הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>


יאוש שלא מדעת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:בבא מציעא ב א
בבלי:בבא מציעא כב,ב
ירושלמי:בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב
רמב"ם:הלכות גזילה ואבידה (יד,ה)
שולחן ערוך:חושן משפט (רסב ג)

יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

מקור הדין בגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ב"מ כא ב) מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,[1] והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.[2]

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.[3]

ביאור שיטת רבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ב"מ כא ב) מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש[4] כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ורש"י (שם) מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ורבינו יהונתן מלוניל[5] כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר שיעורים המצוינים[6] הביא את הקהלות יעקב (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה הקהלות יעקב (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת הריטב"א (ב"מ כא ב), מובא בשטמ"ק (שם), לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, והתוספות [7] (שם) סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, והמג"ש[8] סובר שאין מחלוקת בין התוס' לריטב"א, ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר יהגה האריה[9] (ב"מ כא ב[10]) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?![11]

ומתרץ (שם) שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שהגמרא (שם) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"[12] אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.[13]

ה"ברכת אברהם" (שם) כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.[14]

מהר"ץ חיות (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,[15] וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש[16]

ביאור המחלוקת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ע"פ הגמרא (שם) בדבר שיש בו סימן גם לאביי וגם לרבא אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ בזוטו של ים (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

ראיות לכאן ולכאן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז[17]:

ראיה א' - מצא פירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ב' - מצא מעות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה ט' - שטף נהר[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה י' - תרומה מפירות חבירו[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסיקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (גזילה ואבידה יד,ה) פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעיון נוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
  • ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
  • אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
  • קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
  • ס' שיטות קמאי ע' שפט.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ הנימוקי יוסף (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ הגמרא (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.
  2. ^ ע"פ קובץ יסודות וחקירות (ע' יאוש שלא מדעת) ואנציקלופדיה תלמודית (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)
  3. ^ בהמשך הדף יבוארו שיטת רבא ואביי
  4. ^ לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין בקונטרס "דרך ים" כאן
  5. ^ מובא ב"קובץ שיטות קמאי" לרבי שלום מאיר יונגרמן
  6. ^ ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק
  7. ^ ניתן למצוא ראיה לכך מהתוספות (ב"מ כב ב) שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)
  8. ^ מובא בספר "שיעורים המצוינים"
  9. ^ לרב אריה פומרנצ'יק
  10. ^ עמוד סא במהדורה הסרוקה באוצר החכמה
  11. ^ הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה הריטב"א, "וכמעט שעלתה בתיובתא!"
  12. ^ ר' דברים כב א; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"
  13. ^ לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי:
    א. לא היה יאוש.
    ב. התחייב ב"השב תשיבם"
  14. ^ וכך מובא גם בריטב"א המובא בשטמ"ק ובתוספות (כב ב)
  15. ^ יש 2 אפשרויות:
    א. אומרים שהוא משקר.
    ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.
  16. ^ לכאורה שיטת המהר"ץ לא מסתדרת כלל עם שיטת התוספות וצ"ע, ועיין בספר ביאורי סוגיות לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.
  17. ^ ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין