כלים הניטלים ושאינם ניטלים בשבת

מקורות
משנה:	שבת יז א-ד
בבלי:	שבת קכב ב-קכד ב
ירושלמי:	שבת יז א
רמב"ם:	שבת כה
שולחן ערוך:	אורח חיים שח

אילו כלים מותר לטלטלן בשבת ולאיזה צורך, ואילו כלים אינם ניטלים בשבת כלל.

סוגיות הגמרא

במסכת שבת פרק שבעה עשר, ישנן מספר משניות העוסקות בנטילת כלים מסוגים שונים בשבת, לצורך מלאכות המותרות או האסורות בשבת.

סוגיה ראשונה

המשנה (שבת יז ב) מביאה שמותר ליטול כלים מסויימים לצורך מלאכות המותרות בשבת, כגון קורנס כדי לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבלה ועוד.

הגמרא (שבת קכב ב) מביאה מחלוקת באמוראים, איזה סוג של קורנס מותר ליטול לצורך האגוזים, וממילא ניתן ללמוד מזה לשאר הכלים, איזה סוג של כלים מותר ליטול בשבת.
לדעת רב יהודה דווקא קורנס המיוחד לפציעת אגוזים הוא שהותר, אך קורנס של נפחים אסור אפילו שהוא משתמש בו למלאכת היתר, ומבאר רש"י (ד"ה קורנס) שבשל אגוזים מותר מפני שעיקרו למלאכת היתר, מה שאין כן בשל נפחים שעיקרו למלאכת איסור. מבואר מזה שרב יהודה סובר, או על כל פנים כך מסביר הוא את המשנה, שכלי שמלאכתו לאיסור אסור ליטלו ואפילו לצורך גופו, כלומר שצריך להשתמש בגוף הכלי למלאכת היתר, וכתב רש"י (ד"ה לצורך גופו) שכל שכן שלצורך מקומו, כלומר שנצרך לפנות את מקומו של הכלי לאיזה צורך, שאסור ליטלו כיון שהוא כלי שעיקרו למלאכת איסור.
לעומת זאת דעת רבה (בר נחמני) שאף כלי שמלאכתו לאיסור מותר ליטלו כדי לעשות איתו מלאכת היתר, ולכן בנידון דמתניתין מותר אף ליטול קורנס של נפחים, שעיקרו למלאכת איסור, על מנת לפצוע בו אגוזים.
על דברי רבה מקשה אביי מברייתא המובאת בתוספתא (שבת יד) שם כתוב שאסור לטלטל מדוכה אלא אם כן יש בה שום, ומבואר מזה שגם כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו. מתרץ על זה רבה שברייתא זו היא אליבא דר' נחמיה להלן שאוסר ליטול כל כלי, אלא אם כן לצורך תשמישו, כלומר תשמיש המיוחד לו (ובעה"מ כתב שבמדוכה אין תשמיש של היתר מצוי והוי כסיכי זיארי ומזורי שהם כחסרון כיס. ודבריו הם ע"פ המבואר בגמרא שגם מלאכתו לאיסור לרבה אליבא דר' נחמיה מותר לטלטל, אם הוא לצורך גופו).
עוד מקשה אביי מהמשנה במסכת ביצה (חסר מקור) שאוסרת לטלטל ביום טוב את העלי אחר שקצבו עליו בשר, ועל זה מתרץ רבה שהטעם בזה הוא שבהיות שהוא מקפיד עליו לבל יתלכלך או יתעקם, הרי הוא מייחד לו מקום מיוחד ולכן אין לטלטלו בשום אופן, מפני שהוא מקצה בעצמו את הכלי בידיים.

נקודה זו מבוארת גם מהמשך הגמרא (קכג א) שמביאה מחלוקת אמוראים, שלדעת ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, קורנס האמור במשנה להיתר, הוא אף קורנס של זהבים, לפי שאינו מקצה אותו במיוחד, אך קורנס של בשמים אסור, מפני שמקפיד עליו שלא ימאס. לעומת זאת דעת רב שמן בר אבא שאף קורנס של בשמים מותר.
בענין זה יש להעיר שמשמע שזהו דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור שהיות ומייחד לו מקום אסור להשתמש בו, אבל כלי שמלאכתו להיתר אף שמייחד לו מקום מפני שמקפיד עליו, מ"מ מותר להשתמש בו כשם שמשתמש בו בחול לאותה מלאכת היתר (או אולי אפילו למלאכת היתר אחרת שאינה עיקר תשמישו). ודבר זה משמע מהגמ' שאומרת שאף חכמים מודים לר' נחמיה בכלים אלו, והרי ר' נחמיה עצמו לא אסר אלא בכלי שמלאכתו לאיסור (ואולי תלוי במחלוקת ראשונים, ולהלן ית').

בירור דעת רב יהודה

שואלים הראשונים מה יעשה רב יהודה עם סוף המשנה, שם מבואר שמותר ליטול רחת ומזלג לקטן, והרי בזה אי אפשר להעמיד שהוא כלי שמלאכתו להיתר. וכמה תירוצים נאמרו בזה. תוספות (ד"ה רחת) כתבו שהוא מעמיד שייחד את הכלים לכך מבעוד יום, ולכך מותר ליטלן. והרמב"ן כתב שאף שאין מיוחדים לקטן, מ"מ דרך תשמישן הוא לזרות עליהן ולהבר, ונתינה בהם לקטן מיקרי דרך תשמישן.

עוד שאלו הראשונים איך אומר רב יהודה שכלי שמלאכתו לאיסור אסור ליטלו, והרי הוא עצמו אמר (שבת קיג א) שכלי קיואי (כלי אורגים) מותר לטלטלו בשבת אף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, ולא משמע שם שמדובר שייחדו לכך. וגם אמר בפרק כירה (מו א) שמותר לטלטל שרגא דמישחא.

תוספות שם מתרצים שבאמת רב יהודה לא אסר אלא לעשות בכלי מלאכה גרועה, כמו פיצוע אגוזים ביחס לקורנס המיוחד למלאכה חשובה. אך אם צריך לכלי לצורך גופו למלאכה חשובה, מותר אף שעיקר מלאכתו לאיסור. אמנם בעל המאור כתב לתרץ שרב יהודה אינו סובר כתנא דמתני' אלא כר' יוסי, ודבריו כאן באו רק לבאר את דעת התנא, אבל ליה לא ס"ל, אלא דעתו להתיר כר' יוסי. והרמב"ן (ד"ה ויש מפרשים) כתב בשם הראב"ד שנרות לא חשיבי כלי שמלאכתו לאיסור לפי שאין עושים בהם מלאכה כקורנס וכד'. ודעת הרמב"ן עצמו שכיון שנרות משמשי שבת הן, אין מלאכתן לאיסור, דרק בדבר שאין לו תשמיש קבוע לשבת חשיב מלאכתו לאיסור. אמנם לבסוף כתב הרמב"ן בדרך אי נמי שרב יהודה חזר בו מפירושא דמתני' שהרי הוא עצמו התיר גם כלי קיוואי (ולראב"ד קושיה זו לא מתורצת, וכמ"ש הרשב"א). גם הרשב"א כתב שרב יהודה חזר בו אחרי שהקשה עליו רבה, אמנם כתב תירוץ נוסף כבעה"מ שרק מפרש את המשנה וליה לא ס"ל, וכתב שלפי"ז א"ש להעמיד את המשנה אליבא דר' נחמיה וכדברי הירושלמי.

שיטת הירושלמי

בירושלמי (יז ב) מובא שהמשנה היא אליבא דר' נחמיה שאמר שאין הכלים ניטלים אלא לצורך, ולכן התירה דווקא לאגוזים. וכתב הרמב"ן שלפי"ז יש לבאר את המשך המשנה שמתירה רחת ומזלג לתת לקטן, אף שאין מיוחדים לזה מ"מ חשיב דרך תשמישן כיון שהדרך להבר בהם. אמנם הרשב"א (קכב ב סוד"ה אמר רב יהודה) דחה מפני קושיה זו את העמדת הירושלמי.

סוגיה שניה

עוד מביאה המשנה (יז ד) דעת ר' יוסי שכל הכלים ניטלים בשבת מלבד שני כלים, מסר גדול ויתד של מחרשה, ובגמרא (קכג ב) מוסיפים האמוראים עוד מספר כלים. וביאר רש"י (ד"ה ויתד) שהטעם בכלים אלו הוא מפני שהאדם מקפיד עליהם ומייחד להם מקום, לפי שאינם ראויים למלאכה אחרת.

הגמרא על אתר מביאה ברייתא שאומרת שהיתר זה של ר' יוסי הוא השלב האחרון בהשתלשלות של היתרים שהתירו חכמים זה אחר זה. שבתחילה, בימי נחמיה בן חכליה כאשר ראו חכמים שהציבור מזלזלים באיסור שבת, גזרו שלא לטלטל שום כלי מלבד שלושה כלים חיוניים. לאחר מכן כאשר ראו שמקפידים יותר על השבת התירו עוד, ושוב חזרו והתירו ושוב חזרו והתירו עד שהתירו את כל הכלים מלבד השניים השנויים במשנתנו.
ונחלקו האמוראים בפירוש הברייתא ובהיתרים שהתירו בכל שלב.
לדעת אביי אלו הם ארבעת השלבים: א. התירו כלים שמלאכתם להיתר לצורך גופן. ב. כלים שמלאכתן להיתר לצורך מקומן. ג. מלאכתן לאיסור לצורך גופן. ד. התירו טלטול אף בשני ידיים. נמצא לשיטתו שכלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו עדיין נשאר באיסורו. ולענין כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל, כלומר לצורך הכלי עצמו שלא יתקלקל או יגנב, לא מבואר דעתו.
לעומת זאת דעת רבא שאין חילוק בין צורך גופו לצורך מקומו, ואם התירו את זה התירו גם את זה ולכן סובר שאלו הם השלבים: א. כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו. ב. כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל. ג. כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו. ד. התירו לטלטל אף בשני אנשים. נמצא שלשיטתו כל שאסור הוא רק כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל.
כתבו הרמב"ן (ד"ה ובירושלמי) והרשב"א (ריש הפרק) שלדעת רבא יש להסביר את המשנה הראשונה שמה שנקטה 'לפצוע בו אגוזים' הוא לאו דווקא, שהרי לרבא אפילו לצורך מקומו מותר, אלא שלא חש התנא לחלק בכך.

אביי מקשה על רבא שתי קושיות. אחת מהברייתא לגבי מדוכה שהובאה לעיל, והשניה מעלי שאסרו לטלטלו. על שתיהן מתרץ רבא שמדובר בטלטול מחמה לצל, ולכן כיון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור אסור בכה"ג.
מעירים תוספות (ד"ה איתיביה) שרבא לא מעמיד כר' נחמיה מפני שאין הלכה כמותו. אמנם לגבי עלי לכא' יכול היה לתרץ כרבה שבזה כו"ע מודים מפני שמייחד להם מקום ומקפיד עליהם. ולכא' מזה שלא תירץ כן היה אפשר לדייק שלא ס"ל שכלים שאדם מייחד להם מקום אסורים בטלטול. אמנם יש לדחות ולומר שבעלמא ודאי הוא סובר כן, אלא שבעלי לא נכון לומר כך מפני שאינו מקפיד עליו כל כך (וכך משמע בבעה"מ ד"ה ורבה).

כתב הרשב"א שאביי חולק על רבא וסובר שדבר שאפשר לטלטלו באדם אחד אין לטלטלו בשני בני אדם, א"נ שאדם מקצה אותו כיון שאינו יכול לטלטלו בעצמו. ומ"מ הלכה כרבא שמותר אפילו בכמה בני אדם, ומחלוקת היא בירושלמי (ה"א).

סוגיה שלישית

בהמשך אותה משנה (יז ד) מובא בסתם שכל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, ולדעת ר' נחמיה אין ניטלים אלא לצורך. ובגמרא (קכד א) פליגי האמוראים בהבנת מחלוקתם.
רבה (ויש גורסים אביי) מסביר שת"ק מתיר מלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו, ומלאכתו לאיסור לצורך גופו בלבד, ובא ר' נחמיה ואומר שגם מלאכתו להיתר מותר רק לצורך גופו. לעומת זאת רבא סובר שת"ק מתיר מלאכתו להיתר לצורך גופו ומקומו ומחמה לצל, ואילו מלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו לבד, אך לא מחמה לצל, ור' נחמיה ס"ל שגם במלאכתו להיתר מותר רק לצורך גופו ומקומו.

עולה מזה לכאורנ שבין לרבא ובין לרבה דעת ר' נחמיה היא שאין לחלק כלל בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין כלי שמלאכתו להיתר, אלא שלרבה מותר בהם רק לצורך גופן ולא לצורך מקומן, ואילו לרבא מותר בהם בין לצורך גופן בין לצורך מקומן. כן כתב להדיא בעל המאור, ומש"כ בברייתא שאינם ניטלים אלא לתשמישן הוא לאפוקי מחמה לצל או לצורך מקומן, וכמו כן למיעוטי תשמישין רחוקים שאינם מצויים כגון שופר לגמע בו מים וכד' (וצ"ע אם רבנן מודו ליה בזה. ובעה"מ כתב שהוא כמחמה לצל, ולפי"ז לאביי אסור ולרבא עכ"פ במלאכתו לאיסור אסור כיון שהוא תשמיש רחוק). אמנם ברש"י (קכד א ד"ה א"ל) מבואר להדיא שבין לרבה ובין לרבא אליבא דר' נחמיה דווקא מלאכתו להיתר שרי, אבל מלאכתו לאיסור אסור בכל גווני. והוא מבאר כן מפני שלשיטתו צורך גופו אליבא דר' נחמיה לא דמי לגופו אליבא דרבנן, שלר' נחמיה דווקא לצורך תשמישן המיוחד להן שרי, וא"כ אינו בנמצא בכה"ג במלאכתו לאיסור, ולכן אסור לעולם.

והקשה ר"ת על דבריו (לו א ד"ה הא ר' נחמיה) מהגמרא לקמן (קמו א) שם מבואר שר' נחמיה מתיר לטלטל סכין לצורך שבירת חבית על מנת לאכול דבלה. ובספר הישר (תשובות ב) תירץ שלרש"י צריך לומר ששובר את החבית במקצוע של דבילה שמותר לו ליטלה לצורך חיתוך הדרוסות, ואף שרש"י עצמו פירש שם (ד"ה אלא בדרוסות) שחותכה בסייף, כתב ר"ת שאגב חורפיה לא עיין בה. וכן כתב בשמו הרשב"א בחידושיו (קכד א ד"ה ואתא).

אמנם ר"ת עצמו פירש כבעה"מ שר' נחמיה לא מחלק בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, ודייק כן מדברי רבה ורבא שבאו לבאר את המשנה והוצרכו לומר דין גם בכלי שמלאכתו לאיסור, ואינו מובן, שהרי המשנה חילקה רק בלצורך גופו ושלא לצורך גופו, ואילו כלי שמלא"ס מאן דכר שמיה. אלא ע"כ משום ר' נחמיה נקט לה, שאמר שאפילו מלאכתו להיתר לא הותר אלא לצורך, ומשמע הא כלי שמלאכתו לאיסור מודה שמותר לצורך גופו ומקומו.

והרמב"ן (קכד א) אחר שהביא דעת רש"י צידד כבעה"מ, ומה שאמר ר' נחמיה דבעי לצורך תשמישן לאו דווקא תשמישן עצמו, אלא כל שדומה לו, כגון קורנס של נפחים לפצוע אגוזים חשיב תשמיש המיוחד לו. ולפי"ז מבוארת הגמרא להלן (קמו א) דשרי ר' נחמיה לטלטל סכין לצורך שבירת החבית לאכול ממנה גרוגרות אף מלאכתה לאיסור, דשם חתיכה אחד הוא. (ומשם גם הקשו הראשונים סתירה מדברי רש"י על עצמו). אמנם גם על זה פקפק הרמב"ן שם, ובסוף דבריו (ד"ה ומיהו) כתב שעכ"פ לצורך מקומו מותר בכלי שמלאכתו לאיסור אליבא דרבא דזה חשיב תשמישו המיוחד לו. ולפי"ז יצא שלר' נחמיה צורך מקומו קל יותר מצורך גופו, לפי שאין משנין כלי ממלאכתו בשבת.

כתבו הראשונים (בעל המאור, רמב"ן, רשב"א) שלדעת רב יהודה בריש הפרק שהוא אוסר לגמרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, יש לבאר בדעת ת"ק שכלי הניטל לצורך ושלא לצורך הוא דווקא שמלאכתו להיתר, אבל לא מחמה לצל, אך כלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל. ולדעת ר' נחמיה אף שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך גופו כלומר תשמישו, וכפי שאומר בברייתא (קמד א) אפילו טלית ואפילו תרווד אינם ניטלים אלא לצורך תשמישן. ולשיטתו דעת ר' יוסי המתיר היא יחידאה (וכשיטתיה אזלא הברייתא דחזרו והתירו), אך רבנן אוסרים לגמרי בכלי שמלאכתו לאיסור. נמצא שלשיטתו ישנן ג' שיטות בתנאים.

והקשה על זה הרמב"ן (ד"ה קורנוס) שא"כ למה התירה המשנה דווקא לפצוע אגוזים, והרי מותר אף לצורך מקומו לפי ת"ק דר' יוסי, ותירץ שבא לחדש שקורנס של נפחים אפילו לצורך גופו אסור, ולכן באה המשנה הבאה לומר שכל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, היינו אפילו לצורך מקומו. הובאו דבריו גם ברשב"א ריש פרקין.

נמצא לנו ב' שיטות בתנאים. א. דעת ר' נחמיה שמתיר רק לצורך, ובדעתו פליגי רבה ורבא אם הוא לצורך גופו בלבד או גם לצורך מקומו. ובפשטות לשיטתו ליכא חילוק בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר. ב. דעת ת"ק דר' נחמיה שהיא גם דעת ר' יוסי שכלי שמלאכתו להיתר ניטל לצורך ושלא לצורך (לאביי גופו ומקומו ולרבא אף מחמה לצל) ואילו כלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל אלא לצורך (לאביי לצורך גופו ולרבא אף לצורך מקומו). דעת סתם משנה בריש הפרק לפי רבה ורבא יש להעמידה כר' יוסי ות"ק דר' נחמיה, אמנם רב יהודה מעמידה שדווקא כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו, והוא כדעת ר' נחמיה. אמנם אפשר שרק מעמידה בהכי וליה לא ס"ל.

כתב בעל המאור בסוף דבריו שכל מה שהוצרכו לאסור מלכתחילה הם דווקא כלים שפעמים מצויים במלאכת איסור, אבל כלים המיוחדים למלאכת היתר, כגון שולחן כוס וקערה לא עלתה על דעת אדם מעולם שיהיו אסורים. ובתוס' (קכג ב ד"ה מקצוע) כתב שמלכתחילה אסרו דווקא כלים שאין להם בית קיבול, אבל כלים בעלי בית קיבול ככוסות וצלחות וכד' היו מטלטלין לעולם.

כתב הרמב"ן שמה שהתירו לטלטל מדוכה אגב שום אפילו מחמה לצל, זהו דווקא כשהמדוכה משמשת לשום, אבל להניח עליה ככר ולטלטלה מחמה לצל אסור לעולם. ובטעם ההיתר כתב שכיון שמלאכתו לאיסור אין פה הקצאה אלא שאסור מחמת מלאכתו, אך כל זמן שהוא משמש להיתר, כגון לשום, מותר אף מחמה לצל, וכעי"ז כתב גם הרשב"א וכתב שדומה הדבר לטילטול קדרה עם תבשיל וכ"ה בחידושי הר"ן (וע"ש הע' 48). אבל בעה"מ כתב שטעם ההיתר הוא מפני ההערמה שבדבר, כמו שמצאנו שרב התיר לטלטל שותא, אף שכוונתו היתה מחמה לצל, מ"מ הערים לטלטלה לצורך גופה שישב עליה רב כהנא, וכן הוא במדוכה עם שום, שמטלטל לצורך השום אף מחמה לצל להציל המדוכה.