סמיכת גאולה לתפילה

מקורות
בבלי:	ברכות ד ב, ט ב, ל א
ירושלמי:	ברכות א א
רמב"ם:	סדר תפילות
שולחן ערוך:	אורח חיים רלו ב

חובת סמיכת ברכת 'גאל ישראל' לתפילת עמידה, ואילו דברים התירו לומר ביניהם.

הצגת הסוגיה

בגמרא (ברכות ד ב) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן, בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר ש'תפילות באמצע תקנום', כלומר, שכל שלושת תפילות העמידה שתקנו חז"ל (שחרית, מנחה וערבית) נתקנו בין קריאת שמע של שחרית לקריאת שמע של ערבית. יוצא מכך, שלדעתו, בערב צריך קודם כל להתפלל תפילת שמונה עשרה, ורק אח"כ לקרוא קריאת שמע. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון שיש לסמוך גאולה לתפילה, וכל הסומך גאולה לתפילה של ערבית, הרי זה בן העולם הבא.
עוד מבואר שם בגמרא שמחלוקת ר' יוחנן וריב"ל היא גם בסברה וגם בפסוק.
בסברה - לדעת ר' יוחנן אף שעיקר הגאולה היתה בבוקר, מ"מ כיון שהגאולה התחילה מבערב, גם בערבית יש לסמוך גאולה לתפילה. ואילו ריב"ל סובר שכיון שעיקר הגאולה היתה בבוקר, אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערב.
בפסוק - מן הפסוק 'בשכבך ובקומך', מקיש ר' יוחנן שכיבה לקימה, כשם שבקימה יש לקרוא קודם את 'שמע' ואחר כך להתפלל כך גם בשכיבה. ואילו ריב"ל אומר, כשם שבקימה קריאת שמע סמוך למיטתו, כך גם בשכיבה קריאת שמע סמוך למיטתו קודם שיישן, כלומר אחר התפילה.

הפסקה ב'השכיבנו'

הגמרא בסוף הסוגיה, שואלת היאך אנו אומרים ברכת 'השכיבנו', והרי בזה אנו מפסיקים בין גאל ישראל לבין תפילת עמידה, ומתרצת שכיון שתיקנו חכמים לומר 'השכיבנו', הרי זה כגאולה אריכתא. וראיה לזה, שהרי גם בשחרית תיקנו לומר קודם התפילה פסוק 'ה' שפתי תפתח' ולכאורה הוי הפסק, אלא כיון שתיקנו כן, הרי זו תפילה אריכתא. וכן הוא לענין 'השכיבנו' שחשיבא כגאולה אריכתא.

רבנו יונה (ב ב ד"ה ואע"ג) מבאר שכאשר הקב"ה ירד לנגוף את מצרים, היו ישראל מתפללים שיקיים ה' הבטחתו ולא יתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. וכנגד אותה תפילה תיקנו לומר 'השכיבנו', ולכן אין זו הפסקה אלא תפילה. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שגם בברכת השכיבנו יש גאולה מן המזיקים, וכן כתב האבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) בשם אבן הירחי. ובשם הראב"ד כתב שבערבית תיקנו גאולה אריכתא כיון שהגאולה נמשכה מהערב עד הבוקר, אבל בשחרית לא תיקנו כן, לפי שמיד שעלה השחר נגאלו.

להלכה

הגמרא אומרת שהברייתא המובאת בתחילת הגמרא שתיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי שלא יבוא אדם לאכול ולשתות ולישן כל הלילה, יש בה ראיה לדברי ר' יוחנן, שכן בהמשך הברייתא כתוב, שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת, לקרוא או לשנות, ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. מבואר להדיא שקריאת שמע היא קודם תפילה. וכן כתבו התוספות (ד ב ד"ה דאמר) בשם רב האי גאון שהלכה כאן כר' יוחנן, ויש לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם תפילת עמידה, וכן אין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתפילה.
אבל בסידור רב עמרם גאון כתב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה של ערבית, כיון שתפילת ערבית רשות, והראיה שהרי אנו אומרים קדיש בין הברכות לתפילה. אמנם התוספות שם חלקו עליו, שלפי דבריו יוצא שר' יוחנן שמחייב לסמוך סובר שתפילת ערבית חובה, ואם כן יש לנו לפסוק כמותו שהרי במחלוקת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והרי ידוע שלמעשה פוסקים כרב שתפילת ערבית רשות היא.
התוספות עצמם סוברים, שאף שאנן קיימא לן שתפילת ערבית רשות כרב, מ"מ בעינן למיסמך גאולה לתפילה ולא קשיא הלכתא אהלכתא, לפי שאף אם היה ר' יוחנן סובר שתפילת ערבית רשות, היה הוא מחייב לסמוך. ולכן הזהירו התוספות מלדבר בין גאולה לתפילת שמונה עשרה של ערבית.
גם בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שהלכה כר' יוחנן מכח הברייתא המסייעתו. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) הביא שרוב הפוסקים הכריעו כר' יוחנן, ואמנם יש שפוסקים כריב"ל (וכנראה כוונתו לרב עמרם גאון) ולשיטתם אין צורך לסמוך גאולה לתפילה, ואף מותר לשיח בין סוף ברכת קריאת שמע לעמידה אפילו שהאידנא תפילת ערבית חובה. אבל המאירי עצמו הכריע כדעת רוב הפוסקים.

כן סובר גם הרא"ש (א ה) והטור (אורח חיים רלו) וכן פסק מרן השלחן ערוך (רלו ב).

סמיכת גאולה לתפילה בשחרית

מתוך דברי הגמרא עולה שכולי עלמא מודים שבשחרית יש לסמוך גאולה לתפילה, וכן כתב להדיא רש"י (ד"ה זה הסומך). אמנם מכמה גמרות מבואר לכאורה שאין זו חובה אלא מעלה. כן משמע להלן בגמרא (ט ב) שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו, וגם מסופר על ר' ברונא שפעם סמך גאולה לתפילה ולא פסק מפיו החיוך כל היום כולו. וכן שותיקין היו היו גומרים קריאת שמע של שחרית עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה.

אמנם המאירי כתב (ד ב ד"ה תפילת שחרית) שבתפילת שחרית לא נחלקו בה בגמרא, וצריך לסמוך גאולה לתפילה, ואין להפסיק בה בשום דבר אלא בפסוק 'ה' שפתי תפתח' המוזכר בגמרא. והוסיף שכל האומר 'כי שם ה' אקרא' או 'שומע תפילה' אינו מן המהדרין.
גם באבודרהם (ברכות קריאת שמע שלאחריה ד"ה וקיימא לן) כתב שאין הבדל בין שחרית לערבית, ובשניהם יש לסמוך גאולה לתפילה, אלא שבשחרית פסוק 'ה' שפתי תפתח' כתפילה אריכתא, ובערבית 'השכיבנו' כגאולה אריכתא דמיא.

טעם חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

בירושלמי (ברכות א א) מובא שתכף לגאולה תפילה, ממה שכתוב בתהלים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ומיד בסמוך "יענך ה' ביום צרה". ומוסיף שם ר' יוסי בר' בון שכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. ור' אמי אומר שמי שאינו תוכף גאולה לתפילה דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשהמלך יצא אליו לראות מה הוא מבקש, מצאו לאותו אדם שכבר הלך משם.
רש"י (ד ב ד"ה זה הסומך), מביא את דברי הירושלמי הללו, וכתב שצריך אדם לקרב את הקב"ה אליו על ידי ברכות וקילוסין של יציאת מצרים, ובעודו קרוב אליו יתבע צרכיו.
גם בבבלי להלן (ט ב) כתוב שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל יום כולו.

ברבינו יונה מובאים שני טעמים מדוע הסומך גאולה לתפילה זוכה לחיי העולם הבא:

• הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בבבא קמא (צב ב) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב.
  
• כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב שהבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה אמר מר) כתב שלא עבור הסמיכות גאולה לתפילה בלבד זוכה לעולם הבא, אלא שכל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהם ולקיימם, שאף בזו הוא זהיר לסמוך אפילו בלילה גאולה לתפילה, לכן זוכה לעולם הבא.

מנהג אמירת 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו'

לסוגיה זו בהרחבה, ראו יראו עינינו

בספרי הראשונים מוזכר מנהג שנהגו בימיהם, לומר מספר פסוקים אחר ברכת 'השכיבנו' ולאחריהם ברכת 'יראו עינינו'. ותקנה זו תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפילה ולאחריהם ברכת 'ברוך ה' לעולם'. כמה טעמים נאמרו ליישב מדוע אין זה מהווה הפסק בין גאולה לתפילה.

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב הרי"ץ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), ובאבודרהם שם כתב שכן כתב הרמב"ם..
בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון). הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם במאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
הרשב"א בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
ברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב הרא"ש בפסקים (א ה), וכן בתשובה (ד ו). המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

אמירת קדיש לפני תפילת עמידה של ערבית

בראשונים מבואר שמלבד אמירת 'השכיבנו' ו'יראו עינינו' נהגו לומר גם קדיש אחר ברכות קריאת שמע, וכן המנהג כיום בכל תפוצות ישראל. והטעם שזה אינו מהווה הפסק בין גאולה לתפילה, מבואר בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש) שהוא חלק מתקנת 'יראו עינינו' וי"ח אזכרות שהיו אומרים במקום תפילת עמידה, והיו אומרים קדיש בסיום התפילה ויוצאים. וכן הוא ברא"ש בפסקים (ברכות א ה) ובתשובות (ד ו), ובאבודרהם (תפילת ערבית ד"ה ברוך) בשם בעל המנהגות.
אמנם לראשונים שמבארים שההפסקה ב'יראו עינינו' היא כדי לומר שתפילת ערבית רשות ומותר להפסיק בה בין גאולה לתפילה, זהו גם הטעם לתקנת אמירת הקדיש. כן כתב רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו), שדווקא לפי שתפילת ערבית רשות תיקנו לומר קדיש, לומר שהסתיימה תפילת החובה (אמנם בספר הפרדס לא הזכיר הקדיש).

לפי הראשונים שכתבו שלא להסכים להפסקה ב'יראו עינינו', כגון הרי"ץ גיאות, צ"ע היאך מפסיקים בקדיש. ואף לשיטת התוספות שכתבו שיראו עינינו הוא כגאולה אריכתא, צ"ע אם גם לגבי קדיש אפשר לומר כן.

אמירת פסוקי 'ושמרו בני ישראל ו'אלה מועדי ה' מקראי קודש'

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. בדקו אם ישנו תוכן לא ערוך בדף הטיוטה.

"ושמרו", "אלה מועדי": כתב אבודרהם (מעריב של שבת) שהטעם שתקנו לומר "ושמרו" בין גאולה לתפילה, ללמדנו שאם "ושמרו בני ישראל את השבת" מיד נגאלים, כמו שייסד הפייטן ר' אברהם אבן עזרא "כי אשמרה שבת - אל ישמרני". כמו כן, במועד תקנו לומר "אלה מועדי" סמוך ל"פורש סוכת שלום" לומר שיפרוש עלינו סוכת שלומו אם נשמור את המועד כראוי (כעין טעם זה כתבו עוד כמה מן הראשונים).
ה"דברי חמודות" על הרא"ש (ס"ה סקי"א) והביא שלטי גיבורים בשם הרשב"א, שאפשר לומר ו"שמרו" ו"אלה מועדי" כיוון שתפילת ערבית רשות.

עניית 'אמן' אחר ברכת 'גאל ישראל' קודם התפילה

כתב רש"י (ברכות מה ב הא בבונה ירושלים) שצריך לענות 'אמן' אחר ברכות קריאת שמע שחרית וערבית של עצמו, לפי שבסיום כל הברכות יש לענות אמן אחר ברכות עצמו, וזהו שאמרה הגמרא שם (מה ב) העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח. וכן הסכים הרא"ש שם (ז י). לעומת זאת בשו"ת הרא"ש (ד יב) כתב לענות 'אמן' אחר ברכת 'שומר עמו ישראל לעד' של ערבית, אבל אחר 'גאל ישראל' בשחרית אין לענות 'אמן' שלא להפסיק בין גאולה לתפילה.
לעומת זאת ברמב"ם (תפילה ט א) כתב את סדר תפילת הציבור בשחרית, וכתב שהחזן פורס על שמע, והציבור עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לקרוא קורא עם החזן ומברך עד גאל ישראל. הרי שלא הזכיר הרמב"ם עניית 'אמן'. משמע בדבריו שאין עונים אמן אחר ברכת גאל ישראל, אלא עומדים מיד ומתפללים לחש (בבית יוסף דחה הגירסאות שכתוב בהם 'גאל ישראל אמן'). רבנו יונה (לג ב ד"ה ונמצינו למדים) הסכים לדברי הרא"ש ורשי" שיש לענות 'אמן' בין בשחרית ובין בערבית, וכתב שדעת הרמב"ם הוא שדווקא בערבית עונה 'אמן' אחר ברכות קריאת שמע, אבל בשחרית אינו עונה. אבל הטעם שביאר בזה אינו משום סמיכת גאולה לתפילה, אלא משום שבשחרית ישנה רק ברכה אחת, ברכת גאל ישראל, אבל בערבית ישנה גם ברכת השכיבנו ולכן עונה אמן אחר ברכותיו. ויש להעיר שלפי טעם זה של רבנו יונה בדעת הרמב"ם, יש לענות אחר ברכת 'גאל ישראל' שליח הציבור אף בשחרית, שהרי אין בזה הפסק בין גאולה לתפילה, ואף משום עניית אמן על ברכות עצמו ליכא. גם דעת המאירי (ד ב ד"ה אף על פי שיש) שצריך לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל בשחרית, ואחר ברכת 'השכיבנו' בערבית, כדין כל ברכה שעונה אחריה אמן, ואין בדבר הפסק בין גאולה לתפילה.

בטור (אורח חיים סו) העתיק דברי הרא"ש בפסקים, שיש לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל אפילו יחיד אחר ברכותיו, כיון שהוא סיום של סדר ברכות.

בבית יוסף (אורח חיים סו ד"ה וגומר) כתב שעכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית ולא משום שהיא ברכה אחת, אלא משום חשש הפסק בין גאולה לתפילה. וכתב שנהגו כן על פי הזוהר. וכן פסק בשלחן ערוך (ז).
אבל הרמ"א במקום חלק וכתב שיש אומרים שעונים אמן, ושכן נוהגים לענות אמן אחר השליח ציבור, אבל לא אחר ברכת עצמו. וכוונתו להכריע כהטור שמשום הפסק בין גאולה לתפילה ליכא למיחש, אלא שין לו לענות על ברכת עצמו לפי שאינו סוף סדר ברכות אלא ברכה אחת בלבד. וכן ביאר הגר"א.

המגן אברהם (יא) כתב שהמדקדקים ממתינים ב'צור ישראל' ושם עונים 'אמן' אחר ברכת הש"ץ ואז ממשיכים וסומכים גאולה לתפילה. וכתב שם עוד עצה לסיים עם הש"ץ יחד 'גאל ישראל' ואז לא יהיה מחוייב לענות.
באליה רבה (יג) לעומת זאת, כתב שאין לענות 'אמן' באמצע ברכה, שקיימא לן שאין עונים באמצע הפרק רק קדיש וברכו ואמן של האל הקדוש, ואם כן הוא הדין הכא, שכל שבאמצע הברכה הוא אסור לענות. וגם ראוי להתחיל תפילת עמידה עם הש"ץ ממש. לכן סובר הוא שאין לעשות כהמדקדקים שהביא המג"א, אלא יש לסיים גאל ישראל עם הש"ץ ולא יענה אמן. גם בפרי מגדים (אשל אברהם יא) תמה על המג"א בזה, שהרי אין עונים אמנים באמצע ברכה. וכן הקשה בר' עקיבא איגר על הגליון, שעניית אמן באמצע הפרק גרועה יותר.
המשנה ברורה (לה) הסכים לאחרונים שדחו דברי המג"א, שאין להפסיק לעניית אמן באמצע ברכה, אלא יכוון לסיים עם הש"ץ או שיתחיל שמונה עשרה מעט קודם השליח ציבור, ואז אינו מחוייב לענות.

ענייה לדברים שבקדושה

כתב האבודרהם (קריאת שמע שלאחריה ד"ה וקיימא לן) ששמע בשם רבנו תם שאין להפסיק לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה (של שחרית), אלא יש להמתין בשירה חדשה, וכן סובר הוא להלכה.
כדבריו כתב גם המהרי"ק (ונציה מב), ובספר אליה רבה (סו יג) הביא דבריו, והסיק מזה שבשל ערבית מותר לענות לקדיש וברכו וקדושה בין גאולה לתפילה.

אם תפילה בציבור עדיפה על פני סמיכת גאולה לתפילה

כתב הבית יוסף (אורח חיים רלו ד"ה ונראה) שאם נכנס אדם לבית הכנסת ומצא שהציבור כבר קראו קריאת שמע של ערבית, יתפלל עמהם תפילת עמידה ולאחר מכן יקרא קריאת שמע, לפי שתפילה בציבור עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה של ערבית. וזאת אפילו לדעת הראשונים הסוברים שיש לסמוך גאולה לתפילה של ערבית. והביא ראיה מתשובת רב האי גאון המובאת ברא"ש (ברכות א א) שהכריע שקריאת שמע בעונתה (בצאת הכוכבים) עדיפה מסמיכת גאולה לתפילה, ולמד מזה הב"י שכן יש לומר גם לגבי תפילה בציבור שעדיפה היא על פני סמיכת גאולה לתפילה. ואף שבשחרית סמיכת גאולה לתפילה עדיפה מתפילה מציבור, זהו מפני שהיא חובה, אך תפילת ערבית כיון שרשות היא, מדינא לא חיישינן לסמיכת גאולה לתפילה. ומצא שכן מפורש ברשב"א (ברכות ב א ד"ה ולענין מאימתי).

קישורים חיצוניים

• ברכת יראו עינינו - הרב צבי רבינוביץ', קובץ בית אהרן וישראל ניסן-אייר תשס"ב.