הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"
| שורה 25: | שורה 25: | ||
עוד מובא שם ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.<BR/> | עוד מובא שם ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.<BR/> | ||
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (על פי ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח. | ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (על פי ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח. | ||
<BR/>לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה | <BR/>לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם בפולת אסור לפי ר' יוחנן. | ||
<BR/>ומסיים הירושלמי שגר שמת והשאיר חמץ מופקר, לכו"ע מותר לפי שהערמה אין כאן, ואף זכייה אין כאן. | <BR/>ומסיים הירושלמי שגר שמת והשאיר חמץ מופקר, לכו"ע מותר לפי שהערמה אין כאן, ואף זכייה אין כאן. | ||
גרסה מ־13:29, 24 במרץ 2019
|
הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
| משנה: | פסחים ב ב |
| בבלי: | פסחים כח א-כט ב |
| ירושלמי: | פסחים ב ב |
| רמב"ם: | חמץ ומצה א ד |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תמח א,ג |
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
סוגית הבבלי
המשנה (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
הגמרא (פסחים כח א) מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו. שכן מצאנו מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
- ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
- ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
- ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה.
שואלת הגמרא שלכאורה משתנינו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל, שלפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, שהרי הוא דיבר על חמץ סתם ולא חילק בין של ישראל לבין של נכרי. ולפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח, גם חמץ של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!
מתרצת הגמרא שני תירוצים:
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של אחרים מותר אפילו באכילה ואפילו בתוך הפסח. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה ובתוך הפסח, אלא אגב שדיבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו.
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא'.
ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה.
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה לך - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.
דיון בדעת ר' יהודה
בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר לאכול חמץ שאינו שלו בפסח.
ירושלמי
בירושלמי (פסחים ב ב) מובא שחמץ של נכרי מותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת פת נכרי של כל השנה, ולא מפני החמץ שבו, וזהו באמת במקום שנהגו בו איסור, אבל במקום שלא נהגו לאסור פת נכרי, הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. הובאו דברים אלו ברא"ש (ב ד).
עוד מובא שם בירושלמי (פסחים ב ב) מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (על פי הפני משה שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם בפולת אסור לפי ר' יוחנן.
ומסיים הירושלמי שגר שמת והשאיר חמץ מופקר, לכו"ע מותר לפי שהערמה אין כאן, ואף זכייה אין כאן.
פסיקת הראשונים
הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.
הרי"ף (ז א) הוסיף שמה שהתירה המשנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, זהו אפילו באכילה, ומה שהזכירה הנאה זה משום הסיפא של המשנה להשמיענו בשל ישראל שאסור אפילו בהנאה.