הבדלים בין גרסאות בדף "יאוש שלא מדעת"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
(הרחבה והקלדה עם קישורים לטקסט הספר של חלק מסיכום שיטת רבא שסיכמתי בס"ד היום בספריה של ישיבת מרכז הרב) |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{תחרות כתיבה}} | {{תחרות כתיבה}} | ||
{{מקורות| | {{מקורות|1=|2=בבא מציעא כב,ב|3=|4=גזילה ואבידה יד,ה|5=חושן משפט רסב ג}} | ||
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של וכו'. | יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של וכו'. | ||
== מקור הדין בגמרא == | == מקור הדין בגמרא == | ||
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref>, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>. | |||
אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>. | |||
== | == ביאור שיטת רבא == | ||
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר. | |||
בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא. | |||
ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א'''<span id="ריטבא"></span> [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות'''<span id="תוספות"></span> <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה. | |||
עוד לגבי סברת רבא, | |||
== פסיקה == | == פסיקה == | ||
ה'''רמב"ם''' (גזילה ואבידה יד,ה) פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש. | ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש. | ||
| שורה 24: | שורה 28: | ||
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה | * [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה | ||
== לעיון נוסף == | |||
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט. | |||
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה. | |||
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא. | |||
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471. | |||
* ס' שיטות קמאי ע' שפט. | |||
== הערות שוליים == | == הערות שוליים == | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]] | [[:קטגוריה:בחרו קטגוריה מתאימה]] | ||
גרסה מ־01:02, 30 ביולי 2021
| בבלי: | בבא מציעא כב,ב |
| רמב"ם: | גזילה ואבידה יד,ה |
| שולחן ערוך: | חושן משפט רסב ג |
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של וכו'.
מקור הדין בגמרא
הגמרא (ב"מ כא ב) מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש[1], והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה[2].
אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש[3].
ביאור שיטת רבא
הגמרא (ב"מ כא ב) מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש[4] כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ורש"י (שם) מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ורבינו יהונתן מלוניל[5] כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.
בספר שיעורים המצוינים[6] הביא את הקהלות יעקב (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.
ועונה הקהלות יעקב (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת הריטב"א (ב"מ כא ב), מובא בשטמ"ק (שם), לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, והתוספות [7] (שם) סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, והמג"ש[8] סובר שאין מחלוקת בין התוס' לריטב"א, ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.
עוד לגבי סברת רבא,
פסיקה
הרמב"ם (גזילה ואבידה יד,ה) פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.
ראו גם
שיעורים, מאמרים וכתבי עת
- ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד, באתר ישיבה
לעיון נוסף
- ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
- ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
- אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
- קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
- ס' שיטות קמאי ע' שפט.
הערות שוליים
- ^ הנימוקי יוסף (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ הגמרא (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.
- ^ ע"פ קובץ יסודות וחקירות (ע' יאוש שלא מדעת) ואנציקלופדיה תלמודית (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)
- ^ בהמשך הדף יבוארו שיטת רבא ואביי
- ^ לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין בקונטרס "דרך ים" כאן
- ^ מובא ב"קובץ שיטות קמאי" לרבי שלום מאיר יונגרמן
- ^ ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק
- ^ ניתן למצוא ראיה לכך מהתוספות (ב"מ כב ב) שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)
- ^ מובא בספר "שיעורים המצוינים"