מה שאין כן כלים וכד' שדרך בני אדם להשאיל, ואינם מקפידים זה על זה, הרי זה מותר לכתחילה.
וכן כתב תלמיד הרשב"א (סד ב ד"ה ומכאן אתה למד) שדברים שאין דרך העולם להשאילם זה לזה אסור, ובדברים שדרך העולם להשאיל זה לזה, אפשר להקל.

ויש להעיר שמלבד ראשונים אלו, לא מצאנו לראשונים האחרים שהזכירו איסור זה. נראה בדבריהם שס"ל שאין ללמוד מחצר דלא קיימא לאגרא לכל טובת הנאה, לפי שאף חצר שלא קיימא לאגרא, אין זה אומר שבעל החצר נותן לכל מי שירצה לגור בה. אמנם אם גר בה אדם אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שקיי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור, אבל אין ללמוד מכאן שהיה עושה כן לכתחילה. לכן יש לומר שאם זו טובה שהיה עושה למלווה בלאו הכי, אין מקור מהגמרא לאסור.

שיטת ההלכה

בטור (יורה דעה קס) הביא דברי אביו הרא"ש, שהם דברי התוס', וכתב שצריך המלוה ליזהר שלא להינות מהלוה שום דבר, אפילו בדבר שהיה עושה לו גם בלא ההלוואה. וסייג דבריו וכתב שזהו דווקא שהמלוה עושה כן מדעתו בלא רשותו של לוה, אבל אם נהנה ממנו ברשותו, מותר אם זהו דבר שהיה עושה כן אף בלא שהלווהו. וסיים הטור ובלבד שלא יהיה מילתא דפרהסיא, שזה בכל ענין אסור.

מדברי הטור נראה שלמד שצריך שני תנאים כדי להתיר, ולכאורה לא משמע כן בדברי התוס' והרא"ש. שמדבריהם נראה שכל תירוץ עומד מצד עצמו, ואם פסקינן גם כתירוץ ראשון, בצנעא שרי אף אם המלווה עושה כן מדעתו. וכן במקום שהלווה היה נותן לו בלאו הכי מותר אף במילתא דפרהסיא. אמנם דברי הרא"ש בב"ק שם נוטים לדברי הטור, שכשהמלווה עושה שלא מדעת הלווה, אסור אף במילתא דפרהסיא.

ובשלחן ערוך (קס ז) העתיק דברי הטור להלכה כמעט כלשונו, ויוצא מדבריו להלכה, שאסור שמלוה להינות מן הלווה כל זמן שהמעות אצלו, אלא אם כן נתקיימו שני תנאים: א. שנהנה מדעתו של הלווה בדבר שהיה עושה לו אף אם לא היה מלווהו. ב. שלא יהיה זה מילתא דפרהסיא.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מלוה ולוה ו ב) לא הזכיר דין זה לאסור כל טובה שיעשה הלווה למלווה, וכפי הנראה אינו סובר כן להלכה. אמנם יש להעיר שהרמב"ם מפרש את דברי הגמ' 'גברא דלא עביד למיגר' שלא קאי על השוכר, כלומר שלשוכר [המלוה] אין צורך במגורים, וכפי שפירשו התוס', אלא קאי על המשכיר [הלוה] שאינו עומד להשכיר את החצר הזו, כלומר זה בעצם אותו מושג כמו 'חצר דקיימא לאגרא'.
וכבר עמד על מדוכה זו הלחם משנה שם, למה שינה הרמב"ם מפירושו (גזילה ג) שפירש לגבי סוגיית זה נהנה וזה לא חסר. וביאר שאם גם השוכר אינו נהנה מזה כלל, אין שום טעם לאסור בזה משום ריבית. וראה גם בתוס' רי"ד (סד ב ד"ה קמ"ל) ובקונטרס הראיות לריא"ז (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.

היוצא על כל פנים מדברי הרמב"ם שאין מקור לאסור אף הנאה שהיה המלוה נהנה ממנה בלאו הכי מהלווה, אלא רק לכל היותר הנאה כזו שלא היה הלווה עושה לו.