קבלת שבת בטעות

מקורות
בבלי:	ברכות כז א
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג יד

ציבור או יחיד שקיבלו שבת בתפילה או בהדלקת נרות, ולבסוף נתברר שעדיין יום הוא.

סוגיית הגמרא

בגמרא (ברכות כז ב) מבואר דהמתפלל ערבית של שבת מבעוד יום צריך לפרוש ממלאכה, אך אומר שם אביי שאם היה זה בטעות, שהיה סבור שכבר חשיכה, והתפלל ערבית, ולאחר מכן נודע לו שעדיין יום הוא, לא הוי קבלה ומותר במלאכה, ומשמע שאף צריך לחזור ולהתפלל. ומקשה הגמ' שהרי אמר אבידן שהוה עובדא והתפללו הציבור של מוצ"ש בשבת, ואח"כ נתפזרו העבים, ואמר להם רבי שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ומתרצת דציבור שאני לפי שאין מטריחים את הציבור, מה שאין כן יחיד, שצריך לחזור ולהתפלל.
ופשט דברי הגמרא איירי בין לענין תפילה ובין לענין איסור מלאכה, שאביי התיר לטועה לעשות מלאכה, וממילא שמעינן דה"ה שצריך להתפלל, ומקשה מעובדא דאבידן דמוכח דאין צריך לחזור ולהתפלל וממילא גם אסורים במלאכה [אם היה קורה כן בערב שבת], ומתרצת לחלק בין יחיד לציבור מפני הטרחה. ואינו מבואר בתירוץ הגמרא, האם כוונתה שכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ממילא אסורים גם במלאכה, ודלא כיחיד לדברי אביי, או דלמא כיון שהוא רק מפני הטורח, זהו רק לענין תפילה שפטרם רבי מלהתפלל, אבל לענין איסור מלאכה, מותרים כיחיד. ולאפשרות זו קצת קשה, שהגמ' בתירוץ צמצמה עצמה לדבר רק על ענין התפילה, ולומר שלגבה יש הבדל בין יחיד לציבור, אף שבקושיית הגמ' מלכתחילה הקשתה על אביי לכאורה מצד איסור מלאכה.
ואפשר לומר דהגמרא באמת לא הקשתה על אביי מלכתחילה אלא לענין התפילה, ואף שהוא דיבר מצד איסור מלאכה, מ"מ פשיטא לה שגם לענין תפילה קאמר, ומקשה מעובדא דאבידן ומתרצת דציבור שאני לגבי תפילה. ואף שהגמרא לעיל מיניה, בדברי רב ור' ירמיה, וכן בדברי ר' אבין איירי לענין איסור מלאכה כשקיבל שבת מוקדם, וא"כ מסתבר דגם דברי אביי הם לענין זה, מ"מ זו כוונת הגמ' שאמרה וטעותא מי הדרא, דהיינו שמדברי אביי נשמע שבכל טעות יש לחזור, אף לענין תפילה.

מחלוקת הראשונים בענין איסור מלאכה

שיטת רש"י וסייעתו

רש"י (ד"ה הואיל) כתב שנאסרים בעשיית מלאכה, שהואיל ותפילתם תפילה, חשיבא כתוספת שבת, ולכן הקשתה הגמרא על אביי שהתיר לעשות מלאכה. ואף שרש"י כתב כן בשלב הקושיה, נראה דגם בתירוץ הגמ' לא חזרה בה מזה, אלא מחלקת בין ציבור ליחיד גם לענין איסור מלאכה, דכיון שבציבור לא מטרחינן להו לחזור, ממילא נאסרו בעשיית מלאכה מכח תפילתם שהיא כקבלת שבת, מה שאי"כ ביחיד כיוו שמטרחינן ליה בתפילה, מותר גם במלאכה. וכן הבין בדעתו האור זרוע (ערב שבת טז) [וגם להלכה כתב שאין בנו כח לחלוק על דברי רבותינו], וכ"ד הריא"ז לאסור במלאכה את הרבים שהתפללו בטעות, הובא בשלטי הגיבורים על הרי"ף (יח ב ה), וכ"ד הראב"ן (ברכות קע) והרוקח (שבת מח).
וע' עוד ברש"י (עירובין מ א ד"ה מי בדלת) שמשמע שגם היחיד שקיבל שבת בטעות צריך לפרוש ממלאכה ולא רק הצבור, ולפי זה סותר לדברי אביי הכא. אבל בשבלי הלקט (נט) כתב שרש"י אגב שיטפיה כתב כן ולא ס"ל הכי.

שיטת רוב הראשונים

אבל דעת הרבה ראשונים דגם רבים שטעו מותרים בעשיית מלאכה כיחיד, ורק לענין תפילה א"צ לחזור משום טירחא דצבורא. כ"ד בעל המאור (יח א), תלמידי רבנו יונה (יח א) בשם הר"ר משה בן יוסף נרבוני, רא"ש (ד ב), רשב"א (כז ב ד"ה שאני), וכ"כ האורחות חיים מלוניל (א הדלקת הנר בערב שבת ג) בשם הרשב"א והר"ש.
ולשיטתם צריך לפרש את קושיית הגמרא, שאינה אלא לענין תפילה, כלומר שלדברי אביי צריך לחזור ולהתפלל וקשיא מעובדא דאבידן, ותירצה דשאני ציבור דלא מטרחינן להו. אבל לענין איסור מלאכה פשיטא לה לגמ' שאף הציבור אינם אסורים. או אפשר שבהו"א סברה שכשם שרבי פטרם מתפילה ה"ה דאסורים במלאכה, אם היה קורה כן בערב שבת, וקשיא אאביי שהתיר במלאכה, ובמסקנה חזרה בה הגמרא, ואמרה שאני ציבור דלא מהדרינן להו, ומ"מ זהו רק משום טירחא דצבורא, אבל לענין איסור מלאכה, אם היו מתפללים של ערב שבת מבעוד יום, כיחיד דמו ומותרים.

ובתוס' (ד"ה הואיל וד"ה שאני) נפלו שיבושים בגירסא. המהרש"א מפרש בדבריו דקושיית הגמ' ממוצ"ש היא שכשם שבמוצ"ש לא הצריכם רבי לחזור ולהתפלל, כך גם בער"ש אין לחזור ולהתפלל ויהיו אסורים במלאכה לחומרא, ודלא כרש"י שכתב שקיבלו עליהם שבת בתפילת הטעות [וממילא נשאר בזה גם בתירוץ שאסורים במלאכה], אלא רק מצד הספק. ותירצו דשאני ציבור דמה שאינם צריכים לחזור ולהתפלל הוא רק משום טורח ציבור, אך אין זה נחשב כתפילה לענין קבלת שבת ואיסור מלאכה, ואין לאסרם מספק. אבל המהרש"ל מפרש בדברי התוס' כפרש"י דאסורים בעשיית מלאכה. וע' גם בהגהות הב"ח על התוס' שמשמע כמהרש"ל.

ובריטב"א גם כן כתב כשיטת ראשונים אלו דבמלאכה מותרים אף הציבור, אך הגירסה שלו בעובדא דאבידן היתה שהתפללו של שבת בערב שבת, ודלא כלפנינו שהתפללו של מוצאי שבת בשבת. אך לכאורה אין שינוי זה מכריע לכאן או לכאן, שהרי האור זרוע גורס כהריטב"א דאיירי בער"ש ומביא על זה פירוש רש"י לחומרא, והוא עצמו מפרש לקולא. וע' בריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק שכתב הרב הרשלר שם בהערה 72, שנראה שכגירסת הריטב"א היתה לפני רוב הראשונים, ושכן נמצא ברא"ה ובאור זרוע (ערב שבת טז) ובשבלי הלקט (שבת נט), ולכן פירשו לקולא. וכתב שבהכי יש לבאר דברי התוס' וא"צ למה שנדחקו מהרש"א ומהרש"ל. אבל ע' בתר"י (יח א) שגרסו כלפנינו דאיירי במוצ"ש, ואעפ"כ כתבו להיתר לענין עשיית מלאכה, ודלא כרש"י.

שיטת רי"ף ורמב"ם

הרי"ף בהלכותיו לא העתיק את דברי הגמרא הנ"ל, וכתב על זה בעל המאור דצריך תלמוד. וגם הרמב"ם לא הביא הלכה זו של קבלת שבת בטעות.

וע' בספר מרומי שדה להנצי"ב מוולאז'ין (כז א) שביאר בדעתם ע"פ הרמב"ן דכל ענין קבלת שבת אינה אלא משום תוספת שבת, והרי הרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין דין תוספת אלא ביום הכיפורים בלבד, ולא בשבת בראשית, ולכך השמיטו כל הסוגיה דהכא.

טעו והתפללו קודם פלג המנחה

כתב הבית יוסף (אורח חיים רסג סוד"ה גרסינן) דכל הסוגיה איירי שהתפללו אחר פלג המנחה, שבציבור לא מטרחינן להו, וביחיד חוזר דלא עלתה לו תפילה, אבל קודם פלג המנחה, אף את הציבור מחזירין, כיון שאינו זמן תפילת ערבית כלל, וכתב שכן נראה מדברי רבנו יונה [ונראה שכוונתו למה שכתבו תר"י שם לגבי יחיד שצריך לחזור "אע"פ שהתפלל מפלג מנחה ואילך", ומשמע דבהכי איירי. אך אינו מוכרח כיון שאפשר שלרבותא נקטיה גבי יחיד דאפ"ה צריך לחזור, אך בציבור אפי' קודם פלה"מ אין צריכים לחזור]. וכן הכריע בשלחן ערוך (אורח חיים רסג יד).

אבל ע' בריטב"א (כז ב) שכתב לגבי יחיד שאף שמותר במלאכה, מ"מ אינו צריך לחזור ולהתפלל כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה, אבל אם טעה והתפלל קודם שקיעה צריך לחזור. ושקיעה לשיטתו היא פלג המנחה, כמו שביאר לעיל מיניה (כז א ד"ה מדרב), ומקשה הגמ' מעובדא דאבידן שלא החזירם להתפלל אף שקודם שקיעה היה, ומתרצת דציבור שאני מפני הטורח. ומבואר יוצא לפי הריטב"א, דיחיד שטעה והתפלל קודם פלה"מ שהוא תחילת השקיעה צריך לחזור, והציבור אינם צריכים לחזור אפי' קודם פלג המנחה מפני הטורח, ודלא כהב"י.
וכדעת הריטב"א כתב גם המאירי (ד"ה התפלל) בשם גדולי המחברים וגדולי המפרשים בשם גאון, והסכים הוא לדעתם, אלא שלמאירי יחיד אחר פלג המנחה אסור במלאכה [ומבאר דעובדא דאביי קודם הפלג הוה], ואילו לפי הריטב"א אף שאינו חוזר ומתפלל מותר במלאכה.

קבלת שבת בטעות בהדלקת נרות

כתוב בתשובות הגאונים (ליק נ / אופק קע פה / שערי תשובה קט) על ציבור שהדליקו נרות ביום המעונן ולפני שהספיקו להתפלל, נתפזרו העבים וזרחה החמה, שמותר להם להדליק את הנרות שכבו ולעשות שאר מלאכות עד שקיעת החמה, שאין הנרות אוסרין את השבת ולא מתירין.
משמע בדבריהם שאם היתה הדלקת הנרות קובעת לענין קבלת שבת, היה אסור להם להדליקן אם כבו, או לעשות כל מלאכה אחרת, אף שקיבלו את השבת בטעות, והיינו כשיטת רש"י ודעימיה, דקבלה בטעות שמה קבלה [אם לא שנחלק בין הדלקה לתפילה וכדלקמן], אלא שהם ס"ל דהדלקת הנר ינה עושה קבלת שבת, ולכן לא נאסרו.

ובאור זרוע (ערב שבת טז) הביא מרב שרירא גאון בשם ספר המקצועות מעשה דומה, וכן הביאוהו המרדכי (שבת רצז) ושבלי הלקט (נט), וספר הרוקח (מח) שהציבור לא הספיקו להתפלל מנחה, וסברו שחשיכה והדליקו נרות, ואח"כ נתפזרו העבים עד שלא התפללו ערבית, ועדיין היה שהות ביום ורצו להדליק את הנרות שכבו. והשיבו להם רבותיהם, שאותם שהדליקו הנרות אסורים במלאכה, שקיבלו עליהם בהדלקת הנר, ושאר אנשי הבית מותרים בכל מלבד אותו הנר שהודלק לשם שבת [ובמרדכי שם ליתא חילוק זה בין נר של שבת לשאר נרות].

שיטת האור זרוע

האור זרוע אחר שהביא מעשה זה, כתב שם 'הרי אתה רואה שאע"פ שבטעות קיבלו עליהם את השבת, אפ"ה אסורים במלאכה', כלומר שראה בזה ראיה לשיטת רש"י, וכן משמע גם בשבלי הלקט שם שלמד מזה לאיסורא. מבואר דס"ל דקבלה בטעות שמה קבלה, כאדם שאוסר על עצמו דבר, ולכן בהדלקת נרות קיבלו עליהם שבת, מה שאין כן בתפילת היחיד, שכל הקבלה היתה ע"י תפילה, וכיון שחייב לחזור ולהתפלל, ממילא לא חשיב שקיבל על עצמו. אבל הציבור שאינם חייבים לחזור ולהתפלל, אף שהוא מפני הטורח בלבד, סוף סוף אסורים במלאכה, דקבלה בטעות שמה קבלה, דומיא דהלקת הנר.

שיטת המרדכי

אבל המרדכי שם למד מממעשה זה להיפך, שקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרים במלאכה, שכתב שם 'מכאן יש להוכיח שהדלקת הנר הרי היא קבלת שבת, וגם יש ללמוד דקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרין במלאכה כאביי דשרי ליה לכברויי סלי'. ולכאורה אינו מובן, והרי משם ראיה דקבלה בטעות שמה קבלה, שאל"כ לא היה לנו לאסור לאותם שהדליקו, וכן הקשה בחידושי אנשי שם (ד) על המרדכי.

הבית יוסף כתב לתרץ דשאני הדלקה מתפילה, משום שהיא על ידי מעשה, וכ"כ הדרכי משה (ז). אבל עדיין אינו מובן היאך למד זה המרדכי ממעשה דהגאונים, ומנ"ל דשאני בין הדלקה לתפילה, דלמא כשם שבהדלקה אסור, כך גם בתפילה, אלא שביחיד שאני לפי שאין תפילתו תפילה כלל.
ובדרישה (רסג ב ד"ה כתב הב"י והמרדכי) הקשה עוד, דאיך אומר שהדלקת נרות חמורה מתפילה לענין קבלת שבת, והרי רק השתא הוכיח המרדכי דקבלה ע"י נר חשיב קבלה, ואיך כבר מסיק דגם חמורה יותר.

ובבגדי ישע על המרדכי לבעל השל"ה (כח) כתב דאין כוונת המרדכי ללמוד ממעשה הגאונים דקבלה בטעות לא הויא קבלה, דאדרבה משם מוכח להיפך, אלא מה שכתב המרדכי 'וגם יש ללמוד דקבלת בטעות לא הויא קבלה' קאי אדלקמן בסמוך, מדברי אביי. וכעין זה כתב גם הדרישה שם, וכתב דאדרבה כוונתו להוכיח מהגמרא בברכות דלא כהוראת הגאונים, וכתב שכך משמע בספר הרוקח שם, וכן יש לפרש בדברי המרדכי.

ובחידושי אנשי שם כתב לבאר כוונת המרדכי, שבאותו מעשה היה שרוב הקהל הדליקו, ואפילו הכי התירו למיעוט לעשות מלאכה ואינם נמשכים אחר הרוב, כיון שהיה בטעות, מה שאין כן כשקיבלו הרוב את השבת בלא טעות, נמשך המיעוט אחריהם, וכמו שמסיים שם המרדכי, וכוונתו לומר שיש ללמוד משם דקבלה בטעות של הרוב, לא הוי קבלה לאחריני.
ולפי"ז כוונת המרדכי היא לחומרא, וכדעת האור זרוע, לאסור מלאכה גם בתפילה בטעות, לאותם שהתפללו. וכן כתב אליה רבה (ל) בשם מהר"ם טיקטין (הוא חידושי אנשי שם הנ"ל) והכריח כן ממה שאיתא באותו מעשה שלא התפללו ערבית, הא משמע שאם התפללו היו אסורים אף אותם שלא התפללו דקבלה בטעות שמה קבלה. וכתב שכן משמע ברוקח שלמד מהאי מעשה שקבלה בטעות הויא קבלה (ודלא כהדרישה הנ"ל) ובשבלי הלקט. וכן הביא המגן אברהם (כו) בשם מהרמ"ט.

אסוקי שמעתתא

יחיד שטעה והתפלל ערבית קודם פלג המנחה –

יחיד שטעה והתפלל ערבית אחר פלג המנחה קודם שקיעה –

רבים שטעו והתפללו ערבית קודם פלג המנחה –

רבים שטעו והתפללו ערבית אחר פלג המנחה קודם שקיעה –