הבדלים בין גרסאות בדף "חי נושא את עצמו"
| שורה 9: | שורה 9: | ||
===דעת בן בתירא בעבודה זרה=== | ===דעת בן בתירא בעבודה זרה=== | ||
המשנה ב'''עבודה זרה''' (א ו) אומרת שאסור למכור בהמה גסה לנכרי, וב'''גמרא''' (עבודה זרה יד ב) מבואר הטעם שזוהי גזירה משום שאילה ומשום שכירות, שאם יתירו למכור יבואו גם להשאיל ולהשכיר לגוי וזה אסור לפי שהגוי עושה בה מלאכה בשבת ועובר הישראל על שביתת בהמתו. | |||
<BR/>ודעת בן בתירא שם במשנה שסוס מותר למכור לנכרי, ובברייתא מבואר טעמו לפי שהנכרי עושה בה מלאכה שאין חייבים עליה חטאת, כלומר שהסוס רק נושא את האדם עליו, ואילו אדם היה עושה כן אין בזה חיוב חטאת, ולכן אין גם איסור למכור לנכרי, שאין במלאכת הרכיבה אזהרה על שביתת בהמתו. | |||
אומר ר' יוחנן בסוגיה שר' נתן ובן בתירא אמרו דבר אחד, כלומר שהחי נושא את עצמו ואין בזה חיוב מהתורה. דבריו לכאורה סותרים את דברי הגמרא לעיל שבאדם גם חכמים מודים שחי נושא את עצמו, שלפי זה היה לו לר' יוחנן לומר שבן בתירא הוא גם כרבנן. | |||
<BR/>הגמרא מתרצת ואומרת שבן בתירא דיבר על סוס המיוחד לעופות, שהיו ציידי עופות שמים את העופות על גבי סוסים להוליכן, ובזה לרבנן יש איסור דאורייתא וכנ"ל. | |||
===כפות=== | ===כפות=== | ||
בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו. | בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו. | ||
כעין דבר זה מובא גם במסכת '''יומא''' (סו | כעין דבר זה מובא גם במסכת '''יומא''' (סו ב) שאומרת שם הגמרא לגבי שילוח השעיר לעזאזל שמהמילה 'עתי' שבפסוק 'ושלח ביד איש עתי המדברה' יש ללמוד שאפילו בשבת מותר להוליכו, וקמ"ל שאפילו היה השעיר חולה מותר להרכיבו על כתיפו. ומוסיפה הגמרא שחידוש יש בזה אפילו לר' נתן שסובר שחי נושא את עצמו אף בבעלי חיים, לפי שבבעל חיים חולה מודה ר' נתן שאסור לשאתו ולהוציאו, ורק כאן חידשה התורה שמותר. | ||
<BR/>מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו. | <BR/>מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו. | ||
==דברי רבא בפרק נוטל וקושיית הראשונים== | ==דברי רבא בפרק נוטל וקושיית הראשונים== | ||
ה'''גמרא''' (שבת קמא ב) מביאה דברי רבא שהמוציא תינוק חי וכיס תלוי לו על צווארו חייב משום כיס, תינוק מת וכיס תלוי לו על צווארו פטור. ואומרת הגמרא שדברי רבא הם כר' נתן שהחי נושא את עצמו, שאם לא כן צריך היה להתחייב גם על התינוק החי. | |||
שואלים ה'''תוספות''' (שבת צד א ד"ה אבל) מדוע אומרת הגמרא שרבא אתיא כר' נתן, והרי גם חכמים מודים שבאדם אמרינן חי נושא את עצמו. | |||
<BR/>ומתרצים התוס' בשם רשב"א ששם רבא דיבר על קטן וקטן משרבט נפשיה כבהמה, ובזה פליגי רבנן על ר' נתן. כתירוץ זה כתבו גם ה'''רמב"ן''', | |||
[[קטגוריה:הוצאה מרשות לרשות]] | [[קטגוריה:הוצאה מרשות לרשות]] | ||
גרסה מ־17:57, 8 בספטמבר 2016
| משנה: | שבת י ה |
| בבלי: | שבת צד א, קמא ב, קכח ב; יומא סו ב |
| רמב"ם: | שבת יח טז-יז |
הנושא אדם או בעל חיים ומוציאו מרשות לרשות בשבת אם חייב או לא.
סוגיית הגמרא
מחלוקת ר' נתן ורבנן
המשנה (שבת צד א) אומרת שהנושא את החי במיטה ומוציאו מרשות לרשות פטור אף על הוצאת המיטה לפי שהמיטה טפלה לאדם, וכיון שעל הוצאת האדם אינו חייב, כן הדין גם בהוצאת המיטה.
על הנחת המשנה שהוצאת אדם מרשות לרשות פטורים עליה, אומרת הגמרא שזה לכאורה רק אליבא דר' נתן ולא אליבא דרבנן, שבתוספתא (דרוש מקור) נחלקו ר' נתן ורבנן, שלרבנן המוציא בהמה חיה ועוף חייב, ואילו לר' נתן אינו חייב אלא אם כן הוציאן שחוטין, ומנמק ר' נתן את דבריו לפי שהחי נושא את עצמו. מבואר מזה שלרבנן אין החי נושא את עצמו, וגם במקרה המובא במשנה צריך להיות חייב על הוצאת האדם.
דוחה הגמרא ואומרת שכל מחלוקת ר' נתן ורבנן היא רק בבהמה חיה ועוף, אבל באדם מודים חכמים לר' נתן שפטור על הוצאתו, לפי שהחי נושא את עצמו. וטעם החלוקה בין אדם לבעלי חיים מבארת הגמרא שהוא מפני שבהמה חיה ועוף 'משרבטי נפשייהו', כלומר מכבידים עצמם כדי להישמט מיד נושאן, מה שאין כן באדם.
דעת בן בתירא בעבודה זרה
המשנה בעבודה זרה (א ו) אומרת שאסור למכור בהמה גסה לנכרי, ובגמרא (עבודה זרה יד ב) מבואר הטעם שזוהי גזירה משום שאילה ומשום שכירות, שאם יתירו למכור יבואו גם להשאיל ולהשכיר לגוי וזה אסור לפי שהגוי עושה בה מלאכה בשבת ועובר הישראל על שביתת בהמתו.
ודעת בן בתירא שם במשנה שסוס מותר למכור לנכרי, ובברייתא מבואר טעמו לפי שהנכרי עושה בה מלאכה שאין חייבים עליה חטאת, כלומר שהסוס רק נושא את האדם עליו, ואילו אדם היה עושה כן אין בזה חיוב חטאת, ולכן אין גם איסור למכור לנכרי, שאין במלאכת הרכיבה אזהרה על שביתת בהמתו.
אומר ר' יוחנן בסוגיה שר' נתן ובן בתירא אמרו דבר אחד, כלומר שהחי נושא את עצמו ואין בזה חיוב מהתורה. דבריו לכאורה סותרים את דברי הגמרא לעיל שבאדם גם חכמים מודים שחי נושא את עצמו, שלפי זה היה לו לר' יוחנן לומר שבן בתירא הוא גם כרבנן.
הגמרא מתרצת ואומרת שבן בתירא דיבר על סוס המיוחד לעופות, שהיו ציידי עופות שמים את העופות על גבי סוסים להוליכן, ובזה לרבנן יש איסור דאורייתא וכנ"ל.
כפות
בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו.
כעין דבר זה מובא גם במסכת יומא (סו ב) שאומרת שם הגמרא לגבי שילוח השעיר לעזאזל שמהמילה 'עתי' שבפסוק 'ושלח ביד איש עתי המדברה' יש ללמוד שאפילו בשבת מותר להוליכו, וקמ"ל שאפילו היה השעיר חולה מותר להרכיבו על כתיפו. ומוסיפה הגמרא שחידוש יש בזה אפילו לר' נתן שסובר שחי נושא את עצמו אף בבעלי חיים, לפי שבבעל חיים חולה מודה ר' נתן שאסור לשאתו ולהוציאו, ורק כאן חידשה התורה שמותר.
מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו.
דברי רבא בפרק נוטל וקושיית הראשונים
הגמרא (שבת קמא ב) מביאה דברי רבא שהמוציא תינוק חי וכיס תלוי לו על צווארו חייב משום כיס, תינוק מת וכיס תלוי לו על צווארו פטור. ואומרת הגמרא שדברי רבא הם כר' נתן שהחי נושא את עצמו, שאם לא כן צריך היה להתחייב גם על התינוק החי.
שואלים התוספות (שבת צד א ד"ה אבל) מדוע אומרת הגמרא שרבא אתיא כר' נתן, והרי גם חכמים מודים שבאדם אמרינן חי נושא את עצמו.
ומתרצים התוס' בשם רשב"א ששם רבא דיבר על קטן וקטן משרבט נפשיה כבהמה, ובזה פליגי רבנן על ר' נתן. כתירוץ זה כתבו גם הרמב"ן,