הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"

== גדר הקנס ==

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות:<BR/>

א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא.<BR/>

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.

<BR/>ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===

ב'''חק יעקב''' כתב (כ) שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.

<BR/>כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} העלה שאלה זו, האם מה שאסר הירושלמי בביטל שמא יערים, זה דווקא שלא ביער ויש חשש להערמה. ומה שאסר הרמב"ם בשוגג או אנוס זהו כשלא ביטל ועבר על ב"י וב"י, אלא שיש לדון לצרף את שניהם לקולא, שכיון שביטל ויצא ידי חובת התורה, ועל תקנת חכמים שחייב לבער היה שוגג או אנוס, אפשר שלא קנסוהו. וכתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

== חמץ של שותפים ==

=== שותפות עם גוי ===

<BR/>ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.

<BR/>ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.