חציצה בין המתפלל לבין הקיר

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות ה ב
ירושלמי:	ברכות ד ד
רמב"ם:	תפילה ה ו
שולחן ערוך:	אורח חיים צ כא-כג; צח ד

סוגית הגמרא

הגמרא (ה ב) מביאה דברי אבא בנימין שכל ימיו היה מצטער שתהיה מיטתו לפני תפילתו. ומבארת הגמרא שאין הכוונה לפני המיטה ממש, שהרי אמר רב יהודה בשם רב ואיתימא ריב"ל, שהמתפלל צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ולמד זאת מדברי חזקיהו, שנאמר עליו: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל".
מגמרא זו לומדים שכאשר אדם מתפלל צריך שלא יהיה שום הפסק לכאורה בינו לבין הקיר. וכתב המאירי (ה ב ד"ה המתפלל) שהטעם הוא כדי שלא יפנה לבו לאותם דברים. וכן הוא בתשובות הרמב"ם (רטו) שהקירבה לקיר מאפשרת להתייחד ולכוון הלב.
אמנם הראשונים דנו אילו דברים נחשבים חציצה לענין תפילה ואילו לא.

ירושלמי

גם בירושלמי (ברכות ד ד) מובא שצריך אדם להסב פניו לכותל ולהתפלל, שנאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל", אמנם לא מוזכר שם להדיא ענין החציצה.

מהם הדברים החוצצים

התוספות (ד"ה שלא יהא) כתב שדין זה הוא דווקא בדבר קבוע כגון ארון ותיבה, אבל מיטה נראה שאין זה קבוע ולא חשיב חציצה. בתוספות רא"ש (ד"ה שלא יהא) כתב גם כן כדברי התוספות, אלא שמציין שמודבר על ארון קודש ותיבה שמניחים עליה ספר תורה.
כן היא גם דעת הסמ"ג (עשין יט ד"ה ותניא אל יעמוד), וכן פסק הטור (אורח חיים צ).

האבודרהם (דיני שמונה עשרה ד"ה ואמרינן נמי) מביא דברי הירושלמי והבבלי וכותב שהכוונה שאין להתפלל באמצע הבית. ושוב מביא בשם חידושי הרשב"ש שדווקא דבר שמהווה הפסק חוצץ כגון מיטה שהוא מקום חשוב, לפי שרחבה ד' וגובהה י', אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק, שאם לא כן היאך מתפללים בבית הכנסת לפני הספסלים, וכן כתב האורחות חיים (תפילה ה) בשם הראב"ד.

המאירי (ה ב ד"ה המתפלל) כותב, שספספלי בית הכנסת אינם חוצצים, כיון שרגילים להיות שם בהתמדה, ולכן אין לבו פונה אליהם. ובאופן נוסף הגדיר, שדברים שמיטלטלים בנקל כגון בגדים שעל מהיטה וכד' הם חוצצים, אבל דברים שאינם מיטלטלים אלא בכבדות אין חשש.

גדר קבוע

הבית יוסף (צ ד"ה וצריך שלא יהא) כתב שמה שכתבו התוספות שמיטה אין זה דבר קבוע ולכן חוצץ, הוא דווקא במיטה שבזמן חכמי התלמוד, שהיתה מיועדת לישיבה, אבל מיטה של שלנו העשויה לשכיבה, הוי קבע.
הבית חדש (יד) כתב שדברי הב"י תימה, כיון שמצד אחד הוא מבין שהתוספות באו לפסוק הוראה ולחלק בין מיטה לתיבה, אך אם כן מה ענין לפסוק הוראה לחכמי התלמוד. ועוד שלשון התוס' "נראה דהוי הפסק" משמע שחידשו כן מדעתם, והרי מפורש בגמרא שמיטה הוי הפסק. לכן מסביר הב"ח שהתוספות דיברו על מיטה דידן, שהוי הפסק כיון שלפעמים מזיזים אותה ממקום למקום, מה שאין כן תיבה וארון שלעולם נשארים במקומם. ואף שתיבה מוציאים לרחובה של עיר בתעניות, אין זה מוציאה מגדר קבע.
הטורי זהב

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (תפילה ה ו) אינו מזכיר ענין החציצה, אלא כותב רק יחזיר פניו אל הכותל. וזהו לכאורה כדברי הירושלמי הנ"ל.
אמנם בתשובות הרמב"ם (רטו) מובא ששאלוהו לגבי חציצה זו בזמן התפילה, והשיב שארון, ארגז, שקים או כלי בית וכיו"ב, מגונה הוא שיצצו בינו לבין הקיר, לפי שזה מבלבל הכוונה.
אמנם בסוף דבריו כותב שעצימת העיניים מועילה לדבר זה, לפי שבכך לא נפסדת הכוונה.

תפילה כנגד ציורים ותמונות

בתשובת רמב"ם (רטו) ענה לשואל, שתפילה מול צורות, אפילו שאינן בולטות, הרי זה מגונה, משום שמסיח דעתו להביט בהם ומבטל הכוונה. ולכן כשמזדמן דבר כזה בתפילה, היה עוצם את עיניו.

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד תרי) מובא שהראבי"ה שאל את רבנו אפרים אם מותר להתפלל בבית כנסת שיש בו ציורי עופות וסוסים. והשיב לו רבנו אפרים, שאם מצד איסור אנדרטא היה לו לאסור אף בהנאה ולא רק תפילה, אלא שצורות עופות וסוסים אין עובדים להם, ולכן אפילו כשהם תבנית בפני עצמם אין בהם איסור, כל שכן כשהם רק מצויירים. והביא דבריו גם בספר ראבי"ה (אלף מט) ובמרדכי (עבודה זרה ג תתמ).
אמנם בראבי"ה שם בסוף דבריו כתב שהואיל ומצוה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר כשמתפלל, וכששוחה בברכות נראה כמשתחווה לאותם פרצופים וצורות, יש לחוש לכך.
גם המרדכי שם הוסיף בשם הר"מ, שלא יפה עושים אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות, לפי שמסתכלים בצורות הללו, ואין מכוונים לבם לאביהם שבשמים.
דברים אלו הובאו להלכה בדרכי משה (צ ד). וברמ"א (אורח חיים צ כג) הזכיר רק האיסור לצור ציורים בספרים.