חובת עונג שבת
| בבלי: | שבת קיח |
| רמב"ם: | שבת ל א,ז-ט |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רמב |
החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו ועד כמה חייב להשתדל בזה.
מקור ותוקף החיוב לענג את השבת
כתוב בספר ישעיהו (נח יג) 'וקראת לשבת עונג', ולמדה מזה הגמרא בשבת (קיח ב) שצריך לענג את השבת. ומובא שם (קיח א,ב) שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד.
והגמרא יבמות (צג א) לומדת מן הפסוק בדברים (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מרש"י שם (ד"ה כל הימים וד"ה אלא לאו).
המשנה ברורה (רמב א) למד בדעת הרמב"ן על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז"ל בספרא (יב ד), שיש לקדשו באכילה ושתיה.
אבל הרמב"ם (שבת ל א) כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ"כ בדעתו בספר ערך השלחן (ג) כדבר פשוט. וכן משמע דעת הפרי מגדים בפתיחה כוללת (א יח), והרב בצל החכמה (א סח ד).
אבל בשו"ת חתם סופר (רח ד"ה מכל מקום) אף שכתב דעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר (אורח חיים קסח ד"ה והנה) שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב"ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו"ת צמח צדק הקדמון (כח) דעונג שבת דאורייתא הוא.
בפרי מגדים שם (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת.
ובשו"ת חבלים בנעימים (ב ה) כתב דעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.
גם בגמרא שבת (קיז ב) מבואר שחיוב ג' סעודות מרומז כבר בתורה בפרשת המן, וכן הוא במכילתא דר' ישמעאל (בשלח ד) ומשמע שחיוב ג' סעודות, שהם משום עונג שבת, הוא מדאורייתא, וכ"כ בשו"ת חת"ס הנ"ל.
במה מענג את השבת
אכילה ושתייה
בגמרא שבת (קיח ב) מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב הלבוש שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו המשנה ברורה (רמב א).
וכתב הרמב"ם (שבת ל ז) שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב (י) שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי"ז כתב שלחן ערוך (רנ ב) שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.
ובגמרא שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן הרמב"ם להלכה (ל ח), אבל השלחן ערוך לא הזכיר מזה. אמנם הרמ"א (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.
תשמיש
כתב הרמב"ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).
אבל בשלחן ערוך (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.
עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת
הגמרא (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים.
עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ"מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].
פשט דברי הגמרא, איירי באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן פסק הרמב"ם (שבת ל ז).
אבל אינו מבואר מדברי הגמרא מה הדין באדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, האם צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת או לא.
שאלה זו שאל הטור (אורח חיים רמב) את אביו הרא"ש ולא השיבו דבר ברור. אבל הטור עצמו ענה, שצריך להצר לעצמו בשאר הימים, כדי שיהיה לו מאכל יתר לשבת. כן פירשו הבית יוסף והפרישה (יא) דברי הטור.
גם הבית חדש (ד) הסביר באופן דומה, אבל לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי"ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת, ולא נאמר כסא דהרסנא אלא למי שאין לו כלל.
אבל הטורי זהב (א) פירש ספקו של הטור באופן אחר. האם מי שנצרך לאחרים, אף שיש לו גם מעט משלו, פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, ולא פטר ר"ע אלא את מי שאין לו כלל. ופשט הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב בעונג שבת. ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט"ז גם להלכה.
חיוב ג' סעודות
הגמרא (שבת קיח ב) מביאה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות, ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש"ל שהסעודה של יום ששי בערב, אוכלה לאחר שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא"א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר"ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.
מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת שלמדו מפסוק 'היום', היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי"ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך לתירוץ הגמרא אליבא דר' עקיבא ולהתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי"ז י"ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.
וכן נראה שפירש הרמב"ם בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכל, ולא על תוספת סעודה. אבל המגן אברהם (רמב ב) אף שכתב בדעת הרמב"ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים המג"א שם, דגם לרמב"ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.