זמן קבלת שבת

מקורות
בבלי:	שבת לה ב
רמב"ם:	שבת ה יח-כ
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג י-יג

זמן קבלת שבת לענין פרישה ממלאכה, ואם מיעוט הקהל נמשכים אחר הרוב.

קבלת שבת בהדלקה

דעת בעל הלכות גדולות וסייעתו

כתב בעל הלכות גדולות הל' חנוכה (ט ד"ה והיכא) דבשבת חנוכה אם צריך להדליק נר חנוכה ונר שבת, יש להדליק נר חנוכה ברישא, שאם ידליק קודם של שבת, לא יוכל כבר להדליק של חנוכה לפי שקיבל עליו שבת. וכן הביא הגהות מיימוניות (שבת ה ר) בשם ר' שמחה ובשם ראבי"ה (קצט).

והרמב"ן בחידושים (שבת כג ב ד"ה נר חנוכה) כתב עליו שהוא טעם רחוק, דמה בכך שהדליק נר, והרי אינו עושה כן אלא כדי שלא יהיה טרוד וישכח, והביא ראיה מהגמ' שבת לה: שאחר תקיעה שלישית מדליקין את הנר ושוהה כדי צליית דג קטן או הדבקת פת בתנור.

אבל הר"ן שבדפי הרי"ף (י א ד"ה מדאמרינן) הליץ בעד בעל הלכות גדולות ודחה דברי הרמב"ן, והביא חבילת ראיות שהמלאכה האחרונה הסמוכה לשבת אצל האמוראים היתה הדלקת הנר, וכתב דכיוון שכן תקנו חכמים שהדלקת הנר תהיה המלאכה האחרונה, הרי המדליק גומר בדעתו שלא יעשה שום מלאכה אחריה, ואין לך קבלת שבת גדולה מזו. וע' גם בר"ן בחידושים (שבת כג ב) שהביא דברי בה"ג ודברי הרמב"ן ולא השיג עליו כלום.
ובאור זרוע (ערב שבת יא) הביא דברי רבנו שמשון שחלק על בה"ג, והביא ראיית הרמב"ן, דאחרי הדלקה יש עוד שהות לצלות דג קטן, ומסיק דלא הויא קבלת שבת עד שיתפלל. אבל האור זרוע שם דחה ראייתו, דלא אמרו שם שצולה אלא רק ששוהה כדי לצלות, ומכריע כבה"ג ומביא כמה ראיות לקיים שיטתו.

דעת רוב הראשונים

הרמב"ן שם סובר דנר שבת קודם להדלקת נר חנוכה, כשם שהוא קודם אצל מי שאין לו אלא נר אחד, דכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו, ונראה מדבריו דלא חלה שבת עד הערב. וגם הרשב"א בחידושים (כג ב) כתב לדחות דברי בה"ג, והביא ג"כ ראיית הרמב"ן הנ"ל, והוסיף להקשות דאם כדברי בה"ג, אסור היה להדליק יותר על נר אחד כיון שבהדלקת הראשון כבר נאסר עליו להדליק את השני. וכן כתב גם בתשובה (א תתרע). וכ"ד הריטב"א (כג ב).

והרא"ש (ב כד) כתב כר' שמשון דאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית, וכן עמא דבר שכשאומר החזן ברכו פורשים ממלאכה.

וראה בטור שכתב כן בשם התוס' [וכנראה העתיק מדברי ההגהות מיימוניות (שבת ה ר) שאמרו כן בשם ר' שמשון], והמפרשים יגעו למצוא איה תוס' שאומר כן , ע' דרישה (א) שכתב שלא מצא, ובחידושי מהרל"ח כ' (ב) כתב שיש קצת משמעות לכך בדברי התוס' ברכות כז. ד"ה דרב. ואפשר גם שכוונתם לתוס' שבת כג: ד"ה הדר בשם הרשב"א שכתב לגבי קריאת התורה דהיכא דאפשר לקיים תרווייהו, תדיר ופרסומי ניסא, עבדינן לתדיר קודם, וא"כ כ"ש בנידו"ד דיש גם שלום בית, כיון שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם.

והמאירי הביא דברי שתי השיטות, והכריע כהרמב"ן, וסיים דמ"מ מי שחושש ומדליק נרות חנוכה ברישא רשאי, ובלבד שיתכפם לנר שבת כמה שיוכל, שיהיו שניהם סמוכים לשקיעת החמה.

והסמ"ג (עשין ל) כתב הראיה משהייה כדי לצלות דג קטן וכו' דמוכח שאינו מקבל שבת בהדלקה, אבל סיים שיכול להיות שהמדליק עצמו אסור במלאכה, ומביא ראיה לזה מתוספתא דסוכה. וכן הבין בדעתו בעל שלטי גיבורים (טו א ב).

והמרדכי (רצג) הביא שתי הדעות ולא הכריע, אבל בבית יוסף (רסג ד"ה כתב בה"ג) כתב דנראה מדברי המרדכי שמסכים לבה"ג, ואפשר שכוונתו למש"כ המרדכי (רצז) בשם רב שרירא גאון לענין יום המעונן.

ובשבלי הלקט (נט) הביא מתשובת הגאונים שהיה מנהג להדליק הנרות מבעוד יום ולתקן את הפתילות, ואחר כך מכבין אותן סמוך לחשיכה, ומוחטין אותן או מוסיפים בהם שמן ומברכים ומדליקים ושובתים, ואינו מקבל עליו שבת עד שיתקן כל הנרות שבביתו. ועיי"ש שדחה דעת הנוהגים להשליך הפתילה אחר ההדלקה כדי לא לכבותה, ובשם אחיו ה"ר בנימין תמה לדעת בה"ג היאך מותר להדליק, והרי כשבירכה כבר קבלה שבת. [ועיין בב"י שתירץ ע"ז דכל ההדלקה כחדא חשיבא, וההדלקה היא הקבלה, מה שאי"כ לגבי כיבוי הפתילה שהדליקו בה, דחמיר יותר לפי שכבר ברכה והדליקה]. ומסיק בסופו של דבר, דהכל לפי דעת האדם, אם בהדלקה ואם בתפילת ערבית, היכא שדעתו לשבות, נאסר בעשיית מלאכה, ואפילו מבעוד יום [וקצת משמע בדבריו שתנאי מועיל בתפילת ערבית, ודלא כהב"י].

וכתב הרדב"ז בתשובה (ב תשנז) דכיון שהיא מחלוקת יש לחשוש לדברי האומר שמקבל שבת בהדלקה, ואין להיכנס לספק חילול שבת מפני הכלל דתדיר קודם. עוד כתב להכריע כבה"ג מפני שכל דברי הגאונים קבלה, ועוד שמטעם פרסומי ניסא ראוי להקדימה, והרי אילולא טעם דשלום בית, לא הוה חיישינן לתדיר, אלא היינו מקדימים של חנוכה, ולכן היכא דיש לו גם נר שבת ואינו מבטל טעמא דשלום בית, יש להדליק של חנוכה ברישא.

יחידים שלא הדליקו

כתב שלטי הגיבורים (טו א ב), גם לדברי סמ"ג ומהר"ם שהדלקה תלויה בהדלקת הנר, מ"מ אלו דווקא המדליקים עצמם, אבל אותם שלא הדליקו יכולים לעשות מלאכה.

תנאי בהדלקה

בהגהות מיימוניות (שבת ה ר) הביא בשם הר"ם מרוטנבורג דיש להתנות ולומר דאינו מקבל שבת בהדלקה, אלא עד שיסיר מידו את הנר או עד תפילת ערבית, ומשמע דסובר כבה"ג שהדלקת הנר אוסרת במלאכה, אלא שסובר תנאי מועיל, וכן מבואר מתוך דברי המרדכי הנ"ל. ובבית יוסף מדייק בדבריו דסגי שדעתו כן ואינו צריך לפרש בפיו. וכ"כ בתשב"ץ קטן (ח) בשם מהר"ם דתנאי מועיל, אבל במקום אחר (יד) סייג דבריו וכתב דהמדליק עצמו אינו מועיל לו תנאי, ורק לבני ביתו מועיל שלא יימשכו אחריו.

והנה הבית חדש (רסג ג) שם כתב דלפי"ז אנשים המדליקים בעצמם, כגון שהולכים ללמוד חוץ לביתם שאין בהם מנהג לקבל שבת בהדלקה, יברכו קודם ההדלקה. וסיים דמ"מ טוב שיתנו או לכה"פ שיהיה בדעתם שלא לקבל שבת עד תפילת ערבית, והוא על פי דברי מהר"ם הנ"ל.
ודבריו אינם ברורים, דלא מצאנו חלוקה זו בדברי הראשונים בין אשה המדליקה לאיש המדליק, אלא רק בין המדליק לשאר בני הבית. וכנראה כוונתו שהמנהג אצלם היה שאשה מקבלת שבת בהדלקה, והיינו כבה"ג, מה שאין כן האיש המדליק אין אצלם מנהג שמקבל שבת, והיינו שבאיש פסקינן דלא כבה"ג אלא כשאר ראשונים שאינו מקבל שבת בהדלקה. ומ"מ מהיות טוב חשש לדעת בה"ג ונתן עצה לעשות כמהר"ם ולהתנות לכה"פ בדעתו.

גם לשון הרמ"א (אורח חיים רסג י) יש לפרש כדברי הב"ח שדווקא באשה המדלקת נהגו כהמרדכי, ונראה הוא על פי המנהג שהביא לעיל בשם המהר"י וייל, שפורשות ידיהן ואח"כ מברכות. וכן פסק המגן אברהם (יח) דהאיש אינו נאסר במלאכה בהדלקה.

קבלת שבת בתפילה

כתב הרא"ש (ב כד) כתב דאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית, וכן עמא דבר שכשאומר החזן ברכו פורשים ממלאכה. וכ"כ האור זרוע בשם ר' שמשון. ולפי ריב"ם המובא במרדכי (שבת רחצ) הוא באמירת 'ברכו' דל ערבית.

וראה בטור שכתב כן בשם התוס' [וכנראה העתיק מדברי ההגהות מיימוניות (שבת ה ר) שאמרו כן בשם ר' שמשון], והמפרשים יגעו למצוא איה תוס' שאומר כן , ע' דרישה (א) שכתב שלא מצא, ובחידושי מהרל"ח כ' (ב) כתב שיש קצת משמעות לכך בדברי התוס' ברכות כז. ד"ה דרב. ואפשר גם שכוונתם לתוס' שבת כג: ד"ה הדר בשם הרשב"א שכתב לגבי קריאת התורה דהיכא דאפשר לקיים תרווייהו, תדיר ופרסומי ניסא, עבדינן לתדיר קודם, וא"כ כ"ש בנידו"ד דיש גם שלום בית, כיון שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם.

ובבית יוסף (רסג ד"ה ומ"ש רבנו עוד שהמתפלל) דייק מדברי הטור, שבא לאשמועינן שאפילו יחיד שקדם והתפלל ערבית מבעוד יום קודם שהתפללו הקהל, חל עליו שבת ואסור במלאכה. וכנראה דייק מדנקט הטור לשון יחיד. וסיים הב"י שם דנראה דאפילו למ"ד שאפשר להתנות שלא לקבל שבת בהדלקה, הכא כיון שהזכיר קדושת היום בתפילה, שוב אינו יכול לעשותו חול. וכן פסק בפשיטות בשלחן ערוך (רסג יא). והעיר המשנה ברורה (מט) כדבר פשוט דמ"מ זהו דווקא מפלג המנחה ולמעלה, כמבואר ברמ"א (רסא ב).

ציבור שהתפללו

כתב המרדכי (רצז) דהיכא שרוב הקהל קיבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם. וכן כתב שם (רחצ) בשם ריב"ם דבאמירת 'ברכו' של הציבור נאסר גם היחיד במלאכה. אבל ההוכחה שהביא ריב"ם מהא דהתירו דווקא לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, ומשמע דשאר כל אדם אסורים, כתב עליה המרדכי דיש לדחות, ולא ביאר. ובחידושי אנשי שם שם כתב שאיכא למימר דהתקיעות יותר מחייבות את הציבור מאמירת 'ברכו'. ועיין בשלטי הגיבורים על דפי הרי"ף (טו א ב) שכתב לדחות ראיית הריב"ם שהרי הגמרא בעצמה דחתה דברי ר' יוסי בר חנינא שאמר שנתנו שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, ואמרה לו שאם כן נתת דבריך לשיעורין, אלא מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מצניע שופרו. וכתב עוד שאם היה להביא ראיה מגמרא זו, יש להביא מתחילת הברייתא, שבתקיעה ראשונה לא ייכנסו קרובים לעיר עד שיבואו הרחוקים מפני החשד, ומבואר דהרחוקים נמשכים אחר הקרובים. אבל בסוף דבר מסיק דאין היחיד נגרר אחר הרוב, עד שיעשה מעשה המוכיח היותו נמשך אחר הרוב.
ובבגדי ישע על המרדכי (כט) כתב דכוונת מהר"ם להוכיח משם, שלא התירו לחזן ולשאר כל אדם אל כשיעור הולכת השופר והצנעתו, והיינו משום דלאחר זמן זה מקבלים כל הציבור עליהם שבת, ומוכח מזה דלדידן שמקבלים שבת בתפילת ערבית, כולם נגררים אחר הציבור. ומ"מ כתב המרדכי דיש לדחות ראייתו משום דנדחו דברי ר' יוסי בר חנינא, ואפשר שלא קבעו בזה חכמים זמן, אלא רשות יש לכל אחד לעשות מלאכתו כל שלא קיבל עליו שבת.

ובשבלי הלקט (נט) כתב שמצא בשם ראבי"ה שאדם שבא לעיר בערב שבת, ומצא שכבר קיבלו עליהם אנשי העיר את השבת ואמרו 'ברכו', אע"פ שעוד היום גדול, אם יש לו מעות חפץ, צריך להניחו ליפול, ש'ברכו' הוא במקום תקיעה. וזה כדברי ריב"ם הנ"ל.