חובת הסיבה בליל הסדר

מקורות
משנה:	פסחים י א
בבלי:	פסחים קח א
רמב"ם:	חמץ ומצה ז ז-ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תעב

גדרי חובת ההסיבה בלילה ראשון של פסח, מיהם החייבים, באלו דברים צריך להסב, ואופן ההסבה.

מקור וטעם החיוב

אומרת במשנה (פסחים י א) שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב.

רש"י (צט ב ד"ה ואפילו) כותב שטעם ההסיבה הוא כדרך בני חורין זכר לחירות. גם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ז) כתב שצריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות.
בר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה השתא) מבואר שחיוב ההסיבה הוא מדרבנן.
אמנם ברמב"ם (חמץ ומצה ז ו-ז) הסמיכו לפסוק - "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

דעת הראבי"ה

הראבי"ה כתב (ב פסחים תקכה) שבזמן הזה שאין רגילות להסב, ישב כדרכו. ובהגהות מיימוניות (חמץ ומצה ז ב) הוסיף דאדרבה ישיבה כדרכו היא דרך חירות, אבל סיים שהראבי"ה דעת יחיד הוא. אמנם נמצא כן גם בראב"ן (פסחים ד"ה ואינו יוצא), וכן הטור (אורח חיים רעב) הזכיר דעת הראבי"ה ולא השיג עליו.

מי צריך להסב

עני

המשנה (פסחים י א) אומרת שאפילו עני שבישראל אין לו לאכול בליל פסח קודם שיסב. וכתבו התוספות (צט ב ד"ה ואפילו) שהרבותא בעני היא שהיה מקום לחשוב שאין הוא חייב בהסבה לפי שאין לו על מה להסב ואין זו דרך חירות, קמ"ל המשנה שאפילו הכי חייב. וכן כתב המרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא ד"ה אפילו) ובדרכי משה (תעב א) פסק כן לדינא, שעני שאין לו כרים וכסתות יסב על ספסל.

אשה

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שאשה אצל בעלה לא צריכה להסב, אך אם אישה חשובה היא צריכה הסיבה. ומבאר הרשב"ם (ד"ה אשה) הטעם מפני אימת בעלה, שכפופה היא לו. ובשם השאילתות דרב אחאי גאון מפרש שאין דרכן של נשים להישען. וכתב הרא"ש (י כ) שנפקא מינה יש בין הטעמים לעניין גרושה או אלמנה, שלפי טעם ראשון של הרשב"ם צריכה הסיבה, כיון שאין כאן אימת בעל. אך לפי הטעם שכתב בשם השאילתות אינה צריכה הסיבה, כיון שאין זו דרך נשים. וכן הטור (אורח חיים תעב) הזכיר שתי הדעות ולא הכריע.
המאירי (קח א ד"ה אשה) הכריע שאשה שלא במקום בעלה צריכה הסבה, לפי שטעם הפטור באשה הוא מפני כפיפותה לבעלה.

הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) לא הזכיר 'אצל בעלה' ומשמע שלא גרס כן בגמרא, ולפי שיטתו כל אשה אינה מסיבה, אף אם אינה אצל בעלה, אלא אם כן היא חשובה.

בגדר אשה חשובה כתב הביא הכסף משנה (ז ח) בשם רבנו מנוח שלושה פירושים: א. שאין לה בעל והיא גברת הבית. ב. בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. ג. חשובה שיש לה עבדים ושפחות ואינה צריכה להתעסק בתיקוני הבית.

המרדכי (תוספת לערבי פסחים תריא) כתב בשם התוספות (דרוש מקור) שהנשים שלנו חשובות הן ואינן צריכות הסבה. וכן כתב גם רבנו ירוחם (אדם וחוה ה ד) בשם התוספות.
הראב"ן (פסחים ד"ה ואינו) כותב שנשים צריכות הסבה, וכנראה כוונתו כדברי המרדכי, משום שחשובות הן.

השלחן ערוך (תעב ד) כתב שאישה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה. ובדרכי משה (ב) כתב שלא ראה שבזמן הזה נשים נוהגות להסב, וכתב שאפשר שסומכים על דעת הראבי"ה שבזמן הזה לא בעי הסיבה. וכן פסק ברמ"א שנהגו להקל מטעם זה.

הבית חדש (תעב ד) כותב שהעיקר כהשאלתות שטעם הפטור באשה הוא מפני שאין דרכה להישען ולא מפני אימת בעלה (וט"ס יש בגמרא ואין לגרוס 'אצל בעלה'), ולכן אפילו אלמנה וגרושה פטורות מהסבה, אם לא בנשים חשובות.

בן אצל אביו ותלמיד אצל רבו

הגמרא (פסחים קח א) אומרת שבן אצל אביו צריך הסיבה, ומסביר הרשב"ם (ד"ה בן) לפי שאינו כפוף כל כך.
ולענין תלמיד אצל רבו, הגמרא מסתפקת, ומביאה דברי אביי שהעיד שכשהיו אצל רבה היו המסובים נשענים אחד על ברכי חבירו, ואילו כשסעדו אצל רב יוסף אמר להם שאינם צריכים להסב, לפי שמורא רבך כמורא שמים. ואמנם ישנה ברייתא שכתוב בה במפורש שעם הכל אדם מיסב, אפילו תלמיד אצל רבו, אך מעמידה הגמרא ששם מדובר בשוליא דנגרי, כלומר תלמיד של אומן שמלמדו אומנות.
הרא"ש (י כ) מדייק מדברי הגמרא, שאפילו רבו שאינו מובהק, אינו מיסב בפניו, שהרי הגמרא העמידה שדווקא שוליא דנגרי פטור, ואם כן תלמיד בפני רבו בתורה, לעולם פטור. אבל הבית חדש (ד ד"ה ומ"ש אפילו) כתב לדחות דיוק הרא"ש, ומסיק דלחומרא ברבו שאינו מובהק יש לבקש רשותו ולהתחייב בהסבה מספק.

בתוספות (ד"ה בפני) מבואר שהבינו שמסקנת הגמרא היא שתלמיד אצל רבו אינו צריך להסב, וכדברי רב יוסף. והוסיפו התוספות, שלכאורה אביו שהוא רבו גם כן אינו צריך דלא גרע מרבו, אך הוסיפו שסתם אב מלמד את בנו תורה כפי שמצווה בזה, ולכן אין זה בגדר רבו לפטור את בנו מהסיבה. וכן היא מסקנת הרא"ש (י כ). הבית חדש (ד ד"ה בן) למד בדעת התוספות, שאצל אביו שהוא רבו אינו מיסב, ולכן יש להחמיר שלא להסב, אם לא שנתן לו אביו רשות, דיש בזה איסורא דמורא רבך כמורא שמים.

בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה ז ד) כתב בשם רבנו שמחה לענין תלמיד אצל רבו, שכיון שזו מחלוקת רבה ורב יוסף, קיימא לן הלכה כרבה, וצריך להסב.

הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) הכריע כרב יוסף שתלמיד אצל רבו אינו מיסב, אבל הוסיף שאם נתן לו רבו רשות יכול להסב. וכן העתיק הטור להלכה (אורח חיים תעב), וכן פסק השלחן ערוך (ה).
בבית יוסף (תעב ד"ה ומ"ש אלא אם כן) נתן מקור לדברי הרמב"ם ממה שאביי נתן לתלמידיו להסב, והרי אם אסור ודאי לא היה מניח להם לעשות כן, ושתיקתו היתה כנתינת רשות, ועוד שרב יוסף שאסר להם, משמע שאם לא היה אומר כלום היה מותר.
הדרכי משה (ג) הביא בשם מהרי"ב שאם ירצה יכול להסב, ואינו אסור אלא אם רבו מוחה בו, אך בסתמא שרי. והדרכ"מ השיג על דבריו וכתב שאינו מותר אלא ברשות רבו. וכן כתב המהרש"ל שאסור מפני מורא רבו, אם לא שנתן לו רשות, וכן הוא בדרישה (ו).

בתרומת הדשן (קלח) מובא שהסועד אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אף שאינו רבו ולא למד ממנו כלום, אינו צריך הסיבה, שהרי חייב במוראו. וכן פסק הדרכי משה (ג) וכן הוא בשלחן ערוך (תעב ה).

בשלחן ערוך (תעב ה) פסק שבן אצל אביו צריך להסב, אפילו אביו הוא רבו מובהק, אך תלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה, אפילו אינו רבו מובהק, וכדעת הרא"ש. והוסיף דברי הרמב"ם שאם ייתן לו רבו רשות מותר לו להסב.

בדרכי משה (ג) כתב בשם מהרי"ב שדווקא כשאוכל הרב עם התלמיד בשלחן אחד, אבל אם אוכל התלמיד על שולחן אחר, אף שהוא בפני רבו, צריך להסב. וכן פסק להלכה ברמ"א (ה).

שמש

הגמרא (פסחים קח א) מסתפקת לגבי שמש אם צריך הוא הסיבה. ומביאה דברי ר' יהושע בן לוי שאומרת ששמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא ידי חובה. ומדוייק מזה, שאם אכל בלא הסיבה לא יצא ידי חובה. וכן היא מסקנת הגמרא.

אבל

בשו"ת הב"ח (חדשות ה) דן לגבי אבל אם יכול וצריך להסב, ובתחילת דבריו מצדד שמותר לו להסב אפילו בשבתות וימים טובים שאין חיוב בדבר, דאין זה בכלל שמחה האסורה, וכל שכן בליל פסח שהוא מצוה וחובה. ועוד שאפילו ביום חול, ואפילו תוך שבעה מותר, שכן היה דרכם תמיד לאכול בהסיבה, אלא שצריך הוא לכפות מיטתו. אמנם בהמשך דבריו כתב שלדידן שאין אנו נוהגים בהסיבה בדרך כלל, אין לאבל להסב בסתם שבתות וימים טובים. ואמנם בליל פסח היה צריך להסב, שכן מצווה היא ואבל חייב בכל המצוות, אלא שלדינא אין לו להסב גם בליל פסח, משום דהעיקר כהראבי"ה שגם ישיבה כדרכו הוי דרך חירות. ואף דלכתחילה אנו מסיבים, מ"מ אין זה נגד הראבי"ה שגם הוא מודה דהוי דרך חירות, אלא ס"ל דאינו צריך. אך לענין אבל, תופסים אנו עיקר כהראבי"ה ואסור הוא בהסבה. וכן פסק בב"ח על הטור (תעב ב).

אילו דברים חייבים בהסיבה

הגמרא (פסחים קח א) מפרטת באילו דברים חייבים להסב.

מצה ומרור

מוסכם בגמרא שבאכילת מצה שצריך להסב, ואילו באכילת מרור אין צריך להסב. וברש"י (קח א ד"ה מצה וד"ה מרור) מסביר הטעם, שמצה היא זכר לגאולה ואילו מרור הוא זכר לעבדות.
התוספות (ד"ה מאי דהוה) כתבו שהמצה שצריכה הסיבה, זהו כשמברכים על אכילת מצה ובאפיקומן. כלומר מבואר בדבריהם, שבשאר אכילות מצה של הלילה, אין צריך להסב. גם הרא"ש (י כ) הוסיף את האפיקומן. וכן הוא בהגהות מיימוניות (ז ה), ובמרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא), והסביר בזה טעם, שעיקר הסעודה היא המצה ועיקר החירות היא במצה, ולכן צריך גם בתחילה וגם בסוף (בשונה מארבע כוסות שמבואר בגמרא או בתחילה או בסוף כדלהלן).
אבל הרמב"ם כתב (חמץ ומצה ז ח) שדווקא באכילת זית מצה, ולא הזכיר אפיקומן.

בתרומת הדשן (ב קנב) מדייק מדברי הראשונים, שלכולי עלמא בכזית של המוציא אינו צריך הסיבה, דאף המחמירים לא הוסיפו אלא האפיקומן. וכן הביא הבית יוסף (ד"ה וכל מי שצריך).

ארבע כוסות

לגבי ארבעה כוסות, מביאה הגמרא שתי גירסאות בשם רב נחמן, שיש אומרים בשמו שצריך הסבה, ויש אומרים בשמו שאין צריך להסב ביין. ומבארת הגמרא שאין מחלוקת ביניהם, אלא אחד דיבר אל שתי כוסות ראשונות, והשני על שתי כוסות אחרונות.
ושני פירושים בגמרא, לפירוש ראשון שתי הכוסות הראשונות טעונות הסבה, לפי שזו תחילת החירות, אבל שתי הכוסות האחרונות אינן טעונות הסבה - מאי דהוה הוה. ואילו לפירוש שני, שתי הכוסות הראשונות אינן טעונות הסיבה, לפי שעדיין קוראים 'עבדים היינו', אך האחרונות טעונות הסיבה, שזהו זמן החירות.
ומסיימת הגמרא שכיון שיש אומרים כך ויש אומרים כך, יש להסב בכל הכוסות.
הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה והשתא) מביא שיש מפרשים שאף שיש כאן ספק דרבנן, ולכאורה יש להקל, מ"מ כיון שאין זו טרחה גדולה, פסקה הגמרא להסב בשניהם לרווחא דמילתא. אך הר"ן עצמו כתב טעם אחר, שהרי כאן אי אפשר להקל, שאם נקל בשניהם, הרי עקרנו מצוות הסיבה לגמרי.

כן פסקו כל הפוסקים שכל ארבע הכוסות צריכות הסבה.
המאירי (קח א ד"ה זה שביארנו) כותב, שארבע כוסות צריכים הסיבה, הן שתייתם הן הגדת הדברים שהם מסודרים עליהם, כלומר, קידוש, הגדה, הלל וברכת המזון.

הגדה, סעודה וברכת המזון

בגמרא לא מוזכר הסיבה בשאר הסעודה, אבל הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) כתב שאם היסב בכל הסעודה הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.
המאירי (קח א) כותב שהמיסב בכל הסעודה הרי זה משובח, וזאת מלבד החובה לשיטתו להסב בקידוש, בהגדה בהלל ובברכת המזון, מפני היותם מסודרים על ארבע כוסות, שבהם יש חובת הסיבה.
בדרכי משה (תעב א) הביא בשם מהר"י ברין שמצווה להסב בכל הסעודה. וכן כתב ברמ"א (ז).

המהר"ל מפראג (גבורות ה' מח) כתב שיש לדייק מהגמרא לגבי שמש, שדווקא הוא הקלו לו באכילת כזית מצה בלבד, אבל שאר המסובים בסעודה צריכים להסב בכל פעם שאוכלים מצה, ויותר טוב שיהיה כל אכילתו בהסיבה. והביאו הבית חדש (ה).

אופן ההסיבה

אומרת הגמרא (פסחים קח א) שפרקדן לא שמיה הסיבה, וכן הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה.
מדברי הגמרא לא מובן מה הכוונה 'ולא עוד אלא', כי משמע שיש עוד טעם מלבד זה.

פירוש פרקדן

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מפרש ש'פרקדן' הוא ששוכב על גבו, ומסביר שהטעם 'שמא יקדים קנה לוושט' מתייחס למצב זה, שכאשר שוכב על גבו וצווארו לאחוריו, סתימת הקנה נפתחת, והמאכל עלול להיכנס ותוכו ולחנקו.
הסכים לפירוש זה גם הרשב"ם (ד"ה שמא), וכן התוספות (ד"ה פרקדן), וכתב שאין לפרש שפרקדן הוא פניו למטה, שהרי אין דרך לאכול בענין זה.

אמנם הרמב"ם (חמץ ומצה ז ח) שהמיסב על ערפו או על פניו, אין זו הסיבה. משמע שמבאר ש'פרקדן' הוא כל שכיבה, בין על ערפו בין על פניו. גם ברבנו חננאל (ד"ה פרקדן) מפרש אמנם כרש"י, אבל הביא גם יש אומרים שפרקדן הוא על פניו, ולא השיג על דבריהם.
הר"ן (בדפי הרי"ף כג א) ד"ה פרקדן מצדד כפירוש רש"י ותוספות, אבל הוסיף שאפשר שגם השוכב על פניו מקרי פרקדן, וגם בזה שייך הטעם שמא יקדים קנה לוושט.

הטור (אורח חיים תעב) כתב להלכה שאין להסב לא על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו.

שמא יקדים קנה לושט

רש"י (ד"ה שמא יקדים) מבאר שהטעם 'שמא יקדים קנה לוושט' מתייחס ל'פרקדן', שכאשר שוכב על גבו וצווארו לאחוריו, סתימת הקנה נפתחת, והמאכל עלול להיכנס ותוכו ולחנקו. וכן הסכים הר"ן (דפי הרי"ף כג א ד"ה פרקדן).
הרשב"ם (ד"ה שמא יקדים) מתקשה בפירוש זה, שהרי אם כן למה לא סמכה הגמרא טעם זה לפרקדן, והסמיכה אותו להסיבת ימין. לכן מסביר הרשב"ם שטעם זה של שמא יקדים קנה לוושט מתייחס להסיבת ימין, שכשהוא מטה על צד ימין, נפתח פי הקנה ועלול להיכנס בו המאכל.
וזהו טעם נוסף לאסור הסבת ימין, מלבד הטעם הראשון שאסרה הגמרא ופירש הרשב"ם (ד"ה הסיבת ימין), שהרי ביד ימין הוא צריך לאכול ואיך יסב על צד זה.

הרא"ש (י כ) כתב שלפי פירוש ראשון של הרשב"ם, איטר יד ימינו, צריך להסב על ימינו. אמנם לפי הפירוש שמא יקדים קנה ווושט, אין חילוק בין איטר לאדם רגיל. ובמאירי (ד"ה הסבה) כותב שטעם דהקדמת קנה לוושט קאי אפרקדן, ולכן איטר יד ימינו צריך להסב על צד ימין. אך בסוף דבריו הביא שיש מפרשים שחשש הקדמת קנה לוושט הוא על צד ימין, ולפי זה גם איטר יסב על צד שמאל.
גם הטור (אורח חיים תעב) הזכיר שהמחלוקת בין רש"י לרשב"ם היא נפקא מינה לאיטר יד ימינו, ולא הכריע בזה. אמנם המרדכי (תוספת לערבי פסחים תריא) הכריע כפירוש הרשב"ם שטעם דשמא יקדים קאי על הסיבת ימין.

בשו"ת תרומת הדשן (א קלו, ב קנב) נשאל לגבי הסיבת איטר, והשיב שכיון שחמירא סכנתא מאיסורא, נקטינן כהטעם דשמא יקדים קנה לושט, ולכן גם איטר יסב לשמאל. וכן הדין לשולט בשתי ידיו, שאין בו כלל טעם דאוכל בימינו, רק טעם דשמא יקדים קנה לושט. והביאו הבית יוסף (תעב ד"ה וכתב בתרומת הדשן).
גם בדרישה (ד) כתב שנוהגים כרשב"ם שאף איטר מיסב על שמאלו, דחמירא סכנתא מאיסורא.

השלחן ערוך (תעב ג) כתב שאין להסב לא על פניו ולא על גבו ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וברמ"א הוסיף שאין חילוק בין איטר לאדם רגיל.

לא היסב אם צריך לחזור

הרא"ש (י כ) כתב שאם אכל מצה בלא הסיבה לא יצא ידי חובה, והוכיח זאת מדברי הגמרא לעיל לגבי שמש, שמפורש בה שאם לא היסב לא יצא ידי חובה, ולכן צריך לחזור ולאכול. וכתב שכן הדין גם בכוס ראשון ושני שאם שתה בלא הסיבה, שצריך לחזור ולשתות בהסיבה. אך לגבי כוסות שלישית ורביעית הסתפק, שהרי אם יחזור וישתה הרי זה נראה כמוסיף על הכוסות. מאידך יש לומר שכיון ששתה שלא כתיקונו, הוברר הדבר שלא ממניין הכוסות הוא, אלא זהו כוס של חובה. וכן כתב להסתפק המרדכי (תוספת מערבי פסחים תריא).
באגודה (פסחים י צב) הכריע שביין לא יחזור וישתה, אלא בזה יש לסמוך על ראבי"ה שבזה"ז אין אנו מסיבים.

ברמב"ם לא הזכיר חיוב לחזור ולאכול, ובחידושי הגר"ח סולובייצ'יק (פסחים קח א) כתב בדעת הרמב"ם שאם לא היסב, אפילו בכזית ראשון של מצה, אינו צריך לחזור ולאכול. וכתב לבאר דברי הגמרא לגבי שמש, שמה שכתוב 'לא יצא' אין הכוונה שלא יצא ידי חובת מצה, אלא שלא יצא ידי חובת הסיבה, אך על כל פנים אינו צריך ולא יועיל אם יחזור ויאכל כזית מצה, לפי שכבר יצא בה ידי חובה.

הטור (תעב) סתם וכתב שאם אכל ושתה בלא הסיבה לא יצא. וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (תעב ז).
בדרכי משה (ג) הכריע שבשתי כוסות ראשונות, אם שכח להסב, יחזור וישתה. אבל בכוסות שלישית ורביעית לא יחזור וישתה, אלא יסמוך על דעת ראבי"ה. וכן פסק ברמ"א (ז) שבכוסות ראשונות ובאכילת מצה יחזור.

הבית חדש (ב ד"ה ומ"ש בשם אבי"ה) כתב שהעיקר כהראבי"ה ולכן אם לא היסב, אפילו באכילת מצה, אינו צריך לחזור, וכמו שכתב האגודה. אלא שבמצה מצוה מן המובחר לחזור ולאכול, מה שאין כן ביין מפני שנראה כמוסיף על הכוסות.

גדר החיוב

בחידושי הגר"ח סולובייצ'יק (פסחים קח א) כתב שגדר מצוות הסיבה לפי הרמב"ם אינו דין בקיום אכילת מצה, אלא זהו דין באכילה. ומטעם זה יש ענין להסב בכל הסעודה, ואף באכילת מצת מצוה אין זה גדר בקיום המצוה, אלא במעשה האכילה של אותו כזית שבו יוצאים ידי חובת אכילת מצה. ודייק כן גם מדברי הירושלמי.
ובדעת הרא"ש כתב להיפך, שגדר חובת ההסיבה היא במצוה עצמה, כלומר שמצות אכילת מצה יש אין יוצאים בה אלא באכילת הסיבה, ולכן אף בדיעבד צריך לחזור ולאכול, כיון שהוא שייך לעצם קיום המצוה.