עיקר וטפל בברכות

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	ברכות ו ז
בבלי:	ברכות מא א, מד א
רמב"ם:	ברכות ג ה-ז
שולחן ערוך:	אורח חיים ריב א-ב

משנה וגמרא

המשנה (ברכות ו ז) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.
דין דומה מובא בתוספתא (ברכות ד יג) שאם הביאו לפניו אורז ויין, מברך על האורז ופוטר את היין, צנון ונובלות, מברך על הצנון ופוטר את הנובלות.

כתבו הראשונים שאף על גב ששנינו כבר שאם ברך על הפת פוטר את הפרפרת, מ"מ חידשה המשנה כאן שאפילו פת שהוא דבר חשוב, אם הוא טפל אין מברכים עליו. כן כתבו התוספות (ד"ה מברך) ורבנו יונה (לב א) וכן כתבו הטור (אורח חיים ריב) והשלחן ערוך (ריב א) לדינא.

הגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.

ביאור הראשונים

רש"י (ד"ה פירות) מסביר בדברי הגמרא, שפירות ים כנרת חשובים הם מן הפת. כלומר, משמע ברש"י שהגדרת טפל ועיקר הוא על פי החשיבות, שאם יש דבר חשוב מן השני, עליו מברכים אפילו שהטפל הוא פת. וכן הסביר ה'מאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) בדעת רש"י, שהפירות נעשים עיקר הסעודה. גם בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני') ביאר את הגמרא כדעת רש"י.

לעומתו מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שאוכלי פירות אלו היו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המתיקות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות.
ומעירים התוספות שבאמת ראוי היה לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח וגם את הפת, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו מעמד ולכן לא פטרו ברכתם את המליח. או שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. כפירוש התוספות פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות, שהמליח נועד להסיר מתיקות הפירות, ולכן אין מטרה באכילת הפת אלא מפני שאינם יכולים לאכול המליח לבדו. וכן פירשו רבנו עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב. וכן הוא בספר הפרדס (שער תקון ברכות ד"ה גרסינן התם בפרק כיצד מברכים).
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסוף דברי רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. ולכאורה זהו היפך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה.

רבנו יונה (לב א) כתב פירוש ממוצע בין שני הפירושים, וביאר שפירות גינוסר מחמת מתיקותם אינם נאכלים אלא עם מלח, ולכן אוכלים אותם עם פת. נמצא שהפת טפילה לפירות. כלומר גם הוא לא מפרש שהמליח אלו הפירות עצמם (כדמשמע ברש"י ובתוס' רי"ד), אלא שמביאים גם מליח בשעת אכילת הפירות וכדעת התוס'. אך רבנו יונה מפרש שהפת טפילה לפירות ולא למליח וכדעת רש"י (ובזה נשמר מקושיית התוס' מדוע לא לברך על הפירות שהם העיקר ולפטור הפת).
רבנו ירוחם כתב בקצרה (אדם וחוה טז ב קמג ד) שפירות גינוסר הם עיקר לגבי פת ולא מליח אחר. משמע קצת כרש"י וסייעתו.

הרמב"ם (ברכות ג ז) כתב שאם היה צריך לאכול דג מליח, ואכל עמו פת כדי שלא יזיק לגרונו וללשונו, מברך על המליח ופוטר את הפת.
בלחם משנה שם דייק מלשון הרמב"ם שכתב 'צריך לאכול', שכוונתו שאכל קודם לכן פירות מתוקים וצריך כעת לאכול מליח להסיר המתיקות. וזהו כפי שפירש במשנה וכפירוש התוספות. וכן רמז בביאור חדש על הרמב"ם. וכן פירש הדברי חמודות (בדפי הרא"ש ו קכו).

דעת הטור והשלחן ערוך

בטור (אורח חיים ריב) כתב כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על המליח ופוטר את הפת. וכן העתיק השלחן ערוך (ריב א).

המהרש"ל בהגהותיו הקשה על הטור, שבדברי הגמרא מבואר היפך דבריו, שהגמרא אומרת שליכא מציאות של אכילת מליח ופת, כאשר המליח עיקר, ולכך הוצרכה להעמיד בפירות גינוסר. ואילו הטור שהשמיט הא דפירות גינוסר, ואיירי באוכל רק מליח ופת, היאך אומר שהפת עיקר? כעין זה הקשה גם בדברי חמודות הלר (בדפי הרא"ש ו קכו).
בבית חדש (ב) הסכים לקושייתו, וגם כתב שמנהג העולם כשמלפתים פת בהערינ"ג, ומברכים על הפת ולא על המליח אפילו שהמליח הוא עיקר הסעודה. ותירץ הב"ח שהטור מדבר במקרה שאינו אוכל את המליח לרצונו, אלא הוצרך לאכולו מפני איזה אוכל או משקה אחר, וכעת אוכל פת כדי שלא יזיקנו המליח, וזהו כדעת הרמב"ם שכתב 'צריך לאכול', אלא שהטור לא דק בלשונו. וכן תירץ הדברי חמודות שם.
ודעת הבית חדש להלכה (ב ד"ה ולענין הלכה) שיש לחשוש לשיטת רבנו יונה ורש"י שאין חשוב לעומת פת אלא פירות גינוסר, ולכן אם אוכל מליח ופת, לא יברך על המליח ויפטור את הפת, אלא ישתדל להביאם לפניו קודם שיברך על הפירות, ואז יפטור אותם בברכת הפירות, דבזה אף לשיטת התוספות יוצא ידי חובה. הטורי זהב (ב) כתב לתרץ באופן דומה, אלא שהוא מבאר שגם אם אוכל המליח לרצונו, ואת הפת רק כדי לעדן המליחות שלא יזיקנו, מברך על המליח ולא על הפת. אמנם אם אוכל הערינ"ג ופת, מברך על הפת לפי שאינו בא למנוע נזק בגרונו.
כדבריו כתב הרב אליה רבה (ב) לתרץ בדעת הטור והשו"ע, שהם סוברים כשיטת רש"י שפירות גינוסר לאו דווקא אלא הוא הדין דג שמלוח הרבה, פוטר הוא את הפת. אמנם זהו דווקא כשאוכל הפת כדי שלא יזיקנו המליח, אבל האוכלים הערינ"ג עם פת, ודאי הפת עיקר.

המשנה ברורה (ג) הכריע כדעת הבית חדש וסייעתו שדווקא אם נצרך לאכול מליח מחמת דבר האחר, הוא דפוטרת ברכתו את הפת. אבל אם אכל את המליח לרצונו, אך שאוכל פת שלא יזיקנו, יש לברך על הפת.

אוכלן יחד או אחד אחרי השני

הרא"ש (ו כו) כתב שאין לומר שהצנון פוטר את הזית רק כאשר אוכלן יחד, אלא אפילו אוכלן זה אחר זה, פוטר העיקר את הטפל. וכן פסק הטור (אורח חיים ריב) שהמליח פוטר את הפת גם כאשר אוכלם כל אחד לבדו, ולא רק כאשר הם מעורבים יחד. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.
בתרומת הדשן (לא) בתחילת דבריו מחלק ואומר שכאשר הטפל נאכל לפני העיקר, אין הוא פוטרו, שהרי הוא כבר אוכל הטפל ונהנה בלא ברכה. ומביא בשם מהר"ח אור זרוע בשו"ת (לח) שכתב שהאוכל גרעיני גודגדניות כדי שיהא ערב לו לשתות אחריהם, מברך עליהם שהכל. כלומר כיון שהוא טפל, הרי הוא מאבד את ברכתו העיקרית ויש לברך עליו 'שהכל'. והאו"ז שם אף מצדד לומר שכן הדין גם בפת שאינו אוכלו לשם רעבון אלא לשם מיתוק האוכל שבא אחריו.
אמנם בסוף דבריו, מסיק התרומת הדשן שאין לחלק בין אכילת הטפל קודם העיקר לבין אכילת הטפל לאחר העיקר, דבשניהם אין לברך כלל על הטפל, ומסביר בזה טעם - שלא תיקנו חכמים כלל ברכה על דבר שהוא טפל לעיקר.
ומה שכתב האו"ז לברך שהכל על הגודגדניות היינו מטעם שלאחריהם שותה יין, ואין המשקה פוטר המאכל. אך אה"נ אילו היה אוכל אחריהם דבר שהוא עיקר, אינו מברך על הטפל אף שאוכלו קודם לכן.

בבית יוסף (ד"ה כתוב בתרומת הדשן) חלק על דברי האו"ז ותרוה"ד, וכתב שאף בדבר טפל, אין ברכתו משתנה מחמת זה, ואף שבא כדי למתק השתיה, מברכים עליו ברכתו הראויה לו.
מבואר מדברי הבית יוסף שהסכים עקרונית לדברי התרוה"ד שכאשר העיקר הוא משקה, אינו פוטר מאכל שהוא טפל. אולם בשני מאכלים, עיקר וטפל, לא חלק על דברי תרוה"ד שאף שאוכל את הטפל בתחילה, אינו מברך עליו כלום, אלא ברכתו של העיקר.
הדרכי משה (ב) חלק בזה על הבית יוסף והסכים לדברי התרוה"ד, שדבר טפל משנה את ברכתו, לפי שאין עיקר ההנאה מאותו דבר, אין ראוי לברך ברכתו הרגילה, אלא רק שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ולכן מברך שהכל.
הפרישה (ב) הסכים גם הוא לפסק הדרכי משה, אבל חילק באופן אחר, שכאשר אוכל דבר כדי שלא יזיקנו אינו מברך עליו, אבל אם אוכלו כדי למתק השתיה, כגון הגודגדניות, מברך עליהם, שהרי יכול הוא לא לאכול ולא לשתות. וסיכם לדינא שאם אוכל הטפל כדי שלא יזיקנו, ואוכלו אחר העיקר, אינו מברך עליו. אכלו לפני העיקר, מברך עליו ברכתו הראויה לו. אך אם אוכל הטפל כדי למתק השתיה, מברך עליו שהכל, בין לפני העיקר ובין לאחר העיקר.

הרמב"ם (ברכות ג ה) כתב שזהו כלל בברכות, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיא מעורבת עם העיקר ובין שאינה מעורבת.

שלחן ערוך ונושאי כלים

בשלחן ערוך (ריב א) פסק שלא רק אם אוכל הטפלה עם העיקר יחד, אלא אפילו אוכלן כל אחד לבדו, פוטר.
הרמ"א במקום השיג וכתב שדווקא כשאוכלן יחד או או שאוכל העיקר תחילה, אבל אם אוכל את הטפל תחילה, כגון שמקדים אכילה לשתיה כדי לא לשתות על ליבא ריקנא או כדי למתק השתיה, שמברך על המאכל הטפל, ומ"מ יש לברך עליו שהכל ולא את ברכתו הרגילה.
מה שכתב הרמ"א שאם אוכל הטפל תחילה יש לברך עליו, בזה גם השו"ע מודה, כמבואר בבית יוסף. אך מה שכתב שמברך שהכל, בזה מבואר בב"י שסובר שיש לברך ברכתו הראויה לו

הלבוש (א) הסכים לדעת הרמ"א, שעל טפל שמקדימו לעיקר, יש לברך שהכל.
הטורי זהב (ה) כתב לחלק, שכל מה שבא קודם השתיה (כגון גודגדניות) לא חשיב טפל, שהרי אינו בא למתק מה ששתה אלא מה שישתה. מה שאין כן בצנון וזית, שאוכל את הזית אחר הצנון, הוא מביא לו תועלת על מה שאכל, ולכן חשיב טפל.

הטפל אינו על השלחן בשעת ברכה

כתב הפרישה (ריב א) שאם בשעת הברכה על העיקר, לא היה הטפל על השולחן, לא נפטר בברכתו, וטעון הוא ברכה לעצמו.
דברים אלו למד הפרישה מתוך דברי ר' אברהם מפראג, שהקשה על מה שפירשו שהמליח בא רק להשיב הלב מפני מתיקות הפירות, והפת מעדן את המליח, שאם כן למה מברכים על המליח כלל, והרי יש לפוטרו מדין טפל לפירות? ותירץ שלא היה המליח שם בשעת הברכה על הפירות. מזה למד הפרישה שאם שותים, ולאחר מכן מצווים להביא דבר למתק השתייה, שיש לברך עליו.
כדברים אלו כתב גם הטורי זהב (א) לדינא. וכתב שכן סובר גם רבנו יונה למעשה, שאם לא היה הטפל לפניו בשעת ברכת העיקר, או שלא היתה דעתו עליו, אינו פוטרו.

ברכה אחרונה

בספר כלבו (כד ד"ה וכל זה שאמרנו) מסתפק לגבי צנון וזית, כאשר הצנון עיקר, האם הוא פוטר את הזית גם מברכה שלאחריה או רק מברכה שלפניה. ונוטה הוא שם לומר שפוטר גם מברכה שלאחריה. והרב בית יוסף (ריב ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שדבר פשוט הוא שכשם שפוטר מברכה ראשונה כן פוטר הוא מברכה אחרונה, וכן הסכים הדרכי משה (א).
בשלחן ערוך (ריב א) פסק כדעתו בב"י, שברכת העיקר פוטרת את הטפל בין מברכה שלפניה ובין מברכה שלאחריה.

עיקר מול חביב

הגמרא (מא א) מביאה דברי עולא, שמה שיש להקדים מין שבעה או מין חביב הוא דווקא כאשר ברכותיהם שוות, אבל אם אין ברכותיהם שוות, מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
על זה מקשה הגמרא מהברייתא, שם כתוב שכאשר יש לפניו צנון וזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, אף שהזית מין שבעה? ומתרצת דאיירי שהצנון עיקר, כלומר יש כאן דין של עיקר וטפל, ולכן יש לברך על הצנון שהוא עיקר לעומת הזית.

בספר האגור (רחצ) כתב בשם האור זרוע, שכל דין קדימת הצנון לזית כאשר הצנון עיקר, זהו דווקא כאשר הצנון גם חביב, אבל אם אין עדיפות לצנון על פני הזית, יש להקדים את הזית אף על פי שהצנון עיקר. והוסיף שכל כהאי גוונא יש להעדיף להרבות בברכות, ולא להפקיע את הברכות, לכן יברך על שניהם כאשר מקדים את הזית.
אמנם באור זרוע (א קעו) הביא דברים אלו בשם ר' יצחק אלפסי, אך האגור לא דייק בדבריו, כי הוא כתב שצריך לברך על שניהם כאשר הצנון לא חביב ולא עיקר. מבואר שאם על כל פנים הצנון עיקר, מברך עליו אף שאינו חביב. ומה שאמר הרי"ף שאפושי בברכות עדיף, הכוונה שאין סיבה לוותר על הברכה של הזית, ולכן לא יברך על הצנון 'אדמה' ויפטור בכך את הזית. אך אם הצנון עיקר ודאי יש לברך עליו.
בבית יוסף הביא דברי האגור הללו עם חוסר דיוקם, ולא העיר עליהם כלום.

אמנם השלחן ערוך (ריב א) לא הזכיר דברי האגור ומהר"ח אור זרוע, אך הרמ"א שם הביא דברי האגור להלכה, שאם הטפל חביב עליו מברך עליו בפני עצמו.
דעת הטורי זהב (ג) שמברך על החביב בנפרד מהעיקר רק אם אוכל אותם כל אחד בפני עצמו, אבל אם אוכלם יחד לא מהני חביב, ומברך על העיקר.