להחמיר במקום שנפסק להקל

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	ברכות א ג
בבלי:	ברכות י ב, יא א; סוכה ג א, ז ב, כח א, עירובין יג ב

האם מותר לנהוג להלכה כדעה המחמירה, במקום שנפסק להלכה כדעה המקילה, ואם יש חילוק בזה בין הדורות שקדמו לחתימת התלמוד לבין הדורות שלנו.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקריאת שמע ומעשה דרבי טרפון

המשנה (ברכות א ג) מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, בענין מצב הגוף בשעת קריאת שמע, שתלויה היא בפירוש הפסוק "ובשכבך ובקומך". לדעת בית שמאי בשחרית יש לקרוא קריאת שמע בעמידה, ובערבית יש לקרוא קריאת שמע בשכיבה, שמפרשים הם את הפסוק על מצב גוף האדם בשעת הקריאה, 'בשכבך' - כשאתה שוכב, 'ובקומך' - כשאתה עומד. לעומת זאת דעת בית הלל שכל אדם קורא כדרכו, ולא נאמר "ובשכבך ובקומך" אלא לענין זמן הקריאה בבוקר ובערב.
מוסיפה המשנה ומביאה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והחמיר על עצמו לקרותה בשכיבה וכדברי בית שמאי, וכתוצאה מכך בא לידי סכנת ליסטים. העירו לו חבריו שלא טוב עשה, כיון שעבר על דברי בית הלל, וראוי היה להתחייב בעצמו.

ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה

עוד מספרת הגמרא (יא א) על ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה שהיו מסובין יחד, והיה אז ר' ישמעאל מוטה, כלומר שוכב, ור' אלעזר בן עזריה זקוף, כלומר יושב. כשהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, זקף ר' ישמעאל והטה ר' אלעזר בן עזריה כדי לקרוא.
לשאלת ר' אלעזר בן עזריה למה עשה כן ר' ישמעאל, ענה לו שהוא עשה כדברי בית הלל, כלומר שלא לקרוא שוכב דווקא בקריאת שמע של ערבית, ועוד שחשש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. כלומר, שאמנם גם בית הלל מודים שאם כבר הוא שוכב יכול הוא לקרוא בשכיבה ואין צריך לזקוף, אך כיון שר' אלעזר בן עזריה נשכב על מנת לקרוא, הוצרך ר' ישמעאל לזקוף כדי שלא יחשבו התלמידים שמה שעשה ראב"ע הוא הלכה, שצריך לשכב בקריאה של ערבית.

להחמיר במקום שנפסק להקל

כתב הרא"ה בחידושיו (ברכות יא א ד"ה פירוש ומיהא)) שמסוגיה זו יש ללמוד שכל מקום שנפסקה הלכה כאחד החכמים הוא שהתפשטה הלכה כמותו, ויש מי שחולק עליו, אסור לעשות כאותו שחולק אפילו לחומרא, אלא חייב לעשות כהיתרו של אותו שהתפשטה הלכה כמותו. וטעם הדבר הוא משום שנראה כחולק על רבותיו. אמנם לאותו חכם עצמו שחולק, הוא עצמו מותר לעשות כדעתו לחומרא, אבל דווקא בצנעא שלא יתפרסם הדבר.