נטיית אוהל וסתירתו בשבת

יסוד האיסור

אוהל קבע

הנוטה אוהל קבע בשבת חייב חטאת, כן הוא מפורש בגמרא (שבת קלח א) בדברי אביי שם. ובירושלמי (שבת כ א) מבואר שהוא תולדה דבונה. וכן כתב הרמב"ם (שבת כב כז) הובאו דבריו במשנה ברורה (אורח חיים שטו א) ובקצות השלחן (קכ א), וכן הוא בפני יהושע (סוכה טז ב תוד"ה פרסו) שהכרח לומר כן, שהרי לא מצאנו לה מלאכה מיוחדת בל"ט מלאכות.
ובאגלי טל (סד ב) כתב שעיקר בנין המשכן היה היריעות ולא הקרשים, ולכן אהל חמור יותר מבנין, ומשמע בדבריו שנטיית אוהל היא אב המלאכה.

עוד כתב בפני יהושע שם, שהחילוק בין בנין לאוהל, שלשון 'בנין' שייך בבנין קבוע המתקיים לימים רבים, ואילו לשון 'אוהל' הוא עראי יותר. וצריך לומר בכוונתו שאף אוהל שעושהו לקבע, מ"מ ביחס לבנין חשיב עראי. עוד כתב לחלק שלשון 'אוהל' הוא מלמעלה להאהיל, ואילו לשון 'בנין' הוא אף במחיצות בלבד, שעיקר הבנין הוא המחיצות.
ויש לחלק עוד ולומר שבנין הוא העשוי מעצים ואבנים ועפר, כמבואר במשנה (נגעים יב ב), או לכל הפחות אחד מהם, ואילו אוהל הוא דווקא מיריעות של בד או עוד וכד'.

אוהל עראי

אוהל עראי אסור לעשות מדרבנן, ואם עשה פטור. כן הוא בגמרא משם ר' יוחנן בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, פו ב, סוכה כז ב) ובירושלמי (שבת כ א).
וטעם הגזירה כתב הרמב"ם שם שהוא שמא יבוא לעשות או לסתור אוהל קבע, וכן מתבאר מתוך דברי הגמרא (ביצה לב ב), והובא גם בתוספות (שבת קלז ב ד"ה דרבי).

סתירת אוהל

כשם שיש איסור בנטיית האוהל, כן יש איסור בסתירתו ופירוקו בשבת. כן מתבאר מהגמרא (שבת קלח א) שרב יוסף ראה בשבת בבוקר את הכילה שבבית רב הונא שהיא מושלכת לארץ, אחר שבערב שבת היתה נטויה, ורצה להעיד בזה שכילה מותרת. הרי מתבאר שבאוהל האסור, אף סתירתו אסורה. וכן פסק הרמב"ם (שבת כב כז) הובא במשנה ברורה (א). ובשלחן ערוך (אורח חיים שטו) לא הזכיר להדיא איסור הסתירה, אבל כן מתבאר מתוך דבריו שם (ד, י, יא).

הגדרת קבע ועראי לענין אוהל

זמן

כתב הפרי מגדים (אשל אברהם א) שאוהל קבע היינו לשמונה ותשעה ימים, ונראה שלמד כן ממה שסוכת החג שהיא לז' ימים חשיב דירת עראי, אמנם לא ברירא ליה כל כך ונשאר בזה בספק. ובשו"ת עטרת חכמים פרנקל-תאומים (א ו ד"ה אף בראשית) חלק עליו והוכיח מהפוסקים שקבע הוא לימים מרובים. אמנם הרב מנוחת אהבה (כג ח) כתב להלכה כהפמ"ג, וכן הוא בשמירת שבת כהלכתה (כד א).
ויש להעיר שהאחרונים נחלקו לגבי בנין אם אסור מהתורה אף בבנין לשעה או דווקא בנין עולם, ולפי המצדדים שרק בנין לעולם אסור מן התורה, פשוט שהוא הדין באוהל, שהרי לא תהיה התולדה חמורה מאב המלאכה.

גודל האוהל

כילת חתנים

הגמרא (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי שמואל משום ר' חייא, שכילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת. ומבואר ברש"י (ד"ה כילת) שאין לה גג שטוח כשאר כילות, אלא פרוסה היא על קנה אחד ונופלת לכאן ולכאן וגגה משופע לשני צדדים. ומסייגת הגמרא ואומרת שההיתר הוא דווקא כאשר אין בגגה טפח או בפחות משלושה סמוך לגג טפח, אך אם השיפוע הוא מתון באופן שיש רוחב טפח בסמוך לגג תוך ג' טפחים, אסור.
ולפנינו בגמרא ישנו סייג נוסף להיתר, שהוא דווקא כאשר אין טפח בשיפוע כולו, אבל אם יש טפח בשיפוע כולו, הרי שמחשיבים את הדופן כגג, לפי ששיפועי אהלים כאהלים דמו, ואסור. ומפרש רש"י (ד"ה ולא אמרן) שהכוונה שאין בשטח למטה ב' טפחים, דאל"ה אסור. אמנם הרמב"ם (שבת כב ל) השמיט דבר זה, וכתב הגר"א בגליון שלא היה לפניו בגמרא סייג זה.

הרי"ף (שבת נו ב) השמיט לגמרי על הסתייגות הגמרא להיתר, וכתב רק שכילת חתנים מותר לנטותה ולפרקה. ובר"ן (ד"ה כילת) נתקשה אמאי השמיט הרי"ף את דברי הגמרא. ובבית יוסף (אורח חיים שטז ד"ה והרי"ף לא הביא) תירץ שהרי"ף סמך על דין אחר שהביא קודם לכן, לגבי טלית כפולה שאין בגגה טפח ולא בסמוך ג' טפחים לגגה טפח, ופטור אבל אסור.
וכתב עוד הר"ן שם, שלשיטת הרי"ף והרמב"ם ההיתר הוא דווקא בכילת חתנים לפי שהיא מתוקנת לכך, אבל בשאר אהל עראי אסור. אך לשיטת רש"י אין ההיתר דווקא מפני שהיא כילת חתנים, אלא כל אהל שאין בו טפח בגגו או סמוך לגגו ג' טפחים, וכן אין בשיפועו טפח בכל צד מותר.

ובתוספות נתקשו מאד למה ראויה כילה זו אם אין בשיפועה טפח. אמנם רש"י שם כתב שאינה עשויה לישן תחתיה, אבל לא ביאר למה א"כ היא עשויה.

שטח האוהל

בכמה מקומות בגמרא מבואר (שבת קלח א, עירובין קב א) שאין אוהל אסור מן התורה אלא כאשר יש לו גג טפח על טפח. ואם הגג משופע, אם בתוך ג' טפחים מן הגג אין רוחב טפח על טפח, אינו אסור מן התורה.

הוספה על אוהל קיים

הגמרא בכמה מקומות (שבת קכה ה, קלז ב, עירובין מד א, סוכה כז ב) מביאה דברי ר' יוחנן שאף שאין עושין אוהל עראי לכתחילה בשבת, מ"מ להוסיף עליו מותר, כדעת חכמים ולא כר' אליעזר שאוסר.