סמיכת גאולה לתפילה

מקורות
בבלי:	ברכות ד ב, ט ב, ל א
ירושלמי:	ברכות א א
רמב"ם:	סדר תפילות
שולחן ערוך:	אורח חיים רלו ב

הצגת הסוגיה

בגמרא (ברכות ד ב) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן, בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר ש'תפילות באמצע תקנום', כלומר, שכל שלושת תפילות העמידה שתקנו חז"ל נתקנו לאחר קריאת שמע של שחרית, ולפני קריאת שמע של ערבית. יוצא מכך, שלדעתו, בערב צריך קודם כל להתפלל תפילת שמונה עשרה, ורק אח"כ לקרוא קריאת שמע. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון שיש לסמוך גאולה לתפילה, וכל הסומך גאולה לתפילה של ערבית, הרי זה בן העולם הבא.
עוד מבואר שם בגמרא שמחלוקת ר' יוחנן וריב"ל היא גם בסברה וגם בפסוק.
בסברה - לדעת ר' יוחנן אף שעיקר הגאולה היתה בבוקר, מ"מ כיון שהגאולה התחילה מבערב, גם בערבית יש לסמוך גאולה לתפילה. ואילו ריב"ל סובר שכיון שעיקר הגאולה היא בבוקר, אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערב.
בפסוק - מן הפסוק 'בשכבך ובקומך', מקיש ר' יוחנן שכיבה לקימה, כשם שבקימה יש לקרוא קודם את שמע ואחר כך להתפלל כך גם בשכיבה. ואילו ריב"ל אומר, כשם שבקימה קריאת שמע סמוך למיטתו, כך גם בשכיבה קריאת שמע סמוך למיטתו קודם שיישן, כלומר אחר התפילה.

הפסקה ב'השכיבנו'

הגמרא בסוף הסוגיה, שואלת היאך אנו אומרים ברכת 'השכיבנו', והרי בזה אנו מפסיקים בין גאל ישראל לבין תפילת עמידה, ומתרצת שכיון שתיקנו חכמים לומר 'השכיבנו', הרי זה כגאולה אריכתא. וראיה לזה, שהרי גם בשחרית תיקנו לומר קודם התפילה פסוק 'ה' שפתי תפתח', אלא שכיון שתיקנו כן, הרי זו תפילה אריכתא. וכן הדין לענין 'השכיבנו' שזה כגאולה אריכתא.

רבנו יונה (ב ב ד"ה ואע"ג) מבאר שכאשר הקב"ה ירד לנגוף את מצרים, היו ישראל מתפללים שיקיים ה' הבטחו ולא יתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. וכנגד אותה תפילה תיקנו לומר 'השכיבנו', ולכן אין זו הפסקה. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שגם בברכת השכיבנו יש גאולה מן המזיקים, וכן כתב האבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) בשם אבן הירחי. ובשם הראב"ד כתב שבערבית תיקנו גאולה אריכתא כיון שהגאולה נמשכה מהערב עד הבוקר, אבל בשחרית לא תיקנו כן, לפי שמיד שעלה השחר נגאלו.

להלכה

הגמרא אומרת שהברייתא המובאת בתחילת הגמרא שתיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי שלא יבוא אדם לאכול ולשתות ולישן כל הלילה, יש בה ראיה לדברי ר' יוחנן, שכן בהמשך הברייתא כתוב, שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת, לקרוא או לשנות, ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. מבואר להדיא שקריאת שמע היא קודם תפילה. וכן כתבו התוספות (ד ב ד"ה דאמר) בשם רב האי גאון שהלכה כאן כר' יוחנן, ויש לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם תפילת עמידה, וכן אין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתפילה.
אבל בסידור רב עמרם גאון כתב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה של ערבית, כיון שתפילת ערבית רשות, והראיה שהרי אנו אומרים קדיש בין הברכות לתפילה. אבל התוספות שם דחו את דבריו, אם כן יצא לנו שר' יוחנן סובר שתפילת ערבית חובה, שהרי מחייב הוא כאן לסמוך, ואנן קיימא לן כרב שרשות היא. וסיימו התוספות שאף שאנן קיימא לן שתפילת ערבית רשות, לא קשיא הלכתא אהלכתא, שצריך לומר שאף אם היה ר' יוחנן סובר שתפילת ערבית רשות, היה הוא מחייב לסמוך.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב גם כן שהלכה כר' יוחנן מכח הברייתא המסייעתו.

סמיכת גאולה לתפילה בשחרית

מתוך דברי הגמרא עולה שכולי עלמא מודים שבשחרית יש לסמוך גאולה לתפילה, וכן כתב להדיא רש"י (ד"ה זה הסומך). וכן להלן בגמרא (ט ב) שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו, וגם מסופר על ר' ברונא שפעם סמך גאולה לתפילה ולא פסק מפיו החיוך כל היום כולו.

טעם חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

בירושלמי (ברכות א א) מובא תכף לגאולה תפילה, ממה שכתוב בתהלים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ומיד בסמוך "יענך ה' ביום צרה". ומוסיף שם ר' יוסי בר' בון שכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. ור' אמי אומר שמי שאינו תוכף גאולה לתפילה דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשהמלך יצא אליו לראות מה הוא מבקש, מצאו לאותו אדם שכבר הלך משם.
רש"י (ד ב ד"ה זה הסומך), מביא את דברי הירושלמי הללו, וכתב שצריך אדם לקרב את הקב"ה אליו על ידי ברכות וקילוסין של יציאת מצרים, ובעודו קרוב אליו יתבע צרכיו.
גם בבבלי להלן (ט ב) כתוב שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל יום כולו.

ברבינו יונה מובאים שני טעמים מדוע הסומך גאולה לתפילה זוכה לחיי העולם הבא:

• הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בבבא קמא (צב ב) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב.
  
• כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב שהבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה אמר מר) כתב שלא עבור הסמיכות גאולה לתפילה בלבד זוכה לעולם הבא, אלא שכל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהם ולקיימם, שאף בזו הוא זהיר לסמוך אפילו בלילה גאולה לתפילה, לכן זוכה לעולם הבא.

מנהג אמירת 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו'

בספרי הראשונים מוזכר מנהג שנהגו בימיהם, לומר מספר פסוקים אחר ברכת 'השכיבנו' ולאחריהם ברכת 'יראו עינינו'. ותקנה זו תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפילה ולאחריהם ברכת 'ברוך ה' לעולם'. כמה טעמים נאמרו בראשונים למנהג זה, ואף טרחו ליישב מדוע אין זה מהווה הפסק בין גאולה לתפילה.

טעמי המנהג

בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו) הביא תשובת רב נטרונאי גאון שמדבריה עולה שתיקנו את פסוקי 'יראו עינינו' ואת הברכה שלאחריה, משום שקיימא לן שתפילת ערבית רשות, והוסיף שזהו דווקא ביום חול, אבל בשבת מפני חשש המזיקין, לא היו מאריכין ולכן משמיטים תוספת זו. יותר מזה כתוב בספר הפרדס לרש"י (דש) שהברכה נתקנה כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. וכן הביא בספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) בשמו. בדבריהם משמע שהיו אומרים תוספת זו בנוסף על התפילה הרגילה.
בתוספות (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה,ברכות ד ב ד"ה דאמר) מבואר שאמנם 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו' אינם במקום התפילה הרגילה אלא כתוספת, אך כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות, היתה סכנת מזיקים ולכן צריכים היו להמתין לחבריהם, והיו אומרים את הפסוקים האלו, עד שחבריהם יסיימו. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה. וכן משמע בבמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) שכתב שתיקנוה מפני המאחרים שלא ישארו לבדם בבית הכנסת ויסתכנו.
עוד מבואר בתוספות שמיאנו להסכים לדברי רב עמרם גאון שתיקנו יראו עינינו על סמך זה שתפילת ערבית רשות, שאם כן יש לנו לפסוק להלכה שתפילת ערבית חובה, שהרי קיימא לן כר' יוחנן שצריך להסמיך גאולה לתפילה. כדברי התוספות כתב גם המרדכי (ברכות א ה). ויש להעיר שבמקום אחר כתבו התוספות (כז ב ד"ה והלכתא) שכיון שהלכה כרב שתפילת ערבית רשות, לכך תיקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפילה.

לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) הסכימו לטעמו של רב עמרם גאון, אבל בדבריהם מבואר שהיו אומרים תוספת זו במקום התפילה הרגילה, שכתבו שכיון שבתחילה תפילת ערבית היתה רשות, היו אומרים פסוקים אלו וחותמים בברכה ואומרים קדיש והולכים לבתיהם, ואמנם אף לאחר שכבר קבעו תפילת ערבית לחובה, נשאר הדבר כמו מנהג. כעין זה ביאר בארחות חיים לוניל (דין תפילת ערבית ג), שכתב שכיון שתפילת ערבית רשות, היו כאלה שהיו עוזבים את התפילה אחר ברכות קריאת שמע וקדיש, ולכן תיקנו י"ח אזכרות אלו במקום התפילה, להקל מעליהם שלא יתאחרו בבית הכנסת מפני המזיקין.
גם הרא"ש (ברכות א ה) כתב כרבנו יונה, שתיקנו אזכרות אלו במקום תפילת ערבית, ולא בנוסף, אך לא הסכים לדברי רב עמרם גאון שזהו מפני שתפילת ערבית רשות, שהרי ר' יוחנן הוא המצריך לסמוך, ויצא אם כן שסובר הוא שתפילת ערבית חובה, והיה לנו לפסוק כוותיה והרי קיימא לן כרב שתפילת ערבית רשות (וכפי שכתבו התוספות). וכתב הרא"ש שטעם המנהג הוא מפני שלא רצו להאריך בבית הכנסת מפני המזיקין, ולכן תיקנו יראו עינינו וקדיש, והולכים לבתיהם. וסיים שם דמ"מ גם השתא שכן מתפללים תפילת ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהגף ואומרים אותו בנוסף לתפילה.
האבודרהם (תפילת ערבית של חול ד"ה ובעל המנהגות כתב) אחר שציטט טעמו של הרא"ש, מביא בשם בעל המנהגות (הראב"ד בעל ההשגות) שהסיבה שלא התפללו ערבית היא מפני שכשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם, וגם הקדיש שאחר הפוסקים מוכיח שכסיום התפילה דמי. כן כתב גם הרשב"א בתשובה (א יד).

נוסח 'יראו עינינו'

הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.

חשש הפסק בין גאולה לתפילה

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית.

התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'. והטעם שתיקנו כן, מפני שבתוך זמן זה יתפלל גם חבירו, וכך לא ילכו מבית הכנסת עד שיסיימו כולם.

אמנם חלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. תלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון), והרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) כתב בשם בר"י אבן גיאת שלא אומרים תוספת זו משום סמיכות גאולה לתפילה, ושכן כתב הרמב"ם.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן. הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות. וברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה עריבת אדעתא דהכי. המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

עניית 'אמן' אחר ברכות קריאת שמע קודם התפילה

כתב המאירי (ד ב ד"ה אף על פי שיש) שצריך לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל בשחרית, ואחר ברכת 'השכיבנו' בערבית, כדין כל ברכה שעונה אחריה אמן, ואין בדבר הפסק בין גאולה לתפילה.

קישורים חיצוניים

• ברכת יראו עינינו - הרב צבי רבינוביץ', קובץ בית אהרן וישראל ניסן-אייר תשס"ב.