קנין חצר במציאה
| משנה: | בבא מציעא א ד |
| בבלי: | בבא מציעא יא א-יב א |
| ירושלמי: | בבא מציעא א ד |
| רמב"ם: | גזילה ואבידה יז יא |
| שולחן ערוך: | חושן משפט רסח ג-ד |
מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, שנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה מדין קנין חצר.
סוגית הגמרא
המשנה (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות היו פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.
ובגמרא (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.
וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.
ומבאר רש"י (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.
ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.
ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה. וכדברי רב פפא אומר גם רבי אבא בר כהנא על דברי המשנה, שבמתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.
עוד אומרת הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, אעפ"כ אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה, ומסביר רב אשי שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות, כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות, כגון במתנה, בחצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל בגט כיון שחוב הוא לאשה, קיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.
אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'
כתבו תוספות (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם הרא"ש (א לא) והרשב"א בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר.
אבל הרמב"ם (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו המגיד משנה שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. ובבית יוסף (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.
ובחידושי הר"ן כתב (יא א ד"ה מתני') כתב שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו. ודברים אלו הובאו גם בנימוקי יוסף (ה א ד"ה מתני'), וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם.
אבל כתב הבית יוסף (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה.
הבית יוסף (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב בשלחן ערוך (רסח ג-ד). והרמ"א שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו.