עיקר וטפל בברכות

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	ברכות ו ז
בבלי:	ברכות מא א, מד א
רמב"ם:	ברכות ג ה
שולחן ערוך:	אורח חיים ריב א

משנה וגמרא

המשנה (ברכות ו ז) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.

בתוספתא (ברכות ד יג) כתוב שאם הביאו לפניו אורז ויין, מברך על האורז ופוטר את היין. צנון ונובלות, מברך על הצנון ופוטר את הנובלות.

הגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.
מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שהיו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המליחות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות. ומעירים התוספות שבאמת במקרה כזה יש לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו זמן אלא קודם לכן. או אפשר שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. כך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות, שהמליח נועד להסיר מתיקות הפירות, ולכן אין מטרה באכילת הפת אלא מפני שאינם יכולים לאכול המליח לבדו. וכן הסכימו לפרש רבנו עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב.
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסוף דבריו שדעת רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. ולכאורה זהו היפך דברי הרמב"ם.

בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני') משמע שלמד בגמרא שהמליח אינו בא לאחר אכילת הפירות, אלא המליח זהו הפירות עצמם, והם פירות מיוחדים שהיו חשובים מן הפת עצמו, ולכן מברך עליהם דווקא שהם העיקר. וכן משמע שהבין ה'מאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) ברש"י.

רבנו יונה (לב א) כתב פירוש ממוצע בין שני הפירושים, שפירות גינוסר מחמת מתיקותם אינם נאכלים אלא עם מלח, ואוכלים אותם עם פת. נמצא שהפת טפילה לפירות.

בטור (אורח חיים ריב) כתב כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו. משמע שביאר כפי פירוש הרי"ד. ובבית חדש (ב) הקשה, שהרי לפי פירוש הרא"ש והתוספות משמע שדווקא כשיש פירות גינוסר הפת הוא טפל למליח, אבל בדליכא פירות גינוסר, אלא שאוכל רק דג מליח ופת עמו, הפת הוא העיקר, ושכן מנהג העולם ללפת פת בהערינ"ג, ומברכים על הפת. וכן הקשה מהרש"ל בחידושיו לטור.

באיזה אופן המליח פוטר את הפת

אוכלן יחד או אחד אחרי השני

הרא"ש (ו כו) כתב שאין לומר שהצנון פוטר את הזית רק כאשר אוכלן יחד, אלא אפילו אוכלן זה אחר זה, פוטר העיקר את הטפל. וכן פסק הטור (אורח חיים ריב) שהמליח פוטר את הפת גם כאשר אוכלם כל אחד לבדו, ולא רק כאשר הם מעורבים יחד. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.
בתרומת הדשן (לא) בתחילת דבריו מחלק ואומר שכאשר הטפל נאכל לפני העיקר, אין הוא פוטרו, שהרי הוא כבר אוכל הטפל ונהנה בלא ברכה. ומביא בשם מהר"ח אור זרוע בשו"ת (לח) שכתב שהאוכל גרעיני גודגדניות כדי שיהא ערב לו לשתות אחריהם, מברך עליהם שהכל. כלומר כיון שהוא טפל, הרי הוא מאבד את ברכתו העיקרית ויש לברך עליו 'שהכל'. והאו"ז שם אף מצדד לומר שכן הדין גם בפת שאינו אוכלו לשם רעבון אלא לשם מיתוק האוכל שבא אחריו.
אמנם בסוף דבריו, מסיק התרומת הדשן שאין לחלק בין אכילת הטפל קודם העיקר לבין אכילת הטפל לאחר העיקר, דבשניהם אין לברך כלל על הטפל, ומסביר בזה טעם - שלא תיקנו חכמים כלל ברכה על דבר שהוא טפל לעיקר.
ומה שכתב האו"ז לברך שהכל על הגודגדניות היינו מטעם שלאחריהם שותה יין, ואין המשקה פוטר המאכל. אך אה"נ אילו היה אוכל אחריהם דבר שהוא עיקר, אינו מברך על הטפל אף שאוכלו קודם לכן.

בבית יוסף (ד"ה כתוב בתרומת הדשן) חלק על דברי האו"ז ותרוה"ד, וכתב שאף בדבר טפל, אין ברכתו משתנה מחמת זה, ואף שבא כדי למתק השתיה, מברכים עליו ברכתו הראויה לו.
מבואר מדברי הבית יוסף שהסכים עקרונית לדברי התרוה"ד שכאשר העיקר הוא משקה, אינו פוטר מאכל שהוא טפל. אולם בשני מאכלים, עיקר וטפל, לא חלק על דברי תרוה"ד שאף שאוכל את הטפל בתחילה, אינו מברך עליו כלום, אלא ברכתו של העיקר.
הדרכי משה (ב) חלק בזה על הבית יוסף והסכים לדברי התרוה"ד, שדבר טפל משנה את ברכתו, לפי שאין עיקר ההנאה מאותו דבר, אין ראוי לברך ברכתו הרגילה, אלא רק שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ולכן מברך שהכל.
הפרישה (ב) הסכים גם הוא לפסק הדרכי משה, אבל חילק באופן אחר, שכאשר אוכל דבר כדי שלא יזיקנו אינו מברך עליו, אבל אם אוכלו כדי למתק השתיה, כגון הגודגדניות, מברך עליהם, שהרי יכול הוא לא לאכול ולא לשתות. וסיכם לדינא שאם אוכל הטפל כדי שלא יזיקנו, ואוכלו אחר העיקר, אינו מברך עליו. אכלו לפני העיקר, מברך עליו ברכתו הראויה לו. אך אם אוכל הטפל כדי למתק השתיה, מברך עליו שהכל, בין לפני העיקר ובין לאחר העיקר.

הטפל אינו על השלחן בשעת ברכה

כתב הפרישה (ריב א) שאם בשעת הברכה על העיקר, לא היה הטפל על השולחן, לא נפטר בברכתו, וטעון הוא ברכה לעצמו.
דברים אלו למד הפרישה מתוך דברי ר' אברהם מפראג, שהקשה על דברי התוספות שפירשו שהמליח בא רק להשיב הלב מפני מתיקות הפירות, והפת מעדן את המליח, שאם כן למה מברכים על המליח כלל, והרי יש לפוטרו מדין טפל לפירות? ותירץ שלא היה המליח שם בשעת הברכה על הפירות. מזה למד הפרישה שאם שותים, ולאחר מכן מצווים להביא דבר למתק השתייה, שיש לברך עליו.

ברכה אחרונה

בספר כלבו (כד ד"ה וכל זה שאמרנו) מסתפק לגבי צנון וזית, כאשר הצנון עיקר, האם הוא פוטר את הזית גם מברכה שלאחריה או רק מברכה שלפניה. ונוטה הוא שם לומר שפוטר גם מברכה שלאחריה. והרב בית יוסף (ריב ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שדבר פשוט הוא שכשם שפוטר מברכה ראשונה כן פוטר הוא מברכה אחרונה, וכן הסכים הדרכי משה (א).

עיקר מול חביב

הגמרא (מא א) מביאה דברי עולא, שמה שיש להקדים מין שבעה או מין חביב הוא דווקא כאשר ברכותיהם שוות, אבל אם אין ברכותיהם שוות, מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
על זה מקשה הגמרא מהברייתא, שם כתוב שכאשר יש לפניו צנון וזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, אף שהזית מין שבעה? ומתרצת דאיירי שהצנון עיקר, כלומר יש כאן דין של עיקר וטפל, ולכן יש לברך על הצנון שהוא עיקר לעומת הזית.

בספר האגור (רחצ) כתב בשם האור זרוע, שכל דין קדימת הצנון לזית כאשר הצנון עיקר, זהו דווקא כאשר הצנון גם חביב, אבל אם אין עדיפות לצנון על פני הזית, יש להקדים את הזית אף על פי שהצנון עיקר. והוסיף שכל כהאי גוונא יש להעדיף להרבות בברכות, ולא להפקיע את הברכות, לכן יברך על שניהם כאשר מקדים את הזית.
אמנם באור זרוע (א קעו) הביא דברים אלו בשם ר' יצחק אלפסי, אך האגור לא דייק בדבריו, כי הוא כתב שצריך לברך על שניהם כאשר הצנון לא חביב ולא עיקר. מבואר שאם על כל פנים הצנון עיקר, מברך עליו אף שאינו חביב. ומה שאמר הרי"ף שאפושי בברכות עדיף, הכוונה שאין סיבה לוותר על הברכה של הזית, ולכן לא יברך על הצנון 'אדמה' ויפטור בכך את הזית. אך אם הצנון עיקר ודאי יש לברך עליו.
בבית יוסף הביא דברי האגור הללו עם חוסר דיוקם, ולא העיר עליהם כלום.