הבדלים בין גרסאות בדף "צידת שרצים שקצים ורמשים בשבת"

מדברי רש"י לעומת זאת עולה לכאורה שיש חילוק עקרוני בין שמונה שרצים לשאר, ששמונה שרצים חייב משום שבמינן ניצוד, ואילו שאר שקצים ורמשים כיון שאין במינן ניצוד פטור, אלא אם כן צדן לצורך.

חילוק זה בין דבר שבמינו ניצוד לדבר שאין במינו ניצוד מוזכר לעיל בברייתא (קו ב), במחלוקת חכמים ור' מאיר לענין יתושים וכד', שחכמים מחלקים וסוברים שדבר שאין במינו ניצוד פטור. ומשם לקח רש"י והגדיר על פי זה את החילוק במשנתינו. ועולה מדבריו שבשמונה שרצים, כיון שבמינן ניצוד, חייב אפילו אם צדן שלא לצורך, ולאידך גיסא בשאר שקצים ורמשים אם צדן לצורך חייב אף על פי שאין במינן ניצוד.  

הראשונים הקשו על שיטת רש"י, שכן לדעת חכמים הפוטרים דבר שאין במינן ניצוד, ודאי שפוטרים הם אפילו אם צדן לצורך, שלא מצאנו שחילקו בכך. ולגודל הקושיה רבינו תם הגדיל לעשות ומחק את פירוש רש"י הזה מן הספרים.

אלא שבאמת רש"י לא כתב רק את החילוק שבמינו ניצוד אלא הוסיף שהפטור בשאר שרצים שצדן שלא לצורך הוא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכפי דברי רב יהודה בשם רב בגמרא.  

ובספר '''מגיני שלמה''', כתב ליישב (אחר התנצלות מרבנו תם) על פי דברי רש"י עצמו לעיל (קו ב ד"ה שאין במינו ניצוד) שרש"י מחבר בין ההגדרות הללו, כלומר שהגדרת אין במינו ניצוד מוגדרת היא על פי הצורך בצידה. כלומר צרעין ויתושין כיון שאין צורך בצידתן, הרי הם מוגדרים שאין במינן ניצוד, ואילו שמונה שרצים הם במינן ניצוד כיון שיש צורך בצידתן. ולפי זה שאר שקצים ורמשים שפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כמבואר בגמרא, הוא הוא הטעם לומר שאין במינן ניצוד, היינו שאין צורך בצידתן. ולכן רש"י חיבר בין ההגדרות וכתבן יחד.

ראה עוד - ויש להעיר שלפי זה מחלוקת ר"מ וחכמים לגבי כל שבמינו ניצוד, מקבילה היא למחלוקת ר' שמעון ור' יהודה לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה. שר' מאיר שמחייב אפילו בשאין במינו ניצוד, כוונתו לחייב גם כאשר צד שלא לצורך ואם כן עולה שיטתו כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואילו דעת חכמים שפוטרים דבר שאין במינו ניצוד, במילים אחרות ניתן לומר שדעתן היא שהצד שלא לצורך פטור, כלומר כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. אמנם מסתבר לומר שאין כוונת רש"י לומר שר"מ סובר כר' יהודה לכל דבריו וחכמים כר' שמעון לכל דבריו, אלא רק לענין צידה מגדירים הם את המלאכה על פי הצורך מכיוון שגדר מלאכת צידה הוא כזה, שרק אם צד לצורך, לפי חכמים, חייב, מפני שמסתמא הוא דבר שבמינו ניצוד. ואילו לפי ר' מאיר שחייב גם בדבר שאין במינו ניצוד, הרי הוא מגדיר מלאכת צד גם כאשר צד שלא לגוף הדבר, כלומר שהוא דבר שאין במינו ניצוד. ודו"ק.

סוגיה מורחבת – מלאכה שאינה צריכה לגופה

וכן דעת הרמב"ם להדיא שכתב וז"ל (שבת פרק י הלכה כא): "אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה".

אמנם דעת ר' חננאל שהלכה כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכן דעת בעל המאור והראב"ד ועוד הרבה ראשונים.  

ה'''טור''' (אורח חיים שטז) כתב לחלק בין שמונה שרצים לשאר, שבשמונה שרצים אם צדן סתם חייב (וכל שכן שצדן לצורך), אבל בשאר שרצים אינו חייב אם צדן סתם (וכל שכן אם צדן שלא לצורך), עד שיצודן לצורך. ודבריו הם כדברי תוספות והר"ן, אלא שלא פירש הטעם אם כתוספות מטעם שיש להן עור, או כהר"ן מטעם שסתמן אינם מזיקין.

שנינו במשנה (שבת פ"א מ"ו) "בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין". ומדוייק מדברי המשנה, שבשבת לכו"ע אסור, ובית שמאי אוסרים גם בער"ש, לשיטתם דסבירא להו לאסור בער"ש מלאכה שהולכת ונגמרת בשבת, וכמו בנתינת אונין לפשתן וצמר ליורה וכו'.

וכן הוא מפורש בתוספתא (ליברמן פי"ב ה"ה) וז"ל "הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף אף על פי שנכנסין לתוכה פטור לבהמה חיה ועוף אם נכנסין לתוכה חייב". וכוונת התוספתא שאם פורס את המצודה באופן שוודאי תיכנס החיה ואין לה שום מקום לברוח, ומיד בדרך הילוכה ניצודת חייב. אך אם פורס אותה 'על גבי' בהמה, כלומר שיש לה מקום להלך ואינו יודע אם יצודו אם לאו, פטור אבל אסור.  

שמעינן עכ"פ מהברייתא שבכל אופן אסור מדרבנן, אף שאינו בוודאי שיצודו. וכן דייקו התוספות (יז: ד"ה אין פורסין) מדברי ב"ש במשנה, וכתבו דגזרו חכמים אף כשאינו בוודאי שיצודו מטעם דשמא יבוא לידי חיוב חטאת דפעמים שבשעת פריסת המצודה ילכוד את הבהמה.  

נמצא שאסור מדרבנן להעמיד מצודה לצוד חיה ועוף בשבת, שמא יבוא לצוד מיד ויתחייב חטאת.

באמת האחרונים דנו בדבר זה, וזה יצא ראשונה במגן אברהם (שטז סק"ט) כתב שנראה לו לאסור להעמיד בשבת מצודה לצוד בה עכברים. ומקורו מדברי התוספות הנ"ל יז:, אבל לפום ריהטא היה נראה שלא דק, שהרי דברי התוספות מכוונים לדברי ב"ש לאסור מדרבנן בערב שבת דבר שאסור בשבת מדאורייתא, אבל עכברים שכל צידתן אינה לגופן אלא לסלקן מביתו, אין בזה איסור דאורייתא. אך כדברי המג"א פסקו גם האליה רבה (י"ז) והתוספת שבת (ח) והבן איש חי (וארא ז).  

ומרן הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר בח"ג ס"כ סק"ג כתב ליישב דברי המג"א הללו והראה מקורן מדברי מהר"ח אור זרוע בשו"ת סימן מז וז"ל: "אף על גב דתנן (שבת י"ז ב') אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום. נראה דמצודות עכברים מותר לפרוס. דאי נמי עביד בשבת ואפילו היה צד בשעת פריסת המצודה לא מיחייב חטאת. דמלאכה שאינה צריכה לגופא היא מידי דהוה אצידת נחש". וכתב היביע אומר, שכוונתו כדברי המג"א, דהיינו שמותר רק מער"ש לפרוס המצודה אבל בשבת עצמה לא, וזה דלא כדברי מהרש"ם בארחות חיים שלמד מדברי האו"ז לקולא (ועיי"ש עוד שיישב התמיהה מה ראה מהר"ח או"ז לכתוב הלכה אליבא דבית שמאי, דלפי מה דקיימא לן כב"ה דמותר להתחיל מער"ש מלאכה הנמשכת מאליה בשבת, פשיטא שמותר לפרוס מצודת עכברים מערב שבת, ומאי קמ"ל בזה מהר"ח אור זרוע). וכן פסק להלכה גם הרב מנוחת אהבה שאסור לעמיד מצודת עכברים בשבת אף שהוא תרי דרבנן.

אבל בספר חיי אדם כלל ל' סק"ז, למד בדברי המגן אברהם שהלכה זו היא אליבא דהרמב"ם דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, דאז שייך לגזור מדרבנן להעמיד המצודה אף שאינו ניצוד מיד, אבל להחולקים הפוסקים כר"ש דס"ל דפטור אפילו ניצוד בשעת פריסתו, מותר. וכן כתב בספר נהר שלום, שדין המג"א הוא דווקא לרמב"ם ודעימיה, אבל לראב"ד וסייעתו דמלשאצל"ג פטור, אין לאסור להעמיד מלכודת עכברים.

ושו"ר בכתב העת ישורון טז תשס"ה מאמר מהרב יחיאל שטרנברג שהעלה שאם העכבר נכנס לבית וגורם לבהלה בין יושביו מותר להעמיד מלכודת. (והאריך שם לצרף צדדים נוספים כגון צער ומתעסק וכו ואכ"מ) ומסקנתו שם שטוב יותר להניח מלכודת ההורגת את העכבר, מאשר מלכודת שרק תופסת אותו.