סחיטת פירות בשבת

מקורות
משנה:	שבת כב א
בבלי:	שבת קמג ב-קמד ב
רמב"ם:	שבת כא יב
שולחן ערוך:	אורח חיים שכ א

מחלוקת התנאים

המשנה (שבת כא ב) אוסרת לסחוט פירות בשבת על מנת להוציא מהן משקין. וכתב רש"י שסוחט הוא תולדה של אב המלאכה דש, כיון שמפרק את המיץ מן המאכל.
ובמקרה שיצאו המשקין מעצמן - לדעת תנא קמא אסור לשתותן בשבת, ואילו לדעת ר' יהודה אם פירות אלו היו מיועדים לאכילה, היוצא מהם מאליו מותר, אך אם היו פירות אלו מיועדים למשקין, היוצא מהן אסור.

ביאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים

בגמרא (שבת קמג ב) מובא שלדעת עולא ר' יהודה וחכמים נחלקו בכל הפירות, גם בזיתים וענבים. וכן היא דעת ר' יוחנן ומוסיף שהלכה כחכמים בזיתים וענבים וכר' יהודה בשאר פירות.
אמנם לדעת רב יהודה בשם שמואל אין מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים לגבי זיתים וענבים, שמודה ר' יהודה באלו שהיוצא מהם אסור, שכיון שעומדים הם לסחיטה יהיב דעתיה על היוצא מהם. וכן אומר גם רבה ומוסיף שאף חכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות שאם יצאו מעצמם מותרים. אמנם נחלקו הם בתותים ורימונים, שבזה לדעת ר"י היוצא מהם מותר אם יועדו לאכילה ולת"ק אסור. וכן הוא להדיא בברייתא, שר' יהודה אומר לגבי תותים ורימונים שאם הכניסן למשקין או לסתם, היוצא מהם אסור, ואם הכניסן לאכילה היוצא מהם מותר, וחכמים אומרים שבין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור.
בהמשך מביאה הגמרא (קמד א) גם ראיה שחכמים מודים לר' יהודה בשאר פירות, שכתוב בברייתא שמותר לסחוט פגעין פרישין ועוזרדין, אבל לא רימונים, ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטים גם ברימונים (כלומר וזו הסיבה שרימונים אסור לסחוט לכתחילה). ומזה שהתירה הברייתא לסחוט לכתחילה פגעין פרישין ועוזרדין מטעם שלאו בני סחיטה נינהו, מוכח שזהו אף לרבנן כי אין סיבה להעמיד זאת דווקא אליבא דר' יהודה, שהרי המשנה לא הזכירה היתר סחיטה לכתחילה.

הלכה כבית מנשיא בר מנחם

רב נחמן אומר (קמד ב) אומר שהלכה כשל בית מנשיא בן מנחם, כלומר שגם רימונים היוצא מהם אסור כדין התותים.
מדוייק מדברי רב נחמן שיש מי שחולק על בית מנשיא ומתיר לסחוט רימונים (אף שבברייתא לא הוזכר), והגמרא תמהה אם כן מדוע הלכה כבית מנשיא, והרי הם יחידים ובטלה דעתם אצל כל אדם (ואין זה דומה למקיים קוצים בכרם שלדעת ר' אליעזר קידש כיון שבערביא מקיימים קוצים, שכן ערביא זהו מקום שלם אבל פה מדובר במשפחה אחת)?

תירוץ רב חסדא

מיישבת הגמרא על פי דברי רב חסדא שאמר שאדם שסחט תרדין לתוך מקוה, הרי זה פוסל בשינוי מראה, ואף שתרדין אינם משקין אלא אוכלין ואין אוכלין פוסלים את המקוה, מ"מ כיון שהוא החשיבן בכך שסחט אותם, הרי שכמשקה הם חשובים. וכן כאן, כיון שאותו אדם החליט לסוחטן הרי שלדידו חשובים הם כמשקה.

לפי הסבר זה של רב חסדא קשה שהרי אם כשסחט אותן הרי החשיבן למשקה, נאמר כן אף בפגעין פרישין ועוזרדין שהחשיבן למשקה, ומה טעם שרי לסחטן לכתחילה?
על זה תירצו רש"י (ד"ה כרב חסדא) ותוספות (ד"ה הכא נמי) שהשתא מתבארת הברייתא שסחט אותם כדי למתק את הפרי ולא על מנת להוציא מהן משקה, ולכן בפגעין וכיו"ב מותר. אך ברימונים אסור אפילו על מנת למתק את הפרי, שכיון שבית מנשיא היו סוחטים בחול לצורך המשקה, חיישינן שאם נתיר לו לסחוט על מנת למתק, יבוא לסחוט גם לשם משקה. ופגעין ליכא החשש הזה, דאין מי שסוחטן בחול למשקה.

אבל הרמב"ן (קמג ב ד"ה תרדין) כתב על פירוש זה שאינו מחוור. ופירש את הגמרא באופן אחר, שגם תרדין וגם רימונים יש מיעוטא שסוחטים אותם למשקין, ואמרה הגמרא שכשסחטן הרי שאחשיבנהו והו"ל משקה, ולכן פוסל את המקוה כיון שיש על כל פנים מעט בני אדם שסוחטים אותם. וזהו הטעם גם ברימונים שכיון שיש מיעוט שסוחטים אותם וזה גילה דעתו שכוונתו כמותם אסור, אבל פגעין וכיו"ב שאין דרך בני אדם כלל לסוחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם ואפילו לכתחילה מותר לסחטן. וכתב הרמב"ן שכן נראה מדברי הרי"ף שהתיר לסחוט פירות ולא חילק כרש"י. כתירוץ זה כתבו גם הרשב"א (ד"ה הכא נמי) והריטב"א (ד"ה היינו טעמא) אחר שדחו פירוש רש"י. והוסיפו הריטב"א והרשב"א שמה שחלק רב פפא על רב חסדא אינו על עצם דינו של רב נחמן, שודאי בזה מודים לו שאסור לסחוט רימונים, אלא רק לענין מקווה חלק עליו.

תירוץ רב פפא

רב פפא דוחה תירוץ זה ואומר, לפי שהטעם שבגללו מי תרדין פוסלים את המקוה הוא משום שכל דבר שאין עושים ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, וכן הדין במי תרדין.
לפי הסבר זה של רב פפא, חזרה קושיית הגמרא לדוכתה, מדוע הלכה כבית מנשיא בן מנחם שמותר לסחוט רימונים, שהרי אין דעת כל אחד קובעת לעצמו לומר שכיון שאחשבינהו חשיב כמשקה, ואם כן בטלה דעתם של בית מנשיא אצל כל אדם. ואין לזה מענה בגמרא.

הכרעת הראשונים

הרי"ף פסק הלכה כר' יהודה וכפי שביארו שמואל ורבה, שזיתים ורימונים אסור לסחוט ואם יצאו מעצמן לכולי עלמא אסור. פירות שלאו בני סחיטה נינהו לכולי עלמא מותר אף לסוחטן לכתחילה, וכל שכן להינות מן היוצא מהן מאליו. בתותים ורימונים לפי חכמים אסור לסוחטן לכתחילה ואם יצאו מעצמן אסורים, ולפי ר' יהודה תלוי הדבר בדעתו למה ייעדם, שאם ייעדן למשקין הדין כחכמים, אבל אם ייעדן לאוכלין, אף שאסור לסוחטן לכתחילה, מכל מקום היוצא מהם מותר. כדברי הרי"ף כתבו להלכה גם הרא"ש (שבת כב ב) והרמב"ם (שבת כא יב).

אמנם בהגהות הסמ"ק (רפב י) כתב שכל מה שהתירו בשאר פירות לסחוט לכתחילה, זהו דווקא בסוחט על מנת למתק את הפרי, אך אם סוחט לצורך המשקין, אפילו בשאר פירות אסור. וכן כתב רבנו ירוחם (ח יב עז ד) בדעת רש"י, וזהו על פי דברי רש"י לעיל בדעת רב חסדא.

בבית יוסף (אורח חיים שכ ד"ה וא"ת ולדברי) הקשה שלכאורה דברי רש"י מוכרחים על פי דברי רב חסדא, ואם כן איך יתרצו את הכרעתם הפוסקים שלא כתבו לחלק בין סחיטה על מנת למתק לסחיטה למשקין.
ותירץ הבית יוסף שם, שהם סוברים שתירוץ רב חסדא לא נתקבל למסקנה, שהרי רב פפא דוחה את דבריו שכל שאחשיבנהו חשיב משקה, ומסביר את הפסול במקוה מטעם אחר. אלא שבדברי רב פפא לא מבואר תירוץ אחר לברייתא מדוע לחלק בין פגעין לרימונים רק משום שבית מנשיא היו סוחטים אותם בחול, ועל זה כתב הבית יוסף לתרץ תירוץ מדנפשיה, שבית מנשיא אף שלא היו רובא דעלמא, מכל מקום היו הרבה אנשים שהיו עושים כן ולא אחד, ולכן לא אמרינן דבטלה דעתם.
והוסיף הבית יוסף וכתב שיש לומר שגם רש"י ותוס' לא כתבו את דבריהם למסקנה, אלא רק לבאר דעת רב חסדא, אבל לפי מה מסקנת הגמרא שדחאו רב פפא, שוב אין לחלק לדינא בין סחיטה למתק לסחיטה למשקין, ודלא כהגהות סמ"ק ורבנו ירוחם.

הבית חדש (שכ ב) כתב לדחות דברי הבית יוסף. שיש לומר שדברי רב חסדא הם למסקנה, שהלכה כרב נחמן שהוא רבו של רב פפא, ועל פי הסבר הגמרא אליבא דרב חסדא. ועוד הוסיף ראיה שכתבה ההגהות סמ"ק, שהרי אפילו כבשים אסור לסחוט לכתחילה, והרי בזה אין המים חלק מהפרי ולא גדלו בתוכן, כל שכן בפירות שיש לאסור לכתחילה. וכן סובר הב"ח לדינא שאין לסחוט אף פרי למימיו אלא רק למתק.
ולתרץ את דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו לכאורה כרב חסדא, כתב הב"ח שם (ד"ה כתב בית יוסף) שאמנם סוברים הם כרב חסדא ולא כרב פפא, אלא שסבורים הם שזהו דווקא במקוה שהוא דאורייתא אמרינן שכיון שסחטן חשיבי משקין ופוסלין את המקוה, אבל בסחיטת פירות שאינם דאורייתא לא אמרינן מתוך שסחטן החשיבן אלא במקום שיש מקצת שעושים כן כגון ברימונים שהיו בית מנשיא סוחטין בחול, דאז אמרינן שזה שסחט מוכח דאחשבינהו וגזרינן, אבל בשאר פירות לא אמרינן דאשבינהו אלא בטלה דעתו אצל כל אדם כיון שאינו דאורייתא.

ובדרישה (שכ א) כתב שקושיית הבית יוסף אינה קשה, לפי שבאמת לדינא גם רב פפא סובר כרב נחמן שברימונים אסור, אלא שתמהה הגמרא איך תולה זאת בבית מנשיא שם מיעוטא דעלמא, ומסביר הדרישה שעיקר התמיהה של הגמרא אינה על עצם הדין שברימונים אסור, אלא על מה שתלתה זאת במנהגם של בית מנשיא, אבל לעצם הדין יש לו טעם אחר, וכמו שמשמע פשט הברייתא שאין הדין תלוי במנהגם של בית מנשיא. לכן הגם שדחאו רב פפא מ"מ עיקר הדין קיים.

בביאור הלכה (ד"ה מותר) כתב שלחינם דחקו הב"י והב"ח למלט דברי הרי"ף והרמב"ם מקושיית רש"י, לפי שכבר פירשו הרמב"ן והרשב"א באופן אחר, כמבואר לעיל וכנראה נעלם מעיניהם.

הכרעת הפוסקים

להלכה כתב השלחן ערוך (אורח חיים שכ א) כדברי שלושת עמודי ההוראה - הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שזיתים וענבים אסור לכתחילה ואף ביצאו מעצמן. תותים ורימונים אם ייעדן למשקין אסורים כזיתים וענבים, ייעדן לאוכלין אסור לסחטן לכתחילה אבל היוצא מהן מותר. ושאר כל הפירות מותר לסחטן לכתחילה. ולא הזכיר החילוק בין סחיטה למתק או למימיהן. ובבאור הלכה (ד"ה מותר) כתב להכריע כפשט דברי השלחן ערוך וכפי שהכריע בבית יוסף ודלא כרש"י ותוס' שחילקו בין למתק לבין למשקין, ואף אפשר שגם הם לא כתבו כן לדינא וכמו שכתב הב"י.

בבית יוסף (שכ ד"ה ומשמע לי) כתב שלא רק תותים ורימונים אסור לכתחילה, אלא הוא הדין לכל פרי שדרך לסוחטו למימיו, אסור לסחטו בשבת. והוכיח כן מדברי הרא"ש בתשובה (כב ב) שהתיר לסחוט לימונים מפני שאין דרך לסוחטן לצורך משקה. והוסיף וכתב שאפילו אם ברוב העולם אין מנהג לסחוט פרי זה רק נודע לנו ששום מקום כן נוהגים לסוחטו למימיו אסור, דומיא דבית מנשיא בן מנחם שאם היה זה על כל פנים מנהג של מקום שלם משמע בגמרא שהיה אסור.
והוסיף הבית יוסף וכתב שאם סיבת המנהג לסוחטו למימיו באותו מקום היא משום רפואה, אין לאסור משום כך, דדווקא אם סוחטים בחול לשום תענוג או לרוויה אסרינן בשבת.

סחיטה לתוך אוכל

הגמרא (קמד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שמותר לכתחילה לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה.