הבדלים בין גרסאות בדף "מנין שנות ערלה"
| שורה 26: | שורה 26: | ||
=== מחלוקת הראשונים === | === מחלוקת הראשונים === | ||
==== שיטת הרמב"ם וסייעתו ==== | ==== שיטת הרמב"ם וסייעתו ==== | ||
ה'''רמב"ם''' (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב) פוסק על פי הירושלמי שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. ה'''ראב"ד''' שם הסכים לדברי הרמב"ם וכתב שהוציא כן מהירושלמי, והביא לזה גם דיוק מלשון הברייתא 'ופירות נטיעה '''זו''' אסורין...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה. ועוד מהלשון 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים. | |||
ה'''ריטב"א''' (ראש השנה י א ד"ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט"ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.<BR/> | |||
<BR/>שיטה זו הובאה גם ב'''בעל המאור''' (ב ב ד"ה מנא הני מילי) שיש טועים לפרש כן, אך הוא דוחה אותה כדלהלן. | |||
===== באילו נטיעות יש למנות עד ט"ו בשבט ===== | |||
כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר כמה זמן הנוטע לפני ראש השנה צריך להמתין עד ט"ו בשבט. <BR/> | |||
הרמב"ם שם מונה ג' מקרים: | |||
*נטע בט"ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט"ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט"ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי). | *נטע בט"ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט"ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט"ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי). | ||
*נטע בט"ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י"א-י"ב-י"ג, ומראש השנה של שנת י"ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט"ו. | *נטע בט"ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י"א-י"ב-י"ג, ומראש השנה של שנת י"ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט"ו. | ||
*נטע מראש חודש תשרי עד ט"ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי. | *נטע מראש חודש תשרי עד ט"ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי. | ||
כלומר לפי הרמב"ם כל שנטע אחרי ט"ו בשבט וקודם ט"ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט"ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט"ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא. <BR/> | |||
אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב"א''' (ראש השנה י א ד"ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט"ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט"ו בשבט של שנה רביעית. | אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. ה'''ריטב"א''' (ראש השנה י א ד"ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט"ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט"ו בשבט של שנה רביעית. | ||
<BR/>'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שאם נטע זמן מה אחר ראש השנה, צריך כבר להמתין עד ט"ו בשבט, או כדעת הרמב"ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט"ו בשבט. | <BR/>'''בעל המאור''' לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה '''מיד''' או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שאם נטע זמן מה אחר ראש השנה, צריך כבר להמתין עד ט"ו בשבט, או כדעת הרמב"ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט"ו בשבט. | ||
גרסה מ־13:54, 6 בנובמבר 2018
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| משנה: | ראש השנה א א |
| בבלי: | ראש השנה ט ב - י ב |
| ירושלמי: | שביעית ב ד |
| רמב"ם: | מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב |
| שולחן ערוך: | יורה דעה רצד ד |
סוגית הגמרא ומחלוקת התנאים
ראש השנה לנטיעה
המשנה (ראש השנה א א) אומרת שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. ומסביר רש"י (ד"ה לנטיעה) שהכוונה למנין שנות ערלה, שאם זרע אפילו באמצע השנה, כלתה לו שנה ראשונה בסוף אלול וצריך למנות עוד שתי שנים לערלה.
בגמרא (ראש השנה ט ב) מבואר שהמקור לדבר זה הוא מן הפסוק: "שלש שנים ערלים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים ליי". ולומדים בהיקש מהמילה 'שנה', שכשם ש'שנה' הכתוב בדברים (יא יב): "מראשית השנה ועד אחרית שנה" הכוונה מתשרי, כן הוא גם 'שנה' האמור בערלה הוא בתשרי. ואף שהמילה 'שנה' כתובה גם לגבי ניסן "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב ב), מ"מ יש ללמוד שנה שאין עמה חודשים משנה שאין עמה חודשים (תשרי), ולא משנה שיש עמה חודשים (ניסן).
שלשים יום בשנה חשוב שנה
הגמרא (ט ב) מביאה ברייתא שקובעת שהנוטע ל' יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה ומתחיל למנות מא' תשרי שנה שניה לערלה. אך אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה.
עוד מוסיפה הברייתא לומר שפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט, אם לערלה ערלה, אם לרבעי רבעי. וכן נמצא מפורש בתוספתא (שביעית ב ג) והובא גם בירושלמי (שביעית ב ו, ראש השנה א ב).
להלן יובא שישנה מחלוקת מה כוונת הברייתא באמרה שהפירות אסורים עד ט"ו בשבט, והאם מדובר על שנטע תוך ל' יום או קודם ל' יום לראש השנה.
בבבלי ובירושלמי מוסבר שהמקור לדין זה שהביאה הברייתא, הוא מן הפסוקים: "ובשנה הרביעית יהיו כל פריו קודם הלולים ליי, ובשנה החמישית תאכלו את פריו...", ולמדו חז"ל מהאות וי"ו שמוסיף על הענין הראשון, כלומר שפעמים השנה היא רביעית ועדיין אסורה משום ערלה, וכן לענין חמישית האות וי"ו מוסיפה לומר שפעמים שהשנה היא חמישית ועדיין אסורה משום רבעי.
מחלוקת התנאים
בהמשך הגמרא מחפשת מיהו התנא שסובר ששלושים יום בשנה חשוב שנה.
בתחילה מביאה היא את דעת ר' מאיר שאומר במפורש שיום אחד בשנה חשוב שנה (ואומר כן לענין גילו של פר שצריך שיהיה בן שלוש שנים, ולדעת ר' מאיר אם עברו לו שנתיים ויום אחד מיום שנולד, נחשב הוא כבר לבן שלוש), ואם כן הברייתא לא אתיא כר' מאיר לכאורה.
אך ממשיכה הגמרא ואומרת שגם כשאר תנאים אי אפשר להעמיד. שמצאנו מחלוקת תנאים לענין נטיעה קודם שביעית, שאסור לנטוע קודם שביעית אם הנטיעה לא תספיק להיקלט ולהשתרש בארץ. ושלוש דעות שם במשנה (שביעית ב ו). דעת ר' אליעזר שאם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה צריך לעקור לפי שאין הזרע נקלט בפחות מל' יום. לעומת זאת דעת ר' יהודה שהקליטה היא ג' ימים, ואילו דעת ר' יוסי ור' שמעון - שתי שבתות.
ומוסיף שם רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שזמנים הללו שדיברו עליהם התנאים הם רק זמן הקליטה וההשרשה, אך מלבד זה צריך עוד ל' יום שייחשב כשנה[1]. כלומר לר' אליעזר צריך שישים יום (ל' לקליטה ול' לשנה), לר' יהודה שלושים ושלושה ימים (ג' לקליטה ול' לשנה) ואילו לר' יוסי ור' שמעון ארבעים וארבעה (י"ד לקליטה ול' לשנה). ואם כן הברייתא שמצריכה שלושים יום בלבד לשנת ערלה, היא דלא כאף אחד מהתנאים הללו.
מיישבת הגמרא ואומרת שלעולם הברייתא היא כר' מאיר, ואף שהצריך יום אחד זהו לענין להחשיב את היום כשנה, אבל מ"מ צריך עוד ל' יום לקליטה (ובזה מודה הוא לר' אליעזר). ואף שלפי זה צריך היה לצאת שלושים ואחד, מסבירה הגמרא שיום אחד עולה לכאן ולכאן, כלומר גם לדין יום בשנה חשוב ושנה וגם להחשב כאחד הימים של הקליטה.
אילו נטיעות אסורות עד ט"ו בשבט
השיטות בירושלמי
בירושלמי (שביעית ב ד, ראש השנה א ב) מובאת התוספתא הנ"ל, שהנוטע שלושים יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, אבל פירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט. ושם מובאת מחלוקת אמוראים, לדעת ר' אבא בר ממל איסור הפירות עד ט"ו בשבט, זהו דווקא בנוטע ל' יום קודם ראש השנה, אבל אם נטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, ולא עלתה לו שנה זו, הרי הוא מונה ג' שנים שלמות, ואין הפירות של שנה רביעית נאסרים עד ט"ו בשבט. לעומת זאת דעת ר' זעירא שם שאף אם נטע בתוך ל' יום ומנה מראש השנה עד ראש השנה ג' שנים שלמות, עדיין הפירות של שנה רביעית אסורים עד ט"ו בשבט. בטעם הדבר אומר שם ר' מנא: 'מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן, משלים לו שנתו'[2].
מחלוקת הראשונים
שיטת הרמב"ם וסייעתו
הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי ט ח-יב) פוסק על פי הירושלמי שמה שאמרה התוספתא שפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט, הכוונה לנוטע ל' יום לפני ראש השנה, אבל הנוטע בתוך ל' יום קודם ראש השנה, כיוון שמונה שנה ראשונה שלימה, כלו לו שנות ערלה מיד בראש השנה הרביעי, ומתחיל למנות שנת נטע רבעי. הראב"ד שם הסכים לדברי הרמב"ם וכתב שהוציא כן מהירושלמי, והביא לזה גם דיוק מלשון הברייתא 'ופירות נטיעה זו אסורין...', משמע דווקא נטיעה זו דאיירי בה שעלו לה ל' יום לשנה. ועוד מהלשון 'פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה' משמע שלא תמיד כן הדין, אלא רק במקרים מסויימים.
הריטב"א (ראש השנה י א ד"ה ופירות) הוסיף לתת טעם לשיטה זו (אף שאינו מסכים לה), שנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה להחשיב לה ל' יום לשנה, החמרנו עליה בסופה להמתין לה ט"ו בשבט, אבל נטיעה שמנו לה שנה שלימה, אין צורך להחמיר עליה בסופה.
שיטה זו הובאה גם בבעל המאור (ב ב ד"ה מנא הני מילי) שיש טועים לפרש כן, אך הוא דוחה אותה כדלהלן.
באילו נטיעות יש למנות עד ט"ו בשבט
כאמור לפי שיטה זו כל שנטע ל' יום לפני ראש השנה ועלתה לה שנה מדין ל' יום בשנה חשוב כשנה, יש לאסור פירות החונטים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, אך לא הוגדר כמה זמן הנוטע לפני ראש השנה צריך להמתין עד ט"ו בשבט.
הרמב"ם שם מונה ג' מקרים:
- נטע בט"ו באב של שנה עשירית מהיובל, הרי הוא ערלה שנה עשירית, אחת עשרה ושתים עשרה, ופירות שיוצאים גם בשנה השלוש עשרה עד ט"ו בשבט אסורים משום ערלה (ועד ט"ו בשבט של ארבע עשרה חייבים בפדיון נטע רבעי).
- נטע בט"ז אב שנה עשירית, לא עלתה לו שנה, ומונה שלוש שנים י"א-י"ב-י"ג, ומראש השנה של שנת י"ד הוא נטע רבעי עד ראש השנה של שנת ט"ו.
- נטע מראש חודש תשרי עד ט"ו בשבט של שנה עשירית, מונה ג' שנים מיום ליום לערלה, וד' שנים מיום ליום לרבעי.
כלומר לפי הרמב"ם כל שנטע אחרי ט"ו בשבט וקודם ט"ו באב, יש להחמיר עליה בסופה למנות עד ט"ו בשבט של שנה רביעית. אך אם נטע קודם ט"ו בשבט, אין צריך למנות אלא מיום ליום. למשל, אם נטע בא' שבט, מונה ג' שנים מיום ליום, ובא' שבט של שנה רביעית, יש להתחיל למנות שנת נטע רבעי לכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא.
אמנם נראה שלא כל הראשונים מסכימים להגדרה זו. הריטב"א (ראש השנה י א ד"ה ופירות) כתב לפי שיטה זו (אף שאינו מודה לה) שכל שלא מנו לה שנה ראשונה שלימה, צריך להמתין לה עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, ורק נטיעה שמנתה שנה ראשונה שלמה, כגון שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, רק אז אין צריך להמתין לה לט"ו בשבט. שהרי מי חילק לנו בין ל' יום ליותר מזה, ואין לדבר קצבה. לכן כל שחסר יום אחד מן השנה, אפילו נטע לאחר ראש השנה מיד, צריך להמתין לה לט"ו בשבט של שנה רביעית.
בעל המאור לעומת זאת כתב (לפי שיטה זו אף שאינו מודה לה), שהנוטע אחר ראש השנה מיד או שנטע פחות מל' יום קודם ראש השנה, כלו לו שנות הנטיעה בראש השנה. משמע שאם נטע זמן מה אחר ראש השנה, צריך כבר להמתין עד ט"ו בשבט, או כדעת הרמב"ם מיום ליום, אך אם נטע מיד אחר ראש השנה, אין צריך להמתין לט"ו בשבט.
שיטת בעל המאור וסייעתו
בעל המאור חלק על שיטה זו וכתב שדין זה שפירות הערלה אסורים אף בשנה הרביעית עד ט"ו בשבט, מדבר על כל הנטיעות, גם אלו שעברו להן שלוש שנים שלמות מיום ליום, עדיין פירותיהן שהנצו עד ט"ו בשבט של שנה רביעית אסורים משום ערלה.
לשיטה זו הסכימו הרשב"א (ראש השנה י א ד"ה ונטיעות) והר"ן (דפי הרי"ף ב ב ד"ה והא דאמרינן), והסבירו טעם בדבר, שכל שהוא חונט בין ראש השנה לט"ו בשבט, הוא מחמת יניקת המים שלפני ראש השנה, ומאותה יניקה חנטו הפירות הללו. ממילא לא שייך לחלק בין ניטע תוך ל' יום לניטע קודם ל' יום. וכן הסכים הריטב"א (י א ד"ה הילכך נראה).