מלאכת בורר

מקורות
משנה:	שבת ז ב
בבלי:	שבת עג ב - עד ב
ירושלמי:	שבת ז ב
רמב"ם:	שבת ח יב-יג
שולחן ערוך:	אורח חיים שיט

מלאכת בורר הינה המלאכה השביעית מתוך לט' אבות מלאכה, שנמנים במשנה במסכת שבת (ז ב). מלאכת בורר היא ברירה והפרדה של האוכל מתוך תערובת של אוכל ופסולת.

מלאכת בורר

פתיחה - סקירה כללית

בידוע ומפורסם שישנן ל"ט אבות מלאכה, שהן הבסיס והיסוד לרובם המוחלט של איסורי שבת. את מלאכת בורר אנו פוגשים לראשונה כמלאכה השביעית הנשנית במשנה המונה את אבות המלאכות (שבת ז ב). עיקר הדיון בתלמוד הבבלי במלאכת בורר מתבצע במסכת שבת בפרק שביעי (עד א). הבירור ביסודות המלאכה והגדרתה סובב בעיקר סביב ברייתא הדורשת ביאור. אך עוד לפני הדיון בגדרי המלאכה, הגמרא עצמה נדרשת לבירור גבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות הדומות לה.

בגבולות המלאכה והבדלתה ממלאכות אחרות

הגמרא ( עג ב - עד א) מבררת את גבולות מלאכת בורר:

"הזורה הבורר והטוחן והמרקד" - היינו זורה היינו בורר היינו מרקד?!

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה.

וליחשב נמי כותש?!

אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה.

רבא אמר: הא מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואי חשיב כותש - הויא ליה ארבעים. וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש?! - אלא מחוורתא כדאביי.

הגמרא מבררת מדוע מלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות בנפרד, שהרי תכליתן היא אחת - הפרדת האוכל מן הפסולת (כמו שמסביר רש"י במקום, ד"ה "ה"ג היינו")?! עונים אביי ורבא, שכל מלאכה שהייתה במשכן היא חשובה, ולכן מקבלת מקום משלה. מרש"י ד"ה "שכן"(עד, א) עולה שעיקר ההבדל נעוץ בכך שהמשנה נקטה מלאכות על דרך "סידורא דפת" (סדר הכנת הלחם), ולאו דווקא על פי עשייתן המקורית במשכן, לדוגמא - מלאכת אופה במקום מבשל. מלאכת בורר היא חלק אינטגראלי מסדר הכנת הפת, והיא פעולה עצמאית ברצף הפעולות הנדרשות. ואכן כך עולה מתירוצו של אביי, שבורר - בניגוד לכותש - היא מלאכה הנהוגה על ידי רובא דעלמא כחלק בלתי נפרד מתהליך הכנת הפת.

עולה מדברינו שישנן שתי סיבות לכך שמלאכות זורה, בורר ומרקד נשנות כל אחת בנפרד למרות הדמיון ביניהן: 1. כי במשכן כל אחת מהן הייתה מלאכה עצמאית. 2. מכיוון שיש רגילות לעשות כל אחת ואחת מהן כחלק אינטגראלי מתהליך עשיית הפת, רגילות המובילה לייחודן כמלאכות עצמאיות.

סוגיית הגמרא

הברייתא הראשונה והעמדות האמוראים

הגמרא (שבת עד א) מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:

תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.

ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים אליה חטאת.

חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:

• עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.
• רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.
• הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.

על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.

• רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.

אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת.

• ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב.

על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת רש"י (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.
שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך תוספות (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).

ברייתא נוספת

ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:

היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.

ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.

רש"י מבאר שמה שהגמרא מקשה על הברייתא שהרי שנינו שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.
יוצא לפי דברי רש"י שברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי. ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר וכו'.

יש להעיר שישנה הסתפקות ברישא של הברייתא הראשונה, האם גורסין "שני מיני אוכלין" או סתם "מיני אוכלין", נפקא מיניה אם יש איסור בברירה של אוכל מתוך אוכל. לפי מי שגורס "שני", פעולת הברירה מתבצעת על שני סוגי אוכל, והפסולת סובייקטיבית (עיין תוספות ד"ה "היו לפניו", ור"ח בסוגיין, וכן בירושלמי מט ב במהדו' ווילנא); לפי מי שלא גורס "שני", ברירה היא רק מתוך פסולת מובהקת - פסולת אובייקטיבית (עיין רש"י ד"ה "היו לפניו"). להלכה נתקבלה השיטה הגורסת "שני מיני אוכלין" - פסולת סובייקטיבית, וכן נראה מהברייתא השנייה, העוסקת בדברי רב אשי והגורסת "שני מיני אוכלין", שביחס לגרסה שלה אין מחלוקת. ממילא, החלק הניטל מתוך התערובת נקרא אוכל, והחלק שאינו ניטל נקרא פסולת.

כי אתא רב דימי אמר: שבתא דרב ביבי הואי, ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין.

חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור?! שאני תורמוסים דשלקי ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי.

פירוט השיטות השונות בהגדרת המלאכה

שיטת רש"י על פי העמדתו של רש"י, הברייתא הראשונה עוסקת בנפה וכברה. רש"י בוחר להעמיד כך את הברייתא, מכיוון שהוא מבין שקושיית הגמרא מהברייתא השנייה העוסקת בדברי רב אשי נשענת על העמדתנו את הברייתא הראשונה (עיין ד"ה "והתניא"). כפי שראינו בברייתא הראשונה, אם בירר חייב, לכאורה ללא חלוקה בין אופני הברירה, ולעומתה הברייתא השנייה כן מחלקת ואומרת שדווקא בנפה וכברה חייב, ואילו בקנון ותמחוי פטור אבל אסור. מכאן שהברייתא הראשונה, שמחייבת, עוסקת בנפה וכברה. כל זאת דווקא במקרה שברר שלא לאלתר, ומחדש אביי בברייתא הראשונה שברירה לאלתר תהיה מותרת. לסיכום הבנת דברי רש"י עד כה, עולה כי הברייתא הראשונה עוסקת רק בנפה וכברה, וברירה לאלתר תהיה מותרת אפילו בכלים אלו, כל שכן בקנון ותמחוי או ביד. על בסיס הבנה זו, יעמיד רש"י את הברייתא השנייה, שבה רואים חלוקה בין שני גדרי חיוב, בברירה שלא לאלתר (לאחר זמן), שהרי בברייתא הראשונה הותר אפילו בנפה וכברה אם עושה זאת לאלתר. מתוך כך שהברייתא השנייה אסרה ברירה בכלים דווקא, ולא ביד, ניתן להבין כי לשיטת רש"י ברירה ביד תהיה מותרת אפילו לאחר זמן, וכל שכן לאלתר כפי שהסברנו לעיל. לפי דברינו לעיל, לשיטת רש"י ברירה ביד מותרת תמיד. וקשה, שהרי רש"י בעצמו מפרש את איסור בורר שבמשנה (עג, א ד"ה "הבורר") בבורר "פסולת בידיו"?! לכן יש לחלק ולומר כי ברירה ביד, שלפי הבנתנו בשיטת רש"י הינה מותרת - היא דווקא ברירה של אוכל מתוך פסולת, ולעומתה ברירה של פסולת מתוך אוכל, אפילו ביד, תהיה אסורה בכל מקרה, שהרי כך הסביר רש"י את האיסור מדאורייתא שמתואר במשנה. לסיכום הבנתנו בשיטת רש"י: 1. ברירה לאלתר תהיה מותרת בכל דרך. 2. ברירה ביד תהיה מותרת בכל זמן. 3. שני הדינים הנ"ל אמורים רק במקרה של ברירת אוכל מתוך פסולת, ולא בברירת פסולת מתוך אוכל - שאסורה תמיד.

שיטת תוספות תוספות על הברייתא הראשונה, תופסים את שאלותיהם של רב המנונא ואביי על השיטות הקודמות להם כתמיהה על העמדה שמנוגדת לנורמה הנהוגה בברירה, ולא דווקא כתמיהה על העמדה חסרת בסיס. רב המנונא תמה על העמדת רב יוסף בכלים, שהרי הנורמה הנהוגה היא לברור ביד - וכך אכן מעמידים תוס' את הברייתא הראשונה (ד"ה "והתניא"). אביי תמה על העמדת רב המנונא לפיה מדובר בבורר אוכל מתוך פסולת, שהרי הנורמה הנהוגה היא לברור פסולת מתוך אוכל. לסיכום הבנת דברי תוס' עד כה, עולה כי תוס' מעמידים את הברייתא הראשונה, שעוסקת בסתם ברירה, בברירה של פסולת מתוך אוכל ביד ולא בכלי. על בסיס הבנה זו, ההיתר של אביי (לאלתר) הוא בברירה של פסולת מתוך אוכל, ביד ולא בכלי. על פי הברייתא השנייה, ברירה בקנון ובתמחוי תהיה אסורה מדרבנן, ועל ברירה בנפה ובכברה חייבים מדאורייתא. מאמירתו של חזקיה על ברירת תורמוסים, עולה כי מפני שברירת אוכל מתוך פסולת אינה דרך ברירה כלל, היא תהיה מותרת - כל עוד נעשית ביד ולאלתר, כנ"ל בברייתא הראשונה. לסיכום הבנתנו בשיטת תוס': 1. סתם ברירה היא הוצאת פסולת מתוך האוכל ביד ולא בכלי. 2. סתם ברירה מותרת רק לאלתר (דרך אכילה). 3. ברירת אוכל מתוך פסולת ביד - לאלתר ודאי מותרת. 4. בורר בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ובורר בנפה וכברה חייב מדאורייתא בכל מקרה.

שיטת רבנו חננאל

רבנו חננאל (ר"ח) תופס את מהלך הגמרא כשלוש ברייתות נפרדות. מהברייתא הראשונה (ברייתא דאביי), הוא לומד את ההיתר לברור לאלתר, ומביא לכך חיזוק מהירושלמי (ז, ב). מהברייתא השנייה (ברייתא דרב אשי), הוא לומד את ההיתר לברור ביד, ולא בעזרת קנון ותמחוי (פטור) או נפה וכברה (חייב). מהברייתא השלישית (ברייתא דחזקיה), הוא לומד את ההיתר לברור אוכל מתוך פסולת ולא להיפך. הזכרנו בראשית דברינו כי שיטותיהם של רב יוסף ורב המנונא לא נדחו, אלא רק נשאלו עליהן שאלות. אפשר להציע שמתוך כך ר"ח פוסק מהברייתא הראשונה לא רק את דעת אביי, אלא גם את תפיסותיהם של רב יוסף ורב המנונא - שעל גביהן אמר אביי את חידושו, שאפשר שכולל את תפיסותיהם. ר"ח מוצא אסמכתות שונות לאימות תפיסתם בברייתות השנייה והשלישית. ר"ח פוסק את כל שלוש הברייתות להלכה - וממילא ההיתר לברור בשבת לפי ר"ח הוא רק אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ומיד - לאלתר. לשיטתו, רק זוהי דרך אכילה ולא דרך ברירה. רובם המוחלט של הפוסקים פסק כר"ח (רי"ף, רמב"ם בהל' שבת ח יב, רא"ש, וכן בטור, בשו"ע ובמשנ"ב שיט). יש להעיר על שימוש בסכו"ם על מנת ליטול את האוכל - שאם מסייע לפעולת ברירה אכן אסור, אך אם רק מסייע לו לאכילה יהיה מותר.

גדר לאלתר

ראינו שדעתו של ר"ח נפסקה להלכה. בדבריו פסק בין השאר את דברי אביי, שאמר שברירה מותרת לאלתר, כי זוהי דרך אכילה. יש לשאול, מהו בדיוק גדר "לאלתר"? ישנן שלוש שיטות מרכזיות בדברי הראשונים בהגדרת "לאלתר":

1. כמו פשט הלשון - רק באופן מיידי ממש, מהיד לפה. (וכך סוברים המרדכי והרמב"ם - אם כי ישנה מחלוקת בהבנת דבריו).

2. מותר לברור בתוך הסעודה לצורך אותה סעודה. (וכך סוברים ר"ח - שמסתמך על דברי הירושלמי, רבנו ירוחם, הרא"ש ותוס').

3. מותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. (וכך סוברים הבית יוסף בדברי רבנו ירוחם ושו"ע הרב).

מלשון השו"ע (אורח חיים שיט א-ג) ניתן להסתפק באיזו שיטה נוקט. הט"ז מפרשו בהתאם לשיטה השנייה, ואילו המג"א וה"לבושי שרד" מפרשים את דבריו בהתאם לשיטה השלישית. וכן יש להסתפק בלשון הרמ"א (שיט א). המשנה ברורה (שיט סק"ד) פוסק שמותר לברור לפני הסעודה לצורך הסעודה הקרובה. וכן פסק ב"שמירת שבת כהלכתה" (ג סט). וכן פוסק הרב עובדיה יוסף ("ילקוט יוסף" קיצור שולחן ערוך שיט ט), אך מסתפק אם הכוונה לשעה ממש או לזמן הדרוש להכנת הסעודה.

עולה מדברינו עד כה, שמותר לברור אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. גדר לאלתר על פי רוב הפוסקים הוא לפני הסעודה ובסמוך לה, כשיעור זמן הברירה הנדרש להכנת הסעודה, ולא יותר משעה ממש, אלא אם כן צרכי הסעודה מרובים ודורשים הכנה רבה, שאז יהיה מותר אפילו קודם, כפי הנדרש. בכל אופן, מותר לברור רק דברים הנצרכים לסעודה הקרובה, ולא מעבר לכך.

גדר תערובת

פעולת הברירה היא הוצאת החלקים הרצויים מתוך תערובת שבה מעורבים חלקים רצויים ושאינם רצויים. פעולת ברירה יכולה להתבצע רק במקרה שבו יש תערובת - אם אין תערובת, אין ברירה. כך עולה מדברי התוספתא (טז) והרמב"ם (ח יב). יש לברר על מה בדיוק חל שם תערובת.

עוד לפני בירור גדרי התערובת, יש להעיר שברירה לא חלה רק על אוכלים, אלא אף בכלים וכד' עשוי לחול שם תערובת. כך היה במשכן, ממנו למדים את מקור המלאכות - שם בררו את הסממנים זה מזה. כך גם עולה מדברי רש"י (עד ב ד"ה "שבע חטאות" - שם מסביר שיש חיוב על ברירת "צרורות גסות" מתוך עפר). וכך אכן פוסקים הט"ז (שיט יב), ה"אגלי טל" (בורר סי' יב), המשנ"ב (שיט סקט"ו), שש"כ (ג, א - {ב}), וה"ילקוט יוסף" (שיט סט).

אפשר לחלק את סוגי התערובות לארבעה:

1. ערבוב גמור - אי סדר מוחלט, כגון: פסולת ואוכל, סלט ירקות.

2. תערובת במקום המגע - מעורבב רק במקום המגע, שני דברים הדבוקים יחד זה על גב זה. כגון: שומן על מרק, קרום על חלב.

3. תערובת שכבות - שני דברים המונחים זה על גבי זה, ואינם דבוקים, כגון: בגדים, ספרים.

4. קליפה - פסולת שעוטפת אוכל, כגון: תפוז, בננה.

לגבי קליפה, הרוב המוחלט של הפוסקים סובר שמותר להוציא את הפסולת (קליפה) מעל האוכל (פרי) כדי לאוכלו לאלתר, כי זאת דרך אכילה ולא דרך ברירה. כך פוסקים ה"אגלי טל" (בורר סי' ו), ה"ביאור הלכה" (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל"), שש"כ (ג לג) וה"חזון עובדיה" (שבת ד בורר, יא).

בדין תערובת שכבות, מותר להזיז את השכבות העליונות על מנת להגיע לשכבות התחתונות, ואין בזה משום ברירה. וכן מותר להוציא חתיכת בשר מתוך רוטב או ירק גדול מתוך מרק, אם רוצה לאוכלו לאלתר. כך פוסקים המשנ"ב (שיט סקט"ו) ה"ביאור הלכה" (שיט ג ד"ה "לאכול מיד"), וה"חזון עובדיה" (שבת ד, ד {ד}).

בדין תערובת במקום המגע, נראה שכנ"ל. וכך אכן מביא ה"אגלי טל" (בורר סי' י). אך השש"כ מחמיר (ג נ-נא), והמחמיר תבוא עליו ברכה.

לגבי ערבוב גמור, קשה לקבוע גדר ברור. ה"אור שמח" (ח יא) סובר שרק על שני מינים הבלולים זה בזה חל שם תערובת. לעומתו סוברים הרמ"א (שיט ג) והמשנ"ב (שיט סקי"ד) שכל שני מינים המעורבים יחד ולא מונחים כל אחד בפני עצמו נחשבים לתערובת. וכך פסק השש"כ (ג ג). הרב שלמה זלמן אויערבאך תולה את מעורבות המינים בדעת בני אדם (עיין שש"כ ג {ז}), וכן גם הרב "ילקוט יוסף" (שיט מא). "ערוך השולחן" (שיט ט) מסביר שאם נוטל דבר ניכר מתוך כלל הפריטים - אין זאת ברירה אלא נטילה בעלמא. וכך פוסק ר' חיים גריינמן בחידושיו, וכן השש"כ (ג ד).

דין ברירה במין אחד

על אף כל האמור לעיל, עדיין אפשר לשאול - האם יש דין ברירה במין אחד (כגון חתיכות קטנות מתוך גדולות)? על כך יש להקדים ולשאול מה מגדיר "מין" של דבר, ומה מבדיל בין מין למין אחר? ניתן לחלק את ההבדלים לשלושה: 1. הבדל מהותי - בגוף הדבר וכו', כגון שני מיני פירות בסלט פירות. 2. הבדל לא מהותי - באיכות הדבר, כדוגמת "חתיכות דג שלא נקדחו" לעומת "אלה שנקדחו" (- נתבשלו. לשון המשנ"ב שיט סקט"ו). 3. הבדל קל - שינוי בגודל החתיכות.

במקרה של הבדל מהותי, מוסכם על הפוסקים שחל איסור ברירה. המחלוקת העיקרית בדין ברירה היא במקרה של הבדל קל. הט"ז (שיט ב) סובר שיש בזה איסור ברירה, "תרומת הדשן" (סי' נז) לעומתו סובר שאין בזה דין ברירה. הרמ"א והמשנ"ב (סקט"ו) פסקו כ"תרומת הדשן", וכן בשש"כ (ג כה) וב"חזון עובדיה" (שבת ד ט {ט}). אמנם המשנ"ב סייג דבריו ואמר שבמקרה שבו יש הבדל לא מהותי בין הדברים, אסור לברור אותם זה מזה, אלא מותר רק לאלתר (סק"ח, סק"טו).

בדין אכילת דג בשבת

על סמך כל הנאמר לעיל, ננתח מקרה שכיח ביותר, ונדון בפסיקות השונות לגביו. בעת אכילת דג בשבת, האם מותר להוציא ממנו את העצמות? האין זה ממש בורר אוכל מתוך פסולת, או שמא זו דרך אכילתו?

דעת הרב עובדיה היא שמותר להוציא "העצמות הדקין הבלועים בדגים בשעת האכילה" (לשונו בילקו"י). מכיוון שזוהי דרך אכילתו בחול, יהיה מותר לאכול כך גם בשבת. בנוסף לכך, בגלל שעצמות הדג מחוברות אליו מעצם ברייתו - לא נחשב כתערובת אלא כדבר המחובר, וממילא לא שייך בזה ברירה.

דעת ה"ביאור הלכה" (שיט ד ד"ה "מתוך אוכל") שבברירת העצמות מתוך הדג יש ממש איסור! אך מלמד זכות על מי שעושה כן כדי לאכול לאלתר, ומציע שמפני שיש עצמות רכות שאפשר לאכול, הן לא נחשבות לפסולת. וכן מביא שאפשר לומר שהעצמות והדג הם ב"חיבור אחד", כמין אחד מחובר, ואין בזה ברירה אלא רק תיקון האוכל (מסתמך על דברי מהרש"ל). אך לכתחילה באמת אסור, "ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת"! ולכן מציע פתרונות שונים, כמו להוציא את הבשר מעל העצמות, להוציא את העצמות עם קצת בשר עליהם, שאז אין הוצאת פסולת מתוך אוכל, אלא הוצאת אוכל מתוך אוכל ("ביאור הלכה" ד"ה "חייב").

דעת ה"חזון איש" (הל' שבת סי' נד) היא שאסור בכלל להוציא את העצמות מתוך הדג, וכל דרך שבה יוציאו את העצמות היא איסור דאורייתא! מותר רק להוציא את הבשר מעל העצם או לאכול הכל ולהוציא את העצמות מתוך הפה. השש"כ (ג יב-טז) פוסק לכתחילה כחזו"א, אך מביא גם שאפשר לנהוג כדעת המשנ"ב בבורר לאכול לאלתר. לעומתו פוסק הרב מלמד ב"פניני הלכה" (שבת א בורר ט) כרב עובדיה אם בורר את העצמות תוך כדי אכילה, ומביא שכך "העיקר להלכה". ו"נהרה נהרה ופשטיה", והמחמיר תבוא עליו ברכה.

בירור רעיוני במהותה של מלאכת בורר

כשבוחנים את המלאכות האסורות בשבת, כמעט לגבי כל מלאכה ברור מאיזה טעם נאסרה - היא יוצרת איזו מציאות קיומית חדשה. כך לדוגמא במלאכת קוצר, נאסרה פעולת ניתוק דבר ממקור גידולו / חיותו, כי האדם יוצר במעשיו תוצר חדש לגמרי, מציאות חדשה, ודבר זה נאסר בשבת. אמנם, במלאכת בורר, בדומה למלאכת הוצאה, קשה לראות מה התוצר החדש שנעשה, שהרי רק הופרדה תערובת, ולא נעשתה פעולה בגוף הדבר! קצת קשה לומר שבהפרדת המינים יש משום יצירה חדשה! ומאליה עולה השאלה - למה לאסור על הפרדת המינים בתערובת?

במבט מעמיק על הפעולה האסורה, ניתן לראות שנאסרה הוצאת פסולת מאוכל, הוצאת הרע מהטוב. תפקידנו בעולם הזה הוא להבדיל את הרע מהטוב ולחזק את מציאות הטוב - "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד טו), וכך אנו פועלים יום יום על ידי קיום המצוות ועבודת המידות, שמכוונים אותנו לדרך הישר, להתרחק מנטיות שליליות ולהתנהל בצורה בריאה ונכונה. בשבת נאסרה עלינו פעולת הברירה, המבדילה בין הרע והטוב, מכיוון שבשבת אנו מצווים להתמקד רק בטוב. כפי שנאמר בבראשית ב, ג - "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." - "וקִדשו במן, שלא ירד בו מן כלל" (רש"י ד"ה "ויברך ויקדש"). קדוש, נבדל, יום השבת מובדל מכיוון שלא לוקטים בו מן, כי בשבת אין צורך לצאת וללקוט, אלא המן יעמוד מוכן ומובדל אצלנו, ואנחנו נדרשים רק לאכלו - לקחת את הטוב בצורה ישירה, בלא צורך בהפרדתו מהרע. שבת, שהיא "מעין עולם הבא", צריכה להיות כמו העולם הבא, שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". השבת צריכה להיות נקייה מהתעסקות עם הרע ומלאה בהתעסקות בטוב, נקייה מהתעסקות בברירת המציאות ומלאה בהנאה מזיו השכינה.

לבירור הדברים יש להעמיק את המבט על גדרי המלאכה. השיטה שנקבעה להלכה בקביעת גדרי המלאכה היא שיטת ר"ח. לשיטתו, ההיתר לברור הוא בשלושה תנאים: 1. אוכל מתוך פסולת. 2. ביד ולא בכלי. 3. לאלתר. מותר לברור אם מוציאים את האוכל - הטוב, אם ההתעסקות היא רק בו, כנדרש לעיל. אסור לברור בכלי - מפני שזה יוצר ריחוק, ההתעסקות עם הטוב כבר לא ישירה, כי הברירה בעזרת כלי מזכירה לי את הצורך להתרחק מהפסולת, מהרע. ברירת הטוב ביד, היא התעסקות ישירה עם הטוב. הברירה צריכה להיות לאלתר, ושלא תהיה שהות בין פעילות הברירה לאכילה - כדי שההתעסקות עם האוכל תהיה מיידית וישירה, בלי עיכובים. עולה מדברינו שאיסור מלאכת בורר נועד לכוון אותנו בשבת להתעסקות אך ורק עם הטוב, ולהימנע מעיסוק בצדדים הרעים, כדי להישאר בתודעה של "מעין עולם הבא", כדי לא לפספס את מהותה של השבת בהתעסקות עם דברים צדדיים, ולהישאר מכוונים "ליהנות מזיו השכינה".