9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←גדר הקנס
| שורה 53: | שורה 53: | ||
== גדר הקנס == | == גדר הקנס == | ||
לאור דברי רבא בגמרא | לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם.<BR/> | ||
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא | אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור. | ||
=== ירושלמי === | |||
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.<BR/> | ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.<BR/> | ||
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח. | ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח. | ||
| שורה 81: | שורה 62: | ||
<BR/>ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת. | <BR/>ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת. | ||
=== | === ביטל את חמצו קודם הפסח === | ||
ה'''רא"ש''' (ב ד) | ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. <BR/> | ||
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>. | |||
<BR/>גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>. | |||
<BR/>גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר | |||
לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא. | לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא. | ||
| שורה 97: | שורה 77: | ||
<BR/>והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי. | <BR/>והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי. | ||
=== הפקיר חמצו קודם הפסח === | |||
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח. | לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח. | ||
=== באונס או בשוגג === | |||
ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות:<BR/> | |||
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא.<BR/> | |||
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>. | |||
ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור. | |||
<BR/>מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.<BR/> | |||
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל. | |||
גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס. | |||
<BR/>ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו. | |||
<BR/>ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>. | |||
מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר. | |||
<BR/>ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>. | |||
=== האיסור לאחרים === | === האיסור לאחרים === | ||