העמדת מחיצה בשבת

מקורות
בבלי:	שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א, צג ב-צד א, קב א
רמב"ם:	שבת כב כט

באילו אופנים מותר להעמיד ולפרק מחיצה בשבת, ודין מחיצה המתרת.

מקורות חז"ל בענין מחיצה בשבת

איסור עשיית אהל

בגמרא (שבת קכה ב, קלז ב, עירובין מד א) אומר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שאסור לעשות אוהל עראי בשבת, אמנם להוסיף על אוהל עראי היא מחלוקת תנאים, שלדעת ר' אליעזר אסור ולדעת חכמים מותר, והלכה כחכמים.

כותל חצר שנפל בשבת

עוד בגמרא פרק כל גגות (עירובין צג ב) מובאת מחלוקת רב ושמואל, לגבי כותל שבין שתי חצירות שנפל, שרב אסר לטלטל בחצר זו, ואילו שמואל התיר הטלטול עד מקום המחיצה שהיתה, כל אחד בשלו. ואומרת שם הגמרא שלמדו שנחלקו בזה מתוך מעשה שהיה שישבו שניהם בחצר ונפל הכותל, ואמר שמואל 'קחו טלית ופרסוה להיות מחיצה', וכשראה זאת רב החזיר פניו, ואומרת הגמרא ששמואל מתיר אף בלא מחיצה וכנ"ל, אלא שביקש לפרוס מחיצה משום צניעות בלבד. ורב אף שסבר לאיסורא, לא רצה לומר דבר מפני שהיה זה במקום ששמואל היה מרא דאתרא, ומ"מ החזיר פניו שלא יאמרו שהסכים לדבר.

עשיית דופן לסוכה

הגמרא (עירובין מד א) מביאה שתי ברייתות לכאורה סותרות. ברייתא א' אומרת שאם נפלה דופן של סוכה בשבת, אין להעמיד שם אדם או בהמה או כלים לפי שאין עושין אהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת. אך בברייתא ב' כתוב שעושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה. ולאחר משא ומתן מסקנת הגמרא שיש לחלק בין דופן שלישית לדופן רביעית, וכפי שמפרש שם רש"י (ד"ה בדופן) שכיון שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה כלל, לכן כשמעמיד דופן שלישית חשיב כבונה אוהל, והברייתא שמתירה איירי בדופן רביעית, שבזה מותר כיון שבלאו הכי אוהל הוא, ואין כאן אלא תוספת אוהל המותרת.

מחיצה לצורך הבאת ספר תורה

הגמרא (עירובין פו ב, סוכה טז ב) מביאה מעשה בשם רב דימי, שפעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, ובשבת פרסו סדינין ע"ג עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו. ומקשה הגמרא היאך פרסו סדינים, ןהרי אסור לעשות אוהל עראי בתחילה בשבת, ותירצה שבאמת לא פרסו בשבת, אלא מצאו סדינים פרוסים, כך שיכלו לטלטל את הספר בשבת.

צידוד אבנים לבית הכסא

הגמרא (ביצה לב ב) מביאה דברי רב נחמן שמתיר לצדד אבנים ביום טוב לשם עשיית צרכיו, כלומר שמניח ב' אבנים ויושב עליהן. וטעם ההיתר מבואר שם בגמרא הוא מפני שאינו עושה להם גג. אמנם מסיקה שם הגמרא, שאף שאם עושה כן לצורך קבע כגון שעושה כסא של לבנים וטיט אסור, מ"מ הכא בעושהו עראי לשם בית הכסא לא גזרו משום קבע, משום כבוד הבריות.

מחלוקת הראשונים האם יש במחיצה בלבד איסור אוהל

שיטת רש"י

רש"י (שבת קכה ב ד"ה שאין) כתב שהאיסור לעשות אוהל הוא דווקא בגג, אבל מחיצה לאו אוהל היא ומותר לפורסה לצניעות. ומוכיח דבריו מעובדא דשמואל ורב בעירובין צג: שהתיר שמואל לעשות מחיצה מסדין, ואף רב לא חלק עליו שם אלא משום טלטול בד' אמות בלא מחיצה, מבואר מזה שמחיצה מותר לפרוס אפילו לכתחילה לפי שאין אוהל אלא בגג בלבד.
ושוב כתב כן רש"י (סוכה טז ב ד"ה מהיכן) שאין אוהל מן הצד, ולכן יש להשמיט הגירסה שהגמרא מקשה על פריסת הסדינים לצורך טלטול ספר תורה, שהרי אין זה אסור משום אוהל, לפי שאינו אלא מן הצד. וצ"ל שהאיסור שם היה משום הוצאת והכנסת הסדינים בלבד. אמנם במקום אחר (עירובין פו ב) רש"י לא השמיט גירסה זו, ומשמע שמקיים אותה, ולפי"ז יצא שסובר שיש איסור אוהל גם במחיצה, לכה"פ במקום שהמחיצה באה להתיר טלטול וכדלהלן.

לשיטת רש"י הסכים גם המאירי (קכה ב ד"ה אין), אלא שהוסיף שודאי שלשיטת רש"י לא כל מחיצה מותרת, אלא דווקא מחיצה שנעשית לצניעות או לצל בעלמא, אבל מחיצה גמורה ודאי אסור. וכדבריו כתב גם האור זרוע (שבת עח ו), וכתבו עוד שרש"י לא היה צריך להשמיט הגירסה בגמרא שפרסו סדינים כדי להתיר להביא ס"ת, שבאמת שם היה אסור כיון שנעשה להתיר, וכפי שבאמת בעירובין לא השמיט גירסה זו כנ"ל. ולדבריהם יוצא שאין מחלוקת בין רש"י לשאר ראשונים.
ובשער הציון (אורח חיים שטו יג) כתב המ"ב שנראה שאף דעת הרמב"ם להתיר מחיצה המתרת, שהרי התיר לעשות מחיצה לפני הנר כדי להתיר תשמיש המטה.

שיטת רבנו תם ורוב הראשונים

רבנו תם בכמה מקומות (ספר הישר רפ, שבת קכה ב ד"ה הכל, עירובין מד א ד"ה פקק) כתב לחלוק על רש"י, שהרי מקור דין תוספת אוהל הוא מדין פקק החלון, ושם מדובר בדופן ולא בגג (וגם רש"י כתב כן בשבת קלז: ד"ה פקק), ומוכח מזה שגם דופן מן הצד נחשבת לאוהל, ואסור לעשותו לכתחילה ורק להוסיף על אוהל עראי מותר. אלא שהוסיף ר"ת לחלק על פי הגמרא בעירובין מד., שזהו דווקא במחיצה שבאה להתיר, כמו דופן שלישית בסוכה שעל ידה נכשרת הסוכה שזהו כעושה אוהל בתחילה ואסור, אך אם זו מחיצה לצניעות בלבד, כגון דופן רביעית בסוכה, שאינה מתירה דבר - מותר, לפי שאינו חשוב אלא כתוספת אוהל בלבד.
ואת מחלוקת רב ושמואל לגבי כותל שנפל, מבאר ר"ת שלפי רב סבר שאסור להעמיד המחיצה משום אוהל כיון שבזה הוא מתיר לטלטל בחצר, ואף שמואל היה אוסר אם היה סובר שמחיצה כזו מתירה היא לטלטל בחצר.

כדברי ר"ת לאסור מחיצה המתרת משום אוהל, כתבו גם הרא"ש (שבת יז ח), הרשב"א (קכה ב ד"ה שאין) הר"ן (בדפי הרי"ף מט א ד"ה ולפיכך), הטור (אורח חיים שטו), הריטב"א (קכה ב ד"ה אמר רבה).

יישוב שיטת רש"י

על הקושיה שהקשו הראשונים על רש"י, איך לומדת הגמרא ממשנת פקק החלון לאיסור עשיית אוהל עראי ולהיתר ההוספה עליו, והרי שם מדובר בחלון שבדופן, ואילו אוהל עראי אינו אלא בגג לשיטת רש"י, כתב הר"ן (קכה ב ד"ה לא נחלקו, ובדפי הרי"ף מט א ד"ה וכתב רש"י) לתרץ שכשם שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בהוספת חלון בצד בנין קבע, כן נחלקו בגג של עראי. שעל כל מה שאסור לכתחילה לעשות, אוסר ר' אליעזר גם להוסיף, וחכמים מתירים. לכן מתוך מחלוקתם לגבי פקק חלון במחיצת קבע, יכולנו ללמוד להוספה על גג אף באוהל עראי. באופן זה תירצו גם הרשב"א (קכה ב ד"ה שאין), הריטב"א (שבת קכה ב ד"ה אמר רבה), המאירי (קכה ב ד"ה אין) והאור זרוע (שבת עח ו).

קושיה נוספת שהקשו הראשונים, למה אסור לעשות מחיצה שלישית בסוכה, והרי מן הצד לא חשיב אוהל. בספר מגיני שלמה (שבת קכה ב ד"ה הכל מודים) כתב לבאר בדעת רש"י שלשיטתו מחיצה שלישית בסוכה אסורה מפני שזהו אוהל שיש לו גג, אלא שאינו חשוב עדיין אוהל עד שתהיה לו דופן שלישית, שהרי סוכה צריכה לכל הפחות שלוש דפנות, ומכיון שהדופן השלישית מכשירתו להיות אוהל, גם לרש"י אסור משום עשיית אוהל בתחילה, ולא הוי רק מוסיף. ובאמת שכן כתב רש"י להדיא שם (עירובין מד א ד"ה בדופן שלישית). והוסיף המגנ"ש, שמטעם זה פקק חלון לא הוי אוהל לרש"י כיון שגם בלא הדופן הנוספת יש כאן בית, ולא אסור משום אוהל אלא היכא שהאוהל נגמר על ידי מחיצה זו, אבל במקום שאין גג, לעולם אינו אסור משום אוהל. ודבריו הובאו בקצרה בקרבן נתנאל (ק).
ובשפת אמת (שבת קכה ב ד"ה ברש"י) תירץ באופן דומה, שכתב שמחיצה לבד אינה אסורה, אבל לעשות מחיצה לאוהל שכבר יש לו גג אסור, כיון שבזה נעשה אוהל. ונראה ודאי שאין כוונתו שלכל אוהל אסור להוסיף מחיצה, שהרי אוהל חשיב גם בלא דפנות כלל, אלא כגון סוכה שבלא דופן שלישית לא חשיב סוכה, אם מוסיף לה מחיצה אסור, וזהו כהמג"ש הנ"ל.
וקצת תימה יש בזה, היאך הקשו תוס' על רש"י כאשר הוא כתב להדיא את התירוץ בדבריו שם כנ"ל. אלא שנראה שקושיית התוס' על רש"י היא מקושיית הגמרא, איך מקשה הגמרא מפקק החלון על מחיצת הסוכה, והרי לרש"י לא איירי אלא בגג, ואם אין איסור אוהל במחיצה, לא קשה כלום מאוהל שבגג, ואף שבתירוץ הגמרא מבואר שבדופן שלישית יש אוהל, מ"מ את זה לא ידע המקשן ומאי קס"ד.

המאירי שם לעומת זאת תירץ באופן אחר וכתב שבאמת יש איסור גם במחיצה משום אוהל ולא התיר רש"י אלא במחיצה לצניעות או צל. ודבריו אינם מובנים, כי אם כן למה הוצרך רש"י לפרש את מחלוקת רב ושמואל משום טלטול, יכול היה לפרש שרב אסר משום אוהל כיון שבא להתיר טלטול ולא הוי מחיצה לצל או לצניעות בעלמא.

שיטת ההלכה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שטו א) העתיק להלכה כדברי ר"ת ורוב הראשונים, שמחיצה שנעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול אסורה, וכן הכריע הבית חדש (א).

מחיצה להתיר תשמיש המטה ועשיית צרכים, ומחיצה להפרדה בין גברים לנשים

המרדכי (שבת ג שיא) כתב שמהר"ם מרוטנבורג היה עושה בכל לילה מחיצה בין מטתו לבין הספרים, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. וכתב שבשבת לא היה עושה מחיצה זו, אלא בליל שבת כורכה על מוט ומשייר בה טפח, ובשבת פושטה לגמרי, דהוה מוסיף על האוהל ולא עושהו בתחילה. וכתב הטעם לפי שכל מחיצה שאיננה לצניעות אסור לעשותה בשבת משום אוהל, אבל מחיצה שנעשית להפרדה בין גברים לנשים בשעת הדרשה מותר, לפי שאינה באה אלא לצניעות.
דבריו אלו הובאו בבית יוסף (שטו ד"ה ובמרדכי) וכתב שם שאין הכוונה שדווקא לצניעות מותרת, אלא כל מחיצה שאינה באה להתיר מותר לעשותה בשבת, ולכן אם באה להגן מפני החמה או שלא תפול וכד' מותר. אמנם בשלחן ערוך לא כתב דין זה, ורק הרמ"א (א) העתיקו.

הדרכי משה (ד) כתב לתמוה על דברי המרדכי הללו, שהרי איתא להדיא בביצה כב. שמותר לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו, ותירץ שגם מחיצה זו לא התירה הגמ' אלא כדרך שעשה מהר"ם, דהיינו בהוספה על האוהל, ולא לכתחילה. ושוב פסק כן בהגהת שלחן ערוך (שטו א) לאסור לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש מטתו.
ובמגן אברהם (ג) כתב לחלק בי היכא שפורס את הסדין מדין מחיצה לבין היכא שעושה משום כיסוי בעלמא, ודייק מדברי המרדכי שמהר"ם עשה מחיצה י' טפחים, משמע שמדין מחיצה עשה כן, וכאילו הוא ברשות אחרת אף שהספרים מגולים. אך אם פורס את הסדין על כל הספרים, אין שם מחיצה עליו אלא כיסוי בעלמא ומותר בשבת, בין בנר ובין בספרים. דברים אלו העתיקו הגר"ז והרב ערוך השלחן לדינא.
אבל בספר אליה רבה חלק עליו וכתב שאם עשה כיסוי י' טפחים הוי מחיצה ואסור, ובפחות מי' טפחים מותר. ובמשנה ברורה (י) הכריע לסמוך על המג"א בשעת הדחק.
תירוץ אחר כתב הערוך השלחן (ה) שדווקא ביו"ט מותר לפרוס מחיצה מפני הנר, לפי שהקלו בו דהוי כאוכל נפש, מה שאין כן בשבת שאסור.