חיוב הדלקת נר שבת

מקורות
משנה:	שבת ב ו
בבלי:	שבת כג ב, כה ב
רמב"ם:	שבת ה א,ג
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג א-ג

מקור וטעם לחיוב הדלקת נר שבת, חשיבותו וכמה נרות מדליקין.

מקור החיוב להדלקת נר שבת

מקורות חז"ל

איתא במשנה (שבת ב ו) שאחת הסיבות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן, היא שאינן זהירות בהדלקת הנר, וכוונת המשנה שם לנר של שבת.

ובגמרא (שבת כג ב) מובא בשם רב הונא שהרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים, וביאר רש"י (ד"ה בנים) ע"פ הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו), שבזכות נר של מצוה בא אור של תורה. וכן מובא שם כמה מעשים באמוראים שזכו לבנים תלמידי חכמים מפני שהיו רגילים בהדלקת נר שבת.

ועל דברי ר' ישמעאל במשנה (שבת ב ב) שאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, אומר רבא בגמרא (שבת כה ב) דהוא משום שריחו רע, וגזרינן שלא להדליק בו שמא יניחנה ויצא, ומקשה אביי ומה בכך שיצא, ומתרץ רבא דהדלקת נר בשבת חובה. וכן איתא שם בשם רב דהדלקת נר בשבת חובה.

ראשונים

כתב הרמב"ם (שבת ה א) דהדלקת נר בשבת אינה רשות שאם רצה אינו מדליק, ואף לא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה, אלא חובה היא. וכתב המגיד משנה דדבריו הם על פי הגמרא הנזכרת (כה ב) [ועיין שם בדבריו שגרס 'רב יהודה' אבל לפנינו הוא בשם רב].

אבל התוספות (כה ב ד"ה הדלקת) כתבו שאי אפשר לפרש כן בכוונת רבא, שהרי גם אביי יודע שחובה היא, והיא משנה מפורשת גבי ג' דברים שעליהם נשים מתות בשעת לידתן, וא"כ לא היה מקשה על רבא. לכן פירשו התוס' בכוונת רבא שהחובה היא שיסעוד במקום הנר.

ועיין בפני יהושע כאן שכתב שאין דברי התוס' מוכרחים, דשפיר יש לפרש שמה שאינן זהירות היה בדקדוקי הדינים, שהיו מאחרות להדליק או שמדליקות בשמנים ופתילות שאינם יפים, אבל לא על עצם החיוב, ולכן יש חידוש בדברי רבא שהדלקת הנר חובה היא.
וסיים שם הפנ"י דראה לכתוב כן לפי שבאמת אין חילוק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית, שהרי עיקר טעם ההדלקה הוא משום שלום בית, ודלא כדברי התוס'.

ובסמ"ג (עשין ל) כתב דעיקר ציווי הדלקת הנר היא מדברי נביאים שציוו לכבד את השבת. ובמאירי (כה ב ד"ה הדלקת נר) הלשון שהיא מדברי סופרים.

טעם החיוב

כתב הרמב"ם (שבת ה א) שחובת הדלקת נר בשבת היא משום עונג שבת, וכ"כ התוספות (שבת כה ב ד"ה חובה), הביאו המשנה ברורה (אורח חיים רסג א). וכ"כ המאירי (כה בד"ה הדלקת נר), וכתב שהיא ראש לכל עונג לפי שאין עונג בלא אורה.

ועיין בספר אבן ישראל פישר, שהקשה דלקמן (ל ה,ז) לא מנה הרמב"ם הדלקת נר בכלל הדברים שהם משום עונג שבת, אלא בכלל הדברים שהם מפני כבוד שבת. ונשאר בצ"ע.
ובחידושי ר' חיים מבריסק (יא) כתב לחלק בין חיוב הדלקה מבעוד יום שזה מכבוד שבת, לבין הדלקת הנר בשבת עצמה, דהיינו שיהיה נר דלוק בשבת, שזהו מכלל עונג שבת. ובשולי הגליון 'פני מנחם' לאדמו"ר מגור ביאר דבריו, דאין הכוונה שיש עונג במה שהנר דלוק, אלא העונג בהדלקה הוא במה שהאכילה תהיה באור ולא ישב בחושך. ומלשון התוס' הנ"ל משמע כדבריו.
ובספר תוספת שבת (רסג א) תירץ באופן אחר, דהדלקה שהיא משום עונג שבת, היא ההדלקה שמדליקים במקום האכילה, אבל משום כבוד שבת מדליקים גם בשאר החדרים.
ובערוך השלחן (רסג ב) כתב כן מדנפשיה, אלא שהפך וכתב דבמקום האכילה הוא משום כבוד, ובשאר החדרים הוא משום עונג. ובספר שמירת שבת כהלכתה (מג [ו]) כתב בדעתו שבמקום האכילה הוא גם משום כבוד וגם משום עונג, ובשאר החדרים הוא רק משום עונג. והרב חיד"א במחזיק ברכה (א) כתב ליישב שמה שעושה לכבוד שבת ככל ימות החול, שמדליק נר לקראת הלילה, זה מכבוד שבת, ומה שמוסיף מעבר לרגיל בימות החול זהו עונג שבת.

בזמן הזה

כתב הר"מ פיינשטיין באגרות משה (ה כ ל) שהיום שיש אור מהחשמל, שייך בכל זאת לחייב להדליק נר שבת מפני שאפשר שתהיה הפסקת חשמל, ואף שדבר זה אינו מצוי ולכתחילה לא היו מתקנים בשבילו, מ"מ אחר שכבר חייבו חכמים, אין כח לפטור מפני אור החשמל, כיון שעדיין יש חשש קטן.

עד כמה חייב להשתדל במצוה

קדימת נר שבת לנר חנוכה וליין לקידוש

הגמרא (שבת כג ב) מביאה דברי רבא דפשיטא ליה שאם יש לאדם שתי מצוות לפניו, נר שבת ונר חנוכה ואין לו די כסף כדי לקיים שניהם, עדיף שידליק נר לכבוד שבת, שהוא משום שלום בית, ושלום ביתו קודם. כמו כן נר לכבוד שבת עדיף גם על פני יין לקידוש. וכ"פ הרמב"ם (חנוכה ד יד) והשלחן ערוך (אורח חיים רסג ג, תרעח א).
ובר"ן שבדפי הרי"ף (שבת י א ד"ה אמר רבא) הקשה איך אנו דוחים קידוש דאורייתא מפני נר שבת דרבנן. ותירץ דלא דחינן, שהרי אפשר לקדש על הלחם. ובמגן אברהם (ח) כתב טעם נוסף, דאף שקידוש של שבת הוא מדאורייתא, מ"מ בזה יוצא ידי חובה בקידוש של תפילה, אבל מה שתיקנו לקדש גם על היין הוא מדרבנן. והמשנה ברורה (יג) הביא את שני הטעמים.

ובביאור המושג שלום בית, כתב המאירי (כג ב ד"ה מי) שלא יהיו בני ביתו יושבים בחושך, וכ"כ הר"ן שם. ובשם יש מפרשים כתב המאירי שם שהוא מצד אשתו, שהמצווה מסורה לה. ונראה שכוונתו שלא תצטער בעבור ביטול המצווה.

בזמן הזה

כתב הרב אגרות משה (ה כ ל) שבזמן הזה שיש אור מן החשמל, שוב אין דין קדימה לנר על פני יין לקידוש, שבשביל חשש רחוק של הפסקת חשמל, אין להקדים את הנר על פני יין לקידוש. וכן הסכים לדינא בשו"ת להורות נתן (יא יז ז) וכתב שאף בכה"ג מפסיד הברכה, שהרי אין לברך על החשמל, מ"מ לא יפסיד בשביל זה היין לקידוש.

החובה לחזר על הפתחים עבור נר של שבת

עוד כתב הרמב"ם (שבת ה א) דאפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק. הביאו גם השלחן ערוך (אורח חיים רסג ב)

מקור הדין

הנה המגיד משנה והכסף משנה לא כתבו מקור לדברי הרמב"ם, אבל האור שמח כתב דמקורו מפסחים קיב. דאיתא שם דאף שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מ"מ בשביל ד' כוסות לפסח צריך לקבל מן הצדקה, משום פרסומי ניסא. ובגמ' דילן אמרו שנר שבת עדיף מנר חנוכה, וא"כ עדיף הוא גם מד' כוסות שאף הוא משום פרסומי ניסא, ואם לד' כוסות יש לחזר על הפתחים כ"ש לנר שבת.
ובביאור הגר"א כתב באופן מעט שונה, שקידוש היום עדיף מכבוד יום, כדמפורש בפסחים קה:, ולכבוד יום צריך לחזר על הפתחים, לכה"פ בשביל דבר מועט, כמ"ש בפסחים קיב: אבל עושה הוא דבר מועט מתוך ביתו, וא"כ כ"ש לנר שצריך לחזר על הפתחים. ולפי"ד יוצא שאף לקידוש היום צריך לחזר על הפתחים, שהרי הוא עדיף מכבוד יום, וזה לא מצאנו אלא בד' כוסות. וצ"ע.
ועיין בשער הציון (אורח חיים רמב ד) לבעל המשנ"ב שהקשה על דברי הגר"א אלו שלכאורה סותר את עצמו למש"כ בסימן רמב, ששם משמע שסובר שאין צריך לחזר על הפתחים בשביל סעודת שבת, ומפרש 'עושה הוא דבר מועט' היינו משלו, והכא מפרש שצריך גם לחזור על הפתחים עבור זה.

אין לו לחם כלל

כתב המגן אברהם (ד) שמי שאין לו אפילו לחם, יש לו להקדים לקנותו על פני נר לשבת, ולא אמרה הגמרא דנר קודם אלא ליין, אבל פת קודם לנר. והביא ראיה מהרא"ש (פסחים י יז) שכתב דמגמ' דילן מוכח דאין מקדשין על הפת שהרי איבעיא ליה לרבא נר חנוכה וקידוש היום איזה מהם עדיף, ומאי מיבעיא ליה, והרי יכול לקדש על הפת, אלא מוכח שאין מקדשים על הפת (ועיין שם ברא"ש שהוא כתב כן לדעת ר"ת וליה לא ס"ל), ומוכח מהרא"ש דהגמרא איירי ביש לו פת. וסיים המג"א, דמ"מ די לו בלחם לאכול, ויקח נר קודם לשאר מאכלים.
ובפרי מגדים כתב דלא סגי בכזית, אלא בעינן לחם כדי שביעה, ומשמע דמ"מ בחד סגי, אבל במחצית השקל הסתפק בזה אי בעינן לחם משנה קודם לנר או לא.

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי המג"א גם מדברי הר"ן הנ"ל שכתב בטעם קדימת נר ליין, שהוא משום שיכול לקדש על הפת, ומוכח דבאין לו פת, פת קודם.
ובמשנה ברורה (ט) הכריע כדברי המג"א אלו דפת קודם לנר, וסיים דמ"מ סגי בנר אחד כעיקר הדין, והשאר יוציא על מאכלי שבת.

ובהגהות ר' עקיבא איגר על גליון השו"ע כתב על דברי המג"א הללו שהוא לשיטתו אזיל דס"ל שקידוש במקום סעודה חשיב גם במיני תרגימא, ושגם בלא פת יכול לצאת ידי חובת קידוש במיני תרגימא, אך למ"ד דקידוש במקום סעודה הוא דווקא בפת, אפשר שהרא"ש כתב דאיירי ביש לו פת, מפני שאי לית ליה, לא יי"ח קידוש במקום סעודה, ושוב אין להביא ראיה דפת קודם.

כתב הפרי מגדים שאפשר שאף מי שאוכל בחצר, ויש לו אורה מן החוץ, אפ"ה נר ביתו עדיף משום שלום בית. ולפי"ז ה"ה האידנא דיש אור חשמל, אפ"ה צריך לקנות נר לשבת קודם לשאר מאכלים מלבד לחם. ולכאורה תליא בפירוש המושג שלום בית, ע' לעיל בשם המאירי שני פירושים, אבל בפמ"ג לא משמע דתולה בפירושים השונים.

כמה נרות מדליקים

בגמרא וברמב"ם לא נזכר כמות הנרות שמדליקים, ומשמע דהמנהג היה בנר אחד, אבל כתב ראבי"ה (שבת קצט) דהמנהג להדליק שתי נרות הוא מפני שאחד הוא מדליק כדי לאכול לאורה, וצריך היכר בין הנר שמשתמש בו לנר של מצווה. וכתב עוד דיש לומר דאחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
והטור (אורח חיים רסג) הביא הטעם השני בלבד, שכתב שיש המכוונים לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן מובא גם בהגהות מיימוניות (שבת ה א) ובשבלי הלקט (נט), ובתשב"ץ קטן (ז) בשם מהר"ם, ובכל בו (לא) בשם מהר"ם וכ"כ השלחן ערוך (רסג א).
וע' בביאור הגר"א שציין מקור לזה בשבת לג:, וכוונתו לעובדא דרשב"י ור' אלעזר בנו שראו את ההוא סבא נקיט שני הדסים בידיו אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
ובספר מטה משה (עמוד העבודה שבת תיד) לתלמיד המהרש"ל כתב שאפשר שמטעם זה נוהגים לעשותם כרוכים בבית הכנסת לפי שבדיבור אחד נאמרו. וכתב שם עוד טעם לב' נרות, שהם כנגד איש ואשה, כי 'נר' פעמיים בגימטריה כמנין איברי האיש והאשה, שלאשה ד' איברים יותר מרמ"ח. ועוד רמז לב' נשמות הכרוכות יחד בגוף האדם בשבת, ומביאו האליה רבה (ב). ובפרי מגדים (ב) הביא ראיה להיתר ריבוי הנרות מעובדא דשבת כג: דהוו רגילי בשרגא.

וברמ"א (אורח חיים רסג א) כתב שיכולים להוסיף ולהדליק שלושה או ארבעה נרות, ושכן נהגו. ובדרכי משה ביאר מקורו על פי הרא"ש (ראש השנה ד ג) והמרדכי (ראש השנה ד תשכ) שכתבו בשם ראבי"ה שמותר להוסיף על עשרה פסוקים של מלכויות, זכרונות ושופרות, אף שהם מכוונים כנגד עשרה מאמרות או עשרה הילולים, לפי שמותר להוסיף על דבר המכוון, כמו שמצאנו שמותר להוסיף על שבעה עולים בשבת, אף שהם מכוונים כנגד שבעת רואי פני המלך. ולמד הרמ"א לכאן שמותר להוסיף על ב' נרות אף שמכוונים כנגד זכור ושמור.

ובספר 'מטה משה (שבת תיט) העתיק מים של שלמה שמי שיש לו כמה חדרים, צריך שיהיה לו נר בכל המקומות שהולך שם, שיש לחוש שמא יכשל, ושכן קיבל מן המדקדקים במצוה. ומביאו המגן אברהם (א).
וכתב עוד (ב) בשם השל"ה שיש נוהגים להדליק ז' נרות וכ"כ באר היטב (ב) בשם האריז"ל, וכתב עוד יש אומרים עשרה.
ובספר מעשה רב (קיד) מובא שהיה רגיל להרבות מאוד בנרות עד שמנעוהו הרופאים. ובתורת חיים סופר (ד) מביא שיש נוהגות להוסיף נר לכל ילד.

אשה ששכחה להדליק

כתוב בהגהת מהרי"ל (שבת א) שנשאל על אשה ששכחה ולא הדליקה נר בשבת, והשיב לה שתהיה זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה. וכשמתענה תתוודה גם על עבירה זו, ואם רצונה להרבות בתענית על זה תבוא עליה ברכה, ומביאו בספר מטה משה (תכב).
וכתב על זה הדרכי משה (רסג א) שכל זה חומרות יתרות, אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל, ואשה ששכחה פעם אחת, מדליקה כל ימיה ג' נרות, וכן הכריע ברמ"א (רסג א) מכח המנהג.
ונראה מדבריו שהבין במהרי"ל דצריך להוסיף עוד נר על הנרות שכבר מדליקה, ולכך הקשה עליו דכל המוסיף גורע, וכן הבין הב"ח (ב), אבל בפשט דברי מהרי"ל משמע דמוסיפה שמן בכל נר של מצוה שמדליקה, יותר מהשיעור שהיתה רגילה, ולפי"ז אין לחוש לתוספת. וכן הבין האליה רבה (ט) בדבריו, וכתב דיש להקל לאשה ענייה.

כתב הב"ח (ב ד"ה כתב מהרי"ל) שהטעם לקנס הוא כדי שתהא נזהרת, שאם תשכח תצטרך להוסיף נר בכל פעם. ועפי"ז כתב המגן אברהם (ג) שאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים, אינה צריכה להוסיף. ומביא דבריהם במשנה ברורה (ז).

החייבים בהדלקה

הכל חייבים בהדלקה

כתב הרמב"ם (שבת ה א) שגם האנשים וגם הנשים מחוייבים שיהיה להם נר דלוק בבית, ובהמשך כתב (ה ג) שמצווה זו מוטלת על הנשים יותר מן האנשים, ומקורו מהמשנה (שבת ב ו) שתלתה את מיתתן בעוון זה. וכדברי הרמב"ם כתבו גם הטור (אורח חיים רסג) והשלחן ערוך (רסג ב-ג).
ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שהחובה שיהיה נר דלוק היא שווה באנשים כבנשים, אבל ההדלקה עצמה מוטלת על הנשים יותר.
כתב הבית חדש (רסג ב) שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצווה זו מטעם מצוה בו יותר מבשלוחו, כיון שהנשים מוזהרות בו יותר, וכן העתיקו המגן אברהם (ו) והמשנה ברורה (יא).

ובמחזיק ברכה לחיד"א (רסג ג) הביא בשם היעב"ץ בספר לחם שמים שכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה, חייב לשלם לאשתו כדין החוטף מצוה מחבירו, ולכא' הוא הדין להדלקת הנר. אבל החיד"א שם חלק על דבריו וכתב דאף שהאשה קודמת, מ"מ אין האיש מחוייב לשלם אם חטף, ואין לאשתו עליו אלא תרעומת, שהרי המצוה גם שלו היא, והנר והבית שלו. והביאו כף החיים (כב) ושמירת שבת כהלכתה (מג ו). ובשלחן ערוך הרב (קונטרס אחרון ב) כתב דהאשה אינה אלא שלוחה של הבעל, וכן מבואר מתוך דברי הב"ח הנ"ל.

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (מג ו) שגם אשה שגרה לבדה, רווקה, אלמנה או גרושה, חייבת בהדלקת נרות, ומשמע בברכה, וכ"כ הרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קמד).

קדימת הנשים במצווה

כתב הרמב"ם (ה ג) שהסיבה שנשים מצוות בדבר זה יותר מן האנשים היא לפי שהן מצויות בבית ועסוקות במלאכת הבית.
והטור כתב טעם נוסף על פי המדרש (בראשית רבה יז) והירושלמי (שבת ב ו), לפי שהיא כבתה נרו של עולם ע"י שגרמה מיתה לאדם הראשון.
וראה ברש"י (שבת לב א ד"ה הריני) שהביא שני הטעמים. אבל השלחן ערוך (ג) העתיק טעמו של הרמב"ם בלבד. וראה בשו"ת חמדת צבי (א יט ז) נפקא מינה בין הטעמים.

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (מג [מו]) שאם אין האשה בבית, ידליק האיש ולא הבת הגדולה, כיון שעיקר החיוב מוטל עליו ואשתו אינה אלא שלוחה שלו, וכ"כ הרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קמד). (ראה עוד)

איש ששובת שלא במחיצת אשתו ובחורים שהולכים חוץ לביתם

כתב המרדכי (רצד) בשם מהר"ם, שבחורים שהולכים לשבות חוץ לביתם, חייבים בהדלקה במקום שישנים שם. והובא להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים רסג ו). ופשט דבריו איירי באנשים נשואים ששובתים שלא עם נשותיהם, שיש עליהם חיוב בפני עצמו להדליק נר שבת.

סומא

כתב המגן אברהם (ט) שאישה סומא תדליק נר שבת בברכה שהרי גם היא נהנית מהאור, כמו שכתוב בסימן ס"ט ס"ב שסומא יכול לברך יוצר המאורות כיון שהוא נהנה מהאור ע"י שאחרים מורים לו את הדרך, וכמו שמצאנו גם לגבי נר חנוכה, וה"ה הכא. וסיים המג"א דמ"מ אם יש לה בעל פיקח, הוא יברך (ראה עוד). ואם היא מדליקה במקום שאחרים כבר הדליקו, אינה יכולה לברך, כיוון שכל הברכה היא על ריבוי אורה, ובזה אין לה הנאה. ומביא כל זה לדינא המשנה ברורה (יד), וכן העתיק בשמירת שבת כהלכתה (מג י), והוסיף דבאופן זה שאינה מברכת, טוב שתשמע הברכה ממי שמכוון להוציאה.
אבל בעל ערוך השלחן (ט) כתב דאין לאשה סומא לברך, שהרי אינה נהנית מהאור, ולא דמי לחנוכה ששם המצווה היא פרסומי ניסא והשימוש בנרות אסור, מה שאין כן הכא, וגם ברכת יוצר המאורות היא על אור העולם, שגם לסומא יש טובה בזה שמצילים אותו מן המכשולים, אל בבית לא שייך מכשולים, לפי שבקי הוא בביתו. וכעין זה כתב להסתפק גם בספר תורת שבת וייל (ד) וסיים דספק ברכות להקל. ובשמירת שבת כהלכתה שם ([נג]) כתב ליישב בשם הגרשז"א שגם בנרות חנוכה בעינן שהמדליק עצמו יראה את הנר בשעת ברכה, שהרי מצינו ברכת שעשה נסים על הראיה, וסיים שם דמ"מ אם הסומא נמצאת בבית לבד ואין מי שיראה לה את הדרך, לא תברך על ההדלקה, וכן הדין אם יש בדירה אור חשמל אין לה לברך.
והרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קנ) הכריע כהמג"א.