קבלת שבת בטעות

מקורות
בבלי:	ברכות כז א
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג יד

סוגיית הגמרא

בגמרא (ברכות כז ב) מבואר דהמתפלל ערבית של שבת מבעוד יום צריך לפרוש ממלאכה, אך אומר שם אביי שאם היה זה בטעות, שהיה סבור שכבר חשיכה, והתפלל ערבית, ולאחר מכן נודע לו שעדיין יום הוא, לא הוי קבלה ומותר במלאכה, ומשמע שאף צריך לחזור ולהתפלל. ומקשה הגמ' שהרי אמר אבידן שהוה עובדא והתפללו הציבור של מוצ"ש בשבת, ואח"כ נתפזרו העבים, ואמר להם רבי שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ומתרצת דציבור שאני לפי שאין מטריחים את הציבור, מה שאין כן יחיד, שצריך לחזור ולהתפלל.

ופשט דברי הגמרא איירי בין לענין תפילה ובין לענין איסור מלאכה, שאביי התיר לטועה לעשות מלאכה, וממילא שמעינן דה"ה שצריך להתפלל, ומקשה מעובדא דאבידן דמוכח דאין צריך לחזור ולהתפלל וממילא גם אסורים במלאכה [אם היה קורה כן בערב שבת], ומתרצת לחלק בין יחיד לציבור מפני הטרחה.
ואינו מבואר בתירוץ הגמרא, האם כוונתה שכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל, ממילא אסורים גם במלאכה, ודלא כיחיד לדברי אביי, או דלמא כיון שהוא רק מפני הטורח, זהו רק לענין תפילה שפטרם רבי מלהתפלל, אבל לענין איסור מלאכה, מותרים כיחיד.
ולאפשרות זו קצת קשה, שהגמ' בתירוץ צמצמה עצמה לדבר רק על ענין התפילה, ולומר שלגבה יש הבדל בין יחיד לציבור, אף שבקושיית הגמ' מלכתחילה הקשתה על אביי לכאורה מצד איסור מלאכה.
ואפשר לומר דהגמרא באמת לא הקשתה על אביי מלכתחילה אלא לענין התפילה, ואף שהוא דיבר מצד איסור מלאכה, מ"מ פשיטא לה שגם לענין תפילה קאמר, ומקשה מעובדא דאבידן ומתרצת דציבור שאני לגבי תפילה. ואף שהגמרא לעיל מיניה, בדברי רב ור' ירמיה, וכן בדברי ר' אבין איירי לענין איסור מלאכה כשקיבל שבת מוקדם, וא"כ מסתבר דגם דברי אביי הם לענין זה, מ"מ זו כוונת הגמ' שאמרה וטעותא מי הדרא, דהיינו שמדברי אביי נשמע שבכל טעות יש לחזור, אף לענין תפילה.

מחלוקת הראשונים

ובאמת נחלקו הראשונים לענין איסור מלאכה לציבור שטעו וקיבלו שבת מוקדם.

רש"י (ד"ה הואיל) כתב שנאסרים בעשיית מלאכה, שהואיל ותפילתם תפילה, חשיבא כקבלת שבת, ולכן הקשתה הגמרא על אביי שהתיר לעשות מלאכה. ואף שרש"י כתב כן בשלב הקושיה, נראה דגם בתירוץ לא חזרה בה מזה, אלא מחלקת בין ציבור ליחיד גם לענין איסור מלאכה, דכיון שבציבור לא מטרחינן להו לחזור, ממילא נאסרו בעשיית מלאכה מכח תפילתם שהיא כקבלת שבת, מה שאי"כ ביחיד כיוו שמטרחינן ליה בתפילה, מותר גם במלאכה. וכן הבין בדעתו האור זרוע (ערב שבת טז) וכ"ד הריא"ז הובא בשלטי הגיבורים על הרי"ף (יח ב ה), וכ"ד הראב"ן (ברכות קע) והרוקח (שבת מח).

אבל דעת הרבה ראשונים דגם רבים שטעו מותרים בעשיית מלאכה כיחיד, ורק לענין תפילה א"צ לחזור משום טירחא דצבורא. כ"ד בעל המאור (יח א) וכ"כ תלמידי רבנו יונה (יח א) בשם הר"ר משה בן יוסף נרבוני, רא"ש (ד ב), רשב"א (כז ב ד"ה שאני), וכ"כ האורחות חיים מלוניל (א הדלקת הנר בערב שבת ג) בשם הרשב"א והר"ש.

ולשיטתם צריך לפרש את קושיית הגמרא, שאינה אלא לענין תפילה, כלומר שלדברי אביי צריך לחזור ולהתפלל וקשיא מעובדא דאבידן, ותירצה דשאני ציבור דלא מטרחינן להו. אבל לענין איסור מלאכה פשיטא לה לגמ' שאף הציבור אינם אסורים.
או אפשר שבהו"א סברה שכשם שרבי פטרם מתפילה ה"ה דאסורים במלאכה, אם היה קורה כן בערב שבת, וקשיא אאביי שהתיר במלאכה, ובמסקנה חזרה בה הגמרא, ואמרה שאני ציבור דלא מהדרינן להו, ומ"מ זהו רק משום טירחא דצבורא, אבל לענין איסור מלאכה, אם היו מתפללים של ערב שבת מבעוד יום, כיחיד דמו ומותרים.

ובריטב"א גם כן כתב כשיטת ראשונים אלו דבמלאכה מותרים אף הציבור, אך הגירסה שלו בעובדא דאבידן היתה שהתפללו של שבת בערב שבת, ודלא כלפנינו שהתפללו של מוצאי שבת בשבת. וע' בריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק שכתב הרב הרשלר שם בהערה 72, שנראה שכן היתה הגירסה לפני רוב הראשונים, ושכן נמצא ברא"ה ובאור זרוע (ערב שבת טז) ובשבלי הלקט (שבת נט). וכתב שבהכי יש לבאר דברי התוס' וא"צ למה שנדחקו מהרש"א ומהרש"ל.

ולכאורה שינוי זה אינו מכריע לכאן או לכאן, דשפיר יש לפרש גם לפי גירסה זו שאסורים במלאכה, וכמו שכתב האו"ז בדעת רש"י [אף שגרס כהריטב"א], וכן אפשר לפרש לקולא כמו שמפרש הריטב"א עצמו (וע' מש"כ הרב הרשלר בהערה 72 על הריטב"א הוצ' מוסד הרב קוק). וע' גם בתר"י (יח א) הגירסה כלפנינו, ואעפ"כ כתבו להיתר לענין עשיית מלאכה, ודלא כרש"י.

וע' עוד בריטב"א שם לגבי היחיד כתב שאף שמותר במלאכה, מ"מ אינו צריך לחזור ולהתפלל כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה. ולפי"ז אינו מובן מה קושיית הגמרא על דברי אביי, שאי ממה שפטרם רבי מלהתפלל שנית, הרי גם היחיד פטור, ואי משום איסור מלאכה, והרי אף רבי לא אסר במלאכה. אלא להריטב"א עובדא דאבידן היה לפני פלג המנחה, והיינו דקתני 'וזרחה החמה', וקס"ד דאפ"ה פטורים מתפילה וקבלתם קבלה ואסורים במלאכה, וקמ"ל דרק מפני הטירחה לא הטריחם, אבל קבלתם אינם קבלה

ובתוס' (ד"ה הואיל וד"ה שאני) נפלו שיבושים בגירסא. המהרש"א מפרש בדבריו דקושיית הגמ' ממוצ"ש היא שכשם שבמוצ"ש לא הצריכם רבי לחזור ולהתפלל, כך גם בער"ש אין לחזור ולהתפלל ויהיו אסורים במלאכה לחומרא, ודלא כרש"י שכתב שקיבלו עליהם שבת בתפילת הטעות [וממילא נשאר בזה גם בתירוץ שאסורים במלאכה], אלא רק מצד הספק. ותירצו דשאני ציבור דמה שאינם צריכים לחזור ולהתפלל הוא רק משום טורח ציבור, אך אין זה נחשב כתפילה לענין קבלת שבת ואיסור מלאכה, ואין לאסרם מספק. אבל המהרש"ל מפרש בדברי התוס' כפרש"י דאסורים בעשיית מלאכה. וע' גם בהגהות הב"ח על התוס' שמשמע כמהרש"ל.

הרי"ף בהלכותיו לא העתיק את דברי הגמרא הנ"ל, וכתב על זה בעל המאור דצריך תלמוד. והוא עצמו כתב לדינא כהרא"ש דציבור א"צ לחזור, אבל מ"מ אינם אסורים במלאכה.

וגם הרמב"ם לא הביא הלכה זו של קבלת שבת בטעות.

כתוב בתשובות הגאונים (ליק נ / אופק קע פה / שערי תשובה קט) על ציבור שהדליקו נרות ביום המעונן ולא הספיקו להתפלל ונתפזרו העבים וזרחה החמה שמותר להדליק את הנרות שכבו ולעשות שאר מלאכות עד שקיעת החמה, ומ"מ אינו צריך לכבותן לכתחילה. והביאו כל זה המרדכי (רצז) ושבלי הלקט (נט) אבל הם כתבו שהציבור לא הספיקו להתפלל מנחה, ןלפנינו ליתא. וגם כתבו לחלק בין אותם שהדליקו בעצמם את הנרות, שנאסרו במלאכה, לבין אותם שלא הדליקו שלהם מותר הכל עד שקיעת החמה. ובשבלי הלקט כתב גם דאותו נר עצמו שהודלק לכבוד שבת אסור לגעת בו ולהוסיף בו שמן, ואם כבה אסור לטלטלו. וכל זה לפנינו ליתא בתשובת הגאונים הנ"ל. והב"י תמה על דברי שבה"ל, דאמאי לא יהיו מותרים שאר אנשי הבית שלא הדליקו, לגעת בנר שהודלק לשם שבת. כתב בשבה"ל (נט) דקבלת שבת תליא בדעת האדם, ומיהו זהו דווקא כשקיבל מרצונו ובידיעתו שלא בטעות, אך אם קיבל ביום המעונן ונודע שהוא עדיין יום, לא נאסר במלאכה