עיסה שנילושה בשאר משקין ודין מצה עשירה
המקורות התלמודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
מצינו בבלי ובירושלמי כמה וכמה מקורות לדין עיסה שנילושה במי פירות ובשאר משקין (שאינם מים) לענין חימוצן ולענין לצאת בהם ידי חובה בפסח.
מצאנו מחלוקת תנאים בברייתא המובאת בגמרא (פסחים לו א) שלדעת תנא קמא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ונחלקו התנאים מה הדין אם עשה כן, לדעת רבן גמליאל צריכה העיסה להישרף מיד, ואילו לדעת חכמים תאכל.
ומעיד ר' עקיבא שכשאר שבת אצל אליעזר ור' יהושע לש להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לו על כך דבר, כלומר שאין צריך לשרוף את העיסה.
עוד מוסיפה הברייתא לומר שאע"פ שאין לשין ביין ושמן ודבש, מ"מ מקטפין בהם, כלומר מושחים מבחוץ. ומסבירה הגמרא שזו דעת תנא קמא בברייתא שאסר ללוש. לעומת זאת דעת חכמים אין חילוק בין לישה לקיטוף, וכל משקה שמותר ללוש בו מותר לקטף בו, ושאסור ללוש בו אסור גם לקטף בו.
לגבי דעת ר' עקיבא אומרת הגמרא, שאף שמצאנו שדעת ר' עקיבא שאין יוצאים ידי חובה במצה שנילושה ביין ושמן ודבש, שנאמר "לחם עני", זהו דווקא ביום טוב ראשון שהמצה היא חובה ולכן בעינן 'לחם עני', אבל בשאר הימים שאין חובה לאכול מצה מותר, כדלעיל.