קריאה בשטרי הדיוטות בשבת

מקורות
משנה:	שבת כג ב
בבלי:	שבת קטז ב, קמט א
ירושלמי:	שבת טז א
רמב"ם:	שבת כג יט
שולחן ערוך:	אורח חיים שז יב-טו

האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת, ועוד דברים שגזרו משום זה.

האיסור וטעמו

המשנה (שבת טז א) אומרת שאין קורין בכתבי הקודש בשבת.
ובגמרא (שבת קטז ב) מובאת מחלוקת, שלדעת רב אין קוראים בהם רק בשעת בית המדרש, וכדי שלא יתבטלו מללכת לשמוע את הדרשה. ולדעת שמואל אין קורין בהם אף שלא בזמן בית המדרש, ומבואר בגמרא בשם ר' נחמיה, שהטעם הוא כדי שלא יבואו לקרות גם בשטרי הדיוטות, אלא יאמרו אם בכתבי הקודש אין קורין, כל שכן לשטרי הדיוטות.
דברי ר' נחמיה אלו, מובאים גם בירושלמי (שבת טז א) ושם מפורש יותר, שמתוך שיודע שאסור לקרוא בכתבי הקודש, עושה קל וחומר לשטרי הדיוטות שלא לקרוא בהם.

עולה מדברי הגמרא והירושלמי שיש איסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת.

מהם שטרי הדיוטות

נחלקו הראשונים מהם שטרי הדיוטות האמורים בגמרא.

שיטת רוב הראשונים

כתב רש"י (קטז ב ד"ה שטרי הדיוטות) ששטרי הדיוטות הם כגון חשבונות או אגרות שלוחות. אמנם במקום אחר כתב (קמט א ד"ה שמא) שהם של מקח וממכר.
ובתוספות (קטז ב ד"ה וכ"ש) הביאו שמה שפירש רש"י שטרי מקח וממכר הוא הגהה בכתב ידו, ומשמע שסוברים שחזר בו והתיר אגרות.
אבל ברשב"א (קמט א) כתב שרש"י אוסר אגרות שלום, וכן בריטב"א (קטז ב ד"ה ושטרי הדיוטות, קמט א ד"ה שמא) הביא בשם רש"י את שני הפירושים, ולא העיר דבר על הסתירה שבניהם. אלא שהביא (קמט א) בשם הגאונים ששטרי הדיוטות הם אגרות שלום, והסכים לשני הפירושים.
וראה במאירי הביא בשם גדולי הרבנים (קטז ב ד"ה כבר ביארנו) שהאיסור הוא אף באגרות השלוחות, וכן כתב בשם רש"י גם ריבב"ן בשיטת הקדמונים. וכן נראה מדברי הבית יוסף (שז ד"ה אבל הרא"ש) שס"ל ששיטת רש"י לאסור אף אגרות שלום.

גם דעת הרא"ש (כג א) היא שאסור לקרוא אף האגרות של רשות, ולמד כן מהאיסור לקרוא כתב שתחת הצורה והדיוקנאות. וכן היא גם דעת ר' יונה, שהביא לזה ראיה ממה שלמדה הגמרא לאסור קריאה בכתבי הקודש מכ"ש מקריאה בשטרי הדיוטות, שודאי הכוונה באגרות של רשות, שהם מיחלפי בכתבי הקודש. וכן סובר הר"ן (בדפי הרי"ף מג ב ד"ה והלכתא).
הרשב"א (קמט א סוד"ה לא) גם הוא הסכים לאסור, אלא שכתב ששטרי הדיוטות הם של מקח וממכר, ואגרות שלום אסורים משום קריאה בשטרי הדיוטות. כשיטה זו כתב גם האור זרוע (ב ב) ששטרי הדיוטות אסורים משום 'ממצוא חפצך' והם של מקח וממכר, ושאר אגרות אסורות אטו הני.

שיטת תוספות והרמב"ן

הדעה החולקת היא דעת התוספות (קטז ב ד"ה וכ"ש) שכתבו ליישב מנהג ישראל שקוראים אגרות השלוחות, ויישב ר"י ששטרי הדיוטות הם דווקא שטרי חובות וכיו"ב, אך אגרות מותר, לפי שלפעמים יש בהם פיקוח נפש. ורבנו תם התיר לקרוא אפילו שיודע שאין בהם פיקוח נפש. והביא שכן משמע מלשון הירושלמי שם שאומר 'מה בכך שנתעסק בשטרותיו'. וכן כתב הריטב"א (קטז ב ד"ה ושטרי) בשם רבו, ליישב מנהג ישראל שלא אסרו אלא אותם שהיו ברשותו מערב שבת, ואין לו בהם צורך כלל כחשבונות וכד', אבל אגרות שלום, מלבד שיש בזה צורך פיקוח נפש או פיקוח רבים, אם לא יקרא בהם יהיה דואג כל השבת כולה. וצריך לומר שמה שכתב הריטב"א (קמט א) להסכים שאגרות הם בכלל שטרי הדיוטות, זהו מעיקרא הדין, ליישב המנהג הסכים לדברי התוס'.

גם הרמב"ן (קנא א ד"ה ההא דקאמר) כתב שאגרות שלום לא מקרי שטרי הדיוטות. וכן כתבו בשמו הרשב"א בתשובה (ז שמו) והר"ן (שבת קנא א ד"ה ואמר, בדפי הרי"ף סד ב ד"ה תנו). וממה שלא נימק את דבריו, משמע שאינו מחמת חשש לפיקוח נפש, ואם כן אף אגרת שכבר יודע מה כתוב בה מותר.

ובתשובת המהר"ם מרוטנבורג (פראג ד תרנז) כתב שגוי שהביא כתב לישראל בשבת מחוץ לתחום מותר לקבלו, ואין בזה משום מוקצה וגם לא איסור קריאה בו משום שטרי הדיוטות, לפי שלא נאסר אלא כגון במניית אורחים וכד', שבדעתו לכתוב ולמנותם. כדברים האלו כתב גם הראבי"ה (תשדמ) שלא גזרו אלא בשטרי חוב והדומים להם, כגון שכותב אורחיו על מנת למנותם, אבל שאר כתבים לא.
דברי מהר"ם אלו הובאו גם בתשב"ץ קטן (נז) ובטור (אורח חיים שז) אלא ששם כתבו בשמו לאסור לטלטלם.
מבואר מדבריהם, שטעם ההיתר באגרות שלום הוא משום שלא הוא שכתב אותם, וזה דלא כתוס', שכתב ההיתר משום חשש פיקוח נפש שיש בהם.

ברבנו ירוחם (ז יב) כתב כהריטב"א לחלק בין איגרת שנשלחה לפני שבת שאסור, לבין איגרת שנשלחה בשבת שמותר, לפי שאולי יש בה דבר שצריך לשבת, דזה לא מקרי שטרי הדיוטות, וכתב שכן ראה לרבותיו נוהגים.
ומשמע בדבריו, וכן למד הבית יוסף (שז ד"ה ורבנו ירוחם), שאומר כן אפילו לשיטת רבנו יונה וסייעתו, שלא אסור אלא אם כן יודע מה כתוב בה. אבל הב"י שלא משמע כן מדברי הטור.

לשיטה זו יש להוסיף את דעת המאירי (שבת קטז ב ד"ה כבר ביארנו), שבתחילה כתב דעת רש"י, אבל הוסיף שמ"מ עכשיו נהגו לקוראם, שמפני שאין אדם יודע מה כתוב בה, אין קרוי שטרי הדיוטות, שמא יש בה דברי תורה או צורך מצוה.
הרי שסובר כדעת התוס' ואף מוסיף על דבריו, שלא רק משום חשש פיקוח נפש התירו, אלא אפילו יש בו איזה דבר תורה או צורך מצוה.

דעת הרמב"ם

ברמב"ם (שבת כג יט) לא נזכר מהו פירוש שטרי הדיוטות, אבל בפירוש המשנה (שבת כג ב) כתב שהאיסור למנות אורחיו הוא שמא יקרא אגרות, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, אפילו הם ספרי מדע.
ואף שבטורי זהב (שז יא) כתב בשם הב"י בדעת הרמב"ם שמתיר אגרות, כתב השיג עליו אליה רבה (לא) שכנראה טעות סופר היתה לפניו בבית יוסף ונדפס אצלו רמב"ם במקום רמב"ן. וראה גם בבית חדש (ה ד"ה כתב הרמב"ם) שמשמע מתוך דבריו כדעת הט"ז שלרמב"ם מותר באגרות, לפי שבאגרות שלום ליכא חשש של שמא ימחוק. וגם על זה השיג האליה רבה שם וכתב שגם באגרות יש חשש מחיקה.

הכרעת השלחן ערוך

בעל השלחן ערוך (שז יג) פסק כדעת רוב הראשונים, שאף אגרות של שאלת שלום אסור. אלא שהוסיף וכתב גם את דעת התוס' (יד) שאם אינו יודע מה כתוב באיגרת מותר לעיין בה מבלי לקרותה בפיו. ואם הובאה מחוץ לתחום, טוב להיזהר שלא לגעת בה. ובבית יוסף (ד"ה ולענין הלכה) נימק טעם ההיתר בכך שזהו איסור דרבנן, ולכן יש לסמוך על המתירים.
צריך לומר בדעת מרן, שמצד הדין אגרות שלום חשובים כשטרי הדיוטות, ודלא כר"ת, אלא שהסכים להקל כדבריו לדינא מפני שהוא איסור דרבנן.

טעם האיסור

הרמב"ם (שבת כג יט) כתב שטעם האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות הוא שמא ימחוק. וכן כתבו הר"ן (בדפי הרי"ף מג ב ד"ה והלכתא) והסמ"ג (לאוין סה) והסמ"ק (רפב). וכן משמע במרדכי (שבת א רנד). ובפירוש המשניות (כג ב) משמע בדברי הרמב"ם שהאיסור לקרוא בשטרי הדיוטות הוא איסור מצד עצמו של קריאת דברי חול בשבת, ולא משום חששא.
בבית חדש (ה ד"ה כתב הרמב"ם) תמה על דבריו, למה הוצרך לטעם דשמא ימחוק, והרי אסור משום 'ממצוא חפצך'. ותירץ הרב ערוך השלחן (שז ג) שבא הרמב"ם לרבות אף קריאה בלב, בעיון בלא דיבור, שזה אינו נאסר משום 'ממצוא חפצך'.
ובטורי זהב (יא) הקשה, שהרי נחלקו רב ביבי ואביי בטעם האיסור לקרוא אורחיו מן הכתב, ואם טעם איסור קריאת שטרי הדיוטות הוא משום שמא ימחוק, יוצא שאין ביניהם מחלוקת כלל. ותירץ שנפקא מינה ביניהם בכתוב על כותל גבוה, שלרב ביבי מותר כיון שאין חשש מחיקה, ולאביי אסור, שכשם שבשאר שטרי הדיוטות גזרינן שמא ימחוק אף שאינו יכול למחוק, כן הדין גם בכותל גבוה. ולכן כתב הרמב"ם טעם זה להכריע כאביי.

בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת קמט א ד"ה שמא) כתוב שטעם איסור קריאת שטרי הדיוטות הוא משום שאין בהם צורך ותועלת. אי נמי, שמא יכתוב תשובה לשואל ממנו דבר. וכן כתוב ברבנו יהונתן (סג א ד"ה מונה).

עיון בלא קריאה

כתב הרא"ש (כג א) בשם ר' יונה שאף עיון בשטרי הדיוטות בלא קריאה אסור, והוכיח כן מהאיסור להסתכל בכתב שתחת הצורה והדיוקנאות.
וכן היא דעת הרב שבלי הלקט (קכב), שאחר שהביא דעת המתירים בהרהור בלא קריאה, הכריע לאסור, וכתב שכן הסכים אחיו הר"ר בנימין, ונתן בזה טעם שאי אפשר שיעיין בשטרי הדיוטות, מבלי לשאת ולתת בענייני האיגרת. טעם זה הביא המשנה ברורה (נג). ויש להעיר, שטעם זה מתאים רק לפירוש ששטרי הדיוטות הם שטרי מקח וממכר, ובאמת שלפי הראיה שהביא הרא"ש בשם רבנו יונה, מוכח דלא ס"ל האי טעמא, שהרי בכתב שתחת דיוקנאות אין מה לשאת ולתת, אלא נראה דס"ל שהעיון אסור בזה מצד עצמו.

השלחן ערוך (שז יג) הכריע לאיסורא, שאף עיון בלא קריאה בפה אסורה.

חשבונות של מצוה

הבית חדש (שז ה ד"ה ומה שנוהגין) תמה על המנהג שהשמש קורא את האורחים לסעודה מתוך הכתב. ובמגן אברהם (טז) לימד זכות על המנהג, שכיון שהוא דבר של מצוה מותר, כמו חשבונות של מצוה.

קריאת דברי חול בשבת

כתבו התוספות (שבת קטז ב ד"ה וכ"ש) שמלחמות הכתובים בלעז אסור לקרוא בשבת, ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר, משום מושב לצים. גם הרא"ש כתב בשם רבנו יונה (כג א) שמליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, אסור לקרותם בשבת, ואף בחול יש בזה משום מושב לצים.

מניית פרפראות ואורחים

המשנה (שבת כג ב) אומרת שמותר לאדם למנות את שמות אורחיו שהזמין והמנות שהכין (על מנת לוודא שאין לו חוסר ביחס לאורחים), אך מסייגת ואומרת שההיתר הוא רק כאשר מונה אותם בעל פה, אבל לקרוא מן הכתב אסור.

טעמי האיסור והנפקא מינה ביניהם

ובגמרא (שבת קמט א) נחלקו האמוראים בטעם האיסור.
לדעת רב ביבי האיסור הוא שמא ימחוק, ופירש רש"י (ד"ה שמא) שמא יראה שחסרות לו מנות, וימחק אורחים מן הכתב על מנת שלא יזמינם השמש. לעומת זאת אביי שם חולק וסובר שטעם האיסור הוא גזירה שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות.
בהמשך דנה הגמרא מה ההבדל להלכה בין הטעמים. ושלוש אפשרויות הועלו בהקשר זה:

• בכתובים על כותל גבוה – לרב ביבי מותר לפי שאינו מגיע שם למחוק, ולאביי אסור שמא יקרא. אך הגמרא דוחה זאת, לפי שגם רב ביבי צריך לחשוש שמא יקרא, ועוד שהרי חשש המחיקה הוא גם בכותל גבוה, כדמוכח בדברי רבה שאוסר לקרוא לאור הנר גם כשהוא גבוה ב' קומות, מחשש שמא יטה.
• בכתובים על כותל נמוך – לרב ביבי אסור שמא ימחוק, לאביי מותר לפי שכותל בשטר לא מיחלף. והגמרא דוחה גם את זה, לפי שגם אביי צריך לאסור שמא ימחוק.
• כתובים בחקיקה על טבלה ופנקס [לוח] – לרב ביבי מותר כיון שחקיקה אינה נוחה למחוק, לאביי אסור שמא יחליף בשטרי הדיוטות. גם את זה דוחה הגמרא לפי שיש ברייתא שמחלקת להדיא בין כותל לבין טבלה ופנקס, והכרח הוא להעמידה בכתב חקוק, לפי שבכתב רגיל גם בכותל אסור שמא ימחוק. ומוכח אם כן שגם כתב חקוק בטבלה אסור.

בסופו של דבר חוזרת הגמרא להעמיד בכותל גבוה, ואומרת שלא קשה מדברי רבה, לפי שדבריו נתונים במחלוקת אמוראים, שמצאנו ברייתא שרבי אחא מתיר לקרוא מכתב שעל גבי כותל, לעומת ת"ק שאוסר.
אבל אין מסקנת הגמרא ברורה כל הצורך, לפי שלא פירשה מי סובר להיתרא ומי סובר לאיסורא. ועוד קשה, שבתחילה הגמרא העמידה כך, ודחתה זאת מפני שסברה שגם רב ביבי צריך לאסור שמא יקרא.

ובאמת נחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא וכפי שיתבאר להלן.

שיטות הראשונים במסקנת הגמרא

שיטת הרי"ף וסייעתו

הרי"ף (סג ב) מבאר את מסקנת הגמרא שחוזרת היא להעמדה הראשונה, שרב ביבי הוא המתיר לפי שבכותל גבוה אינו נוח למחוק. ואף שרבה אמר שהאיסור לקרוא לאור הנר מחשש שמא יטה הוא גם כשהנר גבוה שתי קומות, לפי שלא חילקו חכמים באיסור וא"כ הוא הדין לכאן, מ"מ רב ביבי חולק עליו. לעומת זאת אביי אוסר גם בכותל גבוה, שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. וכתב הרי"ף שהלכה כאביי, לפי שרב ביבי פליג על רבה, ואנן קיי"ל כרבה שאסור לקרוא לאור הנר גם אם הוא גבוה.
עוד כתב הרי"ף על פי הברייתא, שכשהכתב חקוק על הכותל, לכולי עלמא מותר לקראו, לפי שלא יבואו להחליף בשטרי הדיוטות. אמנם אם הכתב חקוק על טבלה ופנקס, וכן אם הוא כתוב על כותל אסור, לפי שבזה חיישינן להחלפה.
כן העתיק גם הרא"ש בפסקיו (כג א), ובדרך זו ניתן לבאר גם בדעת רש"י (ד"ה אלא לעולם).

הקשה בעל המאור (סג א) על דברי הרי"ף שלדבריו יוצא שאף אביי אינו סובר כרבה, שהרי לשיטתו סיבת האיסור היא שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואם היה סובר כרבה שאסור שמא ימחוק אף בכותל גבוה, לא היה צריך לומר הטעם דשמא יקרא.
ותירץ הרמב"ן בחידושים (קמט א ד"ה ובספר) ובמלחמות ה', שאביי סובר שמצד מחיקה אין לחלק בין גבוה לנמוך וכרבה, אלא שסובר שטעם האיסור הוא משום שמא יקרא, ובמקום שאין חשש זה, כגון שחקוק בכותל מותר, לפי שכותל בשטר לא מיחלף.

בתוספות (ד"ה לעולם) הביאו דעת ה"ר פורת שהיא כעין דעת הרי"ף, אלא שכתב שגם אביי לא מסכים עם רבה הנ"ל (וכקושיית בעה"מ), ולא חיישינן לשמא ימחוק, אלא שסובר שאסור לקרוא גם מכותל גבוה משום שמא יבוא לקרוא בשטר. וכן מסביר אביי גם את מחלוקת רבי אחא ורבנן, שלכו"ע אין חשש מחיקה, אלא שלרבי אחא מותר דלא חיישינן להחלפת כותל בשטר, ולרבנן חיישינן. דברים כעין אלו כתב גם הרמב"ן בחידושים (קמט א ד"ה לא לעולם), וכתב שם (ד"ה ולענין הלכה) שלפי דרך זו פסק הרי"ף כרבה לענין חשש מחיקה, ולכן בכותל גבוה אסור, ולא כרב ביבי, אבל לענין חשש החלפה בשטרי הדיוטות אין הלכה כאביי שסובר כת"ק שאף בחקוק וגבוה אסור משום קריאה בשטרי הדיוטות, אלא כרב ביבי שמתיר בכותל חקוק, ורק בפנקס וטבלא אוסר.

שיטת בעל המאור וסייעתו

תוספות (ד"ה לעולם) פירשו בדעת רש"י (ד"ה אלא לעולם) שלמסקנה כולי עלמא לא חיישינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות, לפי שלא יבואו להחליף כותל בשטר, ולכן לאביי מותר לקרוא אם כתוב בכותל גבוה, ואף שגם הוא חושש לשמא ימחוק, מ"מ זהו דווקא בכותל נמוך שיכול למחוק, אבל בכותל גבוה לא חיישינן. ודעתו היא גם דעת ר' אחא בברייתא. אבל רב ביבי סובר שגם בכותל גבוה חיישינן שמא ימחוק, לפי שהוא סובר כרבה שאומר שהאיסור לקרוא לאור הנר מחשש שמא יטה, הוא גם אם הנר גבוה שתי קומות, לפי שלא חילקו בין האיסורים. והוא הדין לכאן, שחוששים שמא ימחוק אף בכותל גבוה. ודעתו היא גם דעת ת"ק בברייתא.

פירוש זה ברש"י אינו מוכרח, אך כעין זה כתב בעל המאור (סג א), ומבואר שם יותר. שדברי הגמרא להעמיד בכותל גבוה, אינה חוזרת לשאלת הנפ"מ בין רב ביבי לאביי, אלא באה להעמיד את הברייתא שמחלקת בין כותל לבין טבלה ופנקס, ומעמידה הגמ' בכותל גבוה, ואתיא כרבי אחא שסובר שאין חשש שמא ימחוק, ודלא כרבה. ות"ק חולק וסובר שאסור שמא ימחוק וכרבה. והוסיף בעל המאור שמעתה אפשר שבזה נחלקו גם אביי ורב ביבי, שלרב ביבי אסור שמא ימחוק וכרבה, ולאביי מותר לפי שכותל בשטר לא מיחלף, וגם אינו סובר כרבה לחשוש למחיקה בכותל גבוה (ובזה שונה מעט משיטת רש"י אליבא דתוס', שבדבריו משמע שהתירוץ חוזר על שאלת הגמ' מאי בינייהו. וכן נראה שהבין הרמב"ן גם בדעת בעל המאור).
וכתב בעה"מ שלפי דרך זו, אין מקור לאסור כתב חקוק אפילו על טבלה ופנקס, שהרי חזרנו להעמיד את הברייתא בכתב רגיל ומשום שמא ימחוק, ובזה בכותל מותר (לאביי) ובפנקס אסור, אבל בכתב חקוק לא איירי ושרי. ומסיק בעה"מ להלכה שבכתב אסור שמא ימחוק אפילו בכותל גבוה וכרבה, ובחקיקה מותר אפילו בטבלה ופנקס.

על דרך זו הקשה הרמב"ן במלחמות, שאין כן פשט הגמרא, להעמיד את המחלוקת שלא כפי שהעמידוה בהתחלה, שהרי לשון 'אלא' מורה שחוזרת הגמרא להעמדה הראשונה. וכעין זה נתקשו גם תוס' שם.

שיטת הרשב"א והריטב"א

הרשב"א בחידושיו (קמט א ד"ה לא לעולם) אחר שהביא דברי הרי"ף וכפי שפירשו הרמב"ן, הקשה עליו כמה קושיות, וביאר בדרך אחרת. שהוא גורס במסקנת הגמרא ' לא לעולם דכתב אכותל ומידלי', ומפרש שדברי הגמרא לא באו לבאר את ההבדל בין רב ביבי לרבא, אלא רק ליישב דברי הברייתא שחילקה בין כותל לבין טבלא ופנקס. כלומר, הגמרא נשארת בתירוצה השני, שההבדל בין רב ביבי לאביי הוא בכתב חקוק על טבלא ופנקס, שלרב ביבי מותר דאין חשש מחיקה ולאביי אסור מחשש שמא יחליף בשטר. ומה שהקשתה הגמרא מן הברייתא, את זה דוחה הגמרא ואומרת שאפשר להעמיד את הברייתא בכותל גבוה, ולכן אין חשש מחיקה, ורק בכתוב על פנקס וטבלה אסור שמא ימחוק [ובאמת שאפשר היה לחלק בכותל עצמו בין למעלה בכותל לבין למטה בכותל, אלא שרצו להשמיענו חידוש ע"ש].
ומבואר מזה שאינו נוגע כלל למחלוקת אביי ורב ביבי, שאפשר ששניהם סוברים כרבה ואוסרים בכותל גבוה , וזהו כדעת ת"ק בברייתא השניה. וכותב הרשב"א שעולה מזה להלכה לאסור כל כתב אפילו בכותל גבוה שמא ימחוק, ואף בחקיקה על טבלה ופנקס אסור, וכדעת אביי כפי שהעמידה הגמרא את הברייתא בתחילה. ורק בחקוק על כותל יהיה מותר. וכל זה יוצא לדינא כדברי הרי"ף.
לשיטה זו הסכים גם הריטב"א בחידושיו (קמט א ד"ה גרסת הספרים לא לעולם).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (שבת כג יט) כתב דין המשנה, וכתב שטעם האיסור הוא שלא יקרא בשטרי הדיוטות, כאביי. והוסיף הרמב"ם שאם היו השמות חקוקים על הטבלה או על הכותל, מותר לקרותן לפי שאינו מתחלף בשטר.
מבואר מדבריו שבדברי הברייתא המחלקת בין כותל לבין טבלא ופנקס, אינו סבור כהעמדת הגמ' שאיירי בכותל חקוק, שהרי א"כ היה לו לפסוק לאיסורא בטבלא. ובספר מרכבת המשנה (אלפאנדרי) (יט) כתב בשם מהר"י הכהן לתמוה על הרמב"ם בזה, ונשאר בצ"ע.

שיטת ההלכה

הטור (אורח חיים) שז העתיק להלכה כדברי אביו הרא"ש שאסור לקרות אפילו בכותל גבוה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ובטבלא ופנקס אסור אף אם חקוק. וכן כתב גם השלחן ערוך (יב) לדינא.

כתב בולט

כתב ר' ירוחם (ז יב) שדווקא חקוק בכותל מותר, אבל בולט כלפי חוץ אסור לפי שחיישינן שמא ימחוק. וכן כתב המגן אברהם (יז) והוסיף שאפילו הוא גבוה הרבה משום דלא פלוג רבנן.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• קריאת דברי דפוס בימינו לאור דין שטרי הדיוטות - הרב איתם הנקין, 'מלילות' ג', תש"ע.
• עלוני שבת - הרב ד"ר ברוך פינקלשטיין, צהר לז (עמ' 63), תשע"ה.
• קריאת ספרי קומיקס בשבת - הרב אהרן מאזוז, 'שאל את הרב', אתר ישיבת 'כסא רחמים'.