זמן קבלת שבת

מקורות
בבלי:	שבת לה ב
רמב"ם:	שבת ה יח-כ
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג י-יג

זמן קבלת שבת לענין פרישה ממלאכה, ואם מיעוט הקהל נמשכים אחר הרוב.

קבלת שבת בהדלקה

דעת בעל הלכות גדולות וסייעתו

כתב בעל הלכות גדולות הל' חנוכה (ט ד"ה והיכא) דבשבת חנוכה אם צריך להדליק נר חנוכה ונר שבת, יש להדליק נר חנוכה ברישא, שאם ידליק קודם של שבת, לא יוכל כבר להדליק של חנוכה לפי שקיבל עליו שבת. וכן הביא הגהות מיימוניות (שבת ה ר) בשם ר' שמחה ובשם ראבי"ה (קצט).

והרמב"ן בחידושים (שבת כג ב ד"ה נר חנוכה) כתב עליו שהוא טעם רחוק, דמה בכך שהדליק נר, והרי אינו עושה כן אלא כדי שלא יהיה טרוד וישכח, והביא ראיה מהגמ' שבת לה: שאחר תקיעה שלישית מדליקין את הנר ושוהה כדי צליית דג קטן או הדבקת פת בתנור.

אבל הר"ן שבדפי הרי"ף (י א ד"ה מדאמרינן) הליץ בעד בעל הלכות גדולות ודחה דברי הרמב"ן, והביא חבילת ראיות שהמלאכה האחרונה הסמוכה לשבת אצל האמוראים היתה הדלקת הנר, וכתב דכיוון שכן תקנו חכמים שהדלקת הנר תהיה המלאכה האחרונה, הרי המדליק גומר בדעתו שלא יעשה שום מלאכה אחריה, ואין לך קבלת שבת גדולה מזו. וע' גם בר"ן בחידושים (שבת כג ב) שהביא דברי בה"ג ודברי הרמב"ן ולא השיג עליו כלום.
ובאור זרוע (ערב שבת יא) הביא דברי רבנו שמשון שחלק על בה"ג, והביא ראיית הרמב"ן, דאחרי הדלקה יש עוד שהות לצלות דג קטן, ומסיק דלא הויא קבלת שבת עד שיתפלל. אבל האור זרוע שם דחה ראייתו, דלא אמרו שם שצולה אלא רק ששוהה כדי לצלות, ומכריע כבה"ג ומביא כמה ראיות לקיים שיטתו.

דעת רוב הראשונים

הרמב"ן שם סובר דנר שבת קודם להדלקת נר חנוכה, כשם שהוא קודם אצל מי שאין לו אלא נר אחד, דכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו, ונראה מדבריו דלא חלה שבת עד הערב. וגם הרשב"א בחידושים (כג ב) כתב לדחות דברי בה"ג, והביא ג"כ ראיית הרמב"ן הנ"ל, והוסיף להקשות דאם כדברי בה"ג, אסור היה להדליק יותר על נר אחד כיון שבהדלקת הראשון כבר נאסר עליו להדליק את השני. וכן כתב גם בתשובה (א תתרע). וכ"ד הריטב"א (כג ב).

והרא"ש (ב כד) כתב כר' שמשון דאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית, וכן עמא דבר שכשאומר החזן ברכו פורשים ממלאכה.

וראה בטור שכתב כן בשם התוס' [וכנראה העתיק מדברי ההגהות מיימוניות (שבת ה ר) שאמרו כן בשם ר' שמשון], והמפרשים יגעו למצוא איה תוס' שאומר כן , ע' דרישה (א) שכתב שלא מצא, ובחידושי מהרל"ח כ' (ב) כתב שיש קצת משמעות לכך בדברי התוס' ברכות כז. ד"ה דרב. ואפשר גם שכוונתם לתוס' שבת כג: ד"ה הדר בשם הרשב"א שכתב לגבי קריאת התורה דהיכא דאפשר לקיים תרווייהו, תדיר ופרסומי ניסא, עבדינן לתדיר קודם, וא"כ כ"ש בנידו"ד דיש גם שלום בית, כיון שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם.

והמאירי הביא דברי שתי השיטות, והכריע כהרמב"ן, וסיים דמ"מ מי שחושש ומדליק נרות חנוכה ברישא רשאי, ובלבד שיתכפם לנר שבת כמה שיוכל, שיהיו שניהם סמוכים לשקיעת החמה.

והסמ"ג (עשין ל) כתב הראיה משהייה כדי לצלות דג קטן וכו' דמוכח שאינו מקבל שבת בהדלקה, אבל סיים שיכול להיות שהמדליק עצמו אסור במלאכה, ומביא ראיה לזה מתוספתא דסוכה.

והמרדכי (רצג) הביא שתי הדעות ולא הכריע, אבל בבית יוסף (רסג ד"ה כתב בה"ג) כתב דנראה מדברי המרדכי שמסכים לבה"ג, ואפשר שכוונתו למש"כ המרדכי (רצז) בשם רב שרירא גאון לענין יום המעונן.

ובשבלי הלקט (נט) הביא מתשובת הגאונים שהיה מנהג להדליק הנרות מבעוד יום ולתקן את הפתילות, ואחר כך מכבין אותן סמוך לחשיכה, ומוחטין אותן או מוסיפים בהם שמן ומברכים ומדליקים ושובתים, ואינו מקבל עליו שבת עד שיתקן כל הנרות שבביתו. ועיי"ש שדחה דעת הנוהגים להשליך הפתילה אחר ההדלקה כדי לא לכבותה, ובשם אחיו ה"ר בנימין תמה לדעת בה"ג היאך מותר להדליק, והרי כשבירכה כבר קבלה שבת. [ועיין בב"י שתירץ ע"ז דכל ההדלקה כחדא חשיבא, וההדלקה היא הקבלה, מה שאי"כ לגבי כיבוי הפתילה שהדליקו בה, דחמיר יותר לפי שכבר ברכה והדליקה]. ומסיק בסופו של דבר, דהכל לפי דעת האדם, אם בהדלקה ואם בתפילת ערבית, היכא שדעתו לשבות, נאסר בעשיית מלאכה, ואפילו מבעוד יום [וקצת משמע בדבריו שתנאי מועיל בתפילת ערבית, ודלא כהב"י].

וכתב הרדב"ז בתשובה (ב תשנז) דכיון שהיא מחלוקת יש לחשוש לדברי האומר שמקבל שבת בהדלקה, ואין להיכנס לספק חילול שבת מפני הכלל דתדיר קודם. עוד כתב להכריע כבה"ג מפני שכל דברי הגאונים קבלה, ועוד שמטעם פרסומי ניסא ראוי להקדימה, והרי אילולא טעם דשלום בית, לא הוה חיישינן לתדיר, אלא היינו מקדימים של חנוכה, ולכן היכא דיש לו גם נר שבת ואינו מבטל טעמא דשלום בית, יש להדליק של חנוכה ברישא.

תנאי בהדלקה

בהגהות מיימוניות (שבת ה ר) הביא בשם הר"ם מרוטנבורג דיש להתנות ולומר דאינו מקבל שבת בהדלקה, אלא עד שיסיר מידו את הנר או עד תפילת ערבית, ומשמע דסובר כבה"ג שהדלקת הנר אוסרת במלאכה, אלא שסובר תנאי מועיל, וכן מבואר מתוך דברי המרדכי הנ"ל. ובבית יוסף מדייק בדבריו דסגי שדעתו כן ואינו צריך לפרש בפיו. וכ"כ בתשב"ץ קטן (ח) בשם מהר"ם דתנאי מועיל, אבל במקום אחר (יד) סייג דבריו וכתב דהמדליק עצמו אינו מועיל לו תנאי, ורק לבני ביתו מועיל שלא יימשכו אחריו.

והנה הבית חדש (רסג ג) שם כתב דלפי"ז אנשים המדליקים בעצמם, כגון שהולכים ללמוד חוץ לביתם שאין בהם מנהג לקבל שבת בהדלקה, יברכו קודם ההדלקה. וסיים דמ"מ טוב שיתנו או לכה"פ שיהיה בדעתם שלא לקבל שבת עד תפילת ערבית, והוא על פי דברי מהר"ם הנ"ל.
ודבריו אינם ברורים, דלא מצאנו חלוקה זו בדברי הראשונים בין אשה המדליקה לאיש המדליק, אלא רק בין המדליק לשאר בני הבית. וכנראה כוונתו שהמנהג אצלם היה שאשה מקבלת שבת בהדלקה, והיינו כבה"ג, מה שאין כן האיש המדליק אין אצלם מנהג שמקבל שבת, והיינו שבאיש פסקינן דלא כבה"ג אלא כשאר ראשונים שאינו מקבל שבת בהדלקה. ומ"מ מהיות טוב חשש לדעת בה"ג ונתן עצה לעשות כמהר"ם ולהתנות לכה"פ בדעתו.

גם לשון הרמ"א (אורח חיים רסג י) יש לפרש כדברי הב"ח שדווקא באשה המדלקת נהגו כהמרדכי, ונראה הוא על פי המנהג שהביא לעיל בשם המהר"י וייל, שפורשות ידיהן ואח"כ מברכות. וכן פסק המגן אברהם (יח) דהאיש אינו נאסר במלאכה בהדלקה.