ברוכים הבאים לתחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 3,000 ש"ח | פרס שני - 2,000 ש"ח | פרס שלישי - 1,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוונה בתקיעת שופר

נוספו 1,705 בתים, 14:39, 21 ביוני 2020
אין תקציר עריכה
אדם הרוצה לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, האם צריך שהתקיעה תהיה לשם מצווה ועליו לכוון לצאת ידי חובה, והאם יש הבדל בין תוקע לעצמו לתוקע לאחרים.
=== סוגית הגמרא ===
ה'''משנה''' (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא. בהקשר לזה, מביאה ה'''גמרא''' [https://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=28&format=pdf (ראש השנה כח א)] מביאה הלכה בשם אבוה דשמואל שאם כפו על אדם לאכול מצה ואכלה, יצא ידי חובה. ומסביר שם רב אשי שהכוונה שכפו אותו אנשים פרסיים, כלומר שהכריחוהו בכוח. ומבאר '''רש"י''' שם (ד"ה שכפאוהו) שאף שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל פסח, יצא ידי חובה.
<BR/>מזה לומד רבא<ref>כן היא הגרסה לפנינו. אך יש גורסים רבה, ולכאורה היא גרסה נכונה יותר.</ref>, שהתוקע בשופר על מנת לשיר יצא ידי חובה. ומסבירה הגמרא שחידוש יש בדבר יותר מאכילת מצה, שכן במצה המצוה היא אכילה, והרי אכל ונהנה באכילתו ואפילו [[מתעסק]] יצא. אבל לגבי תקיעת שופר כתוב 'זכרון תרועה' והיתה סברה לומר שאינו יוצא ידי חובה כיון שהוא מתעסק בעלמא, קא משמע לן.
לומדת מזה הגמרא שרבא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ומקשה עליו מהמשנה בברכות (ב א) שאם היה קורא בתורה והגיע זמן קריאת שמע, רק אם כיוון ליבו יצא? ומתרצת (וכן מתרצת הגמרא שם בברכות יג א) שמדובר שהיה קורא על מנת להגיה, ולכן אם לא מכוון לפחות לקרוא בתורה לא יצא, אך לאו דווקא צריך שיכוון גם לצאת ידי חובת קריאת שמע.
<BR/>עוד מקשה הגמרא מהמשנה הנ"ל האומרת שמי ש[[שאם היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה]], רק אם כיוון ליבו יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה. מתרצת הגמרא, שהכוונה שכיוון ליבו לשמוע את התקיעה או הקריאה, ולאו דווקא שמכוון לצאת ידי חובה, וממילא לא ניתן להסיק מהמשנה דבר בנוגע לשאלה אם מצוות צריכות כוונה.<BR/>קושיה נוספת שמקשה הגמרא מברייתא האומרת ש'אם נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע או שנתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע'. ואומרת הגמרא שמובן החלק הראשון שהתכוון התוקע לשם תקיעה ואילו השומע סבור היה שהוא קול של חמור, אבל כיצד ייתכן שנתכוון השומע ולא נתכוון המשמיע, אם לא שנאמר שהתוקע תקע על מנת לשיר, ואילו השומע כיוון לצאת ידי מצוה? ואם כן נלמד מזה שהתוקע לשיר לא יצא ידי חובה?!<BR/>מתרצת הגמרא, שהתוקע מנבח נבוחי. מסביר '''רש"י''' (ד"ה דקא מנבח) שלא תקע שיעור תקיעה. וב'''תוספות''' (ד"ה דקא) הקשו אם כן פשיטא שלא יצא, אפילו כיוון השומע לצאת, שהרי לא היה כאן שיעור תקיעה. ולכן ביארו התוספות, שהתוקע אמנם לא כיוון לתקוע שיעור תקיעה, אבל כן יצא לו שיעור תקיעה<ref>וכתב שייתכן שזו גם כוונת רש"י.</ref>. או תירוץ אחר, שהיה מתעסק עם השופר ונופח בו ועלתה בידו תקיעה.
בסוף הסוגיה, מביאה הגמרא מעשה בר' זירא שאמר למשמשו שיכוון ויתקע לו, כלומר לכוון להוציאו ידי חובה. ומזה לומדת הגמרא שהמשמיע חייב לכוון להוציא את השומע ידי חובה.

תפריט ניווט