המינים הכשרים למצה והאסורים משום חמץ וגזירת קטניות

מקורות
משנה:	פסחים ב ה
בבלי:	פסחים לה א
רמב"ם:	חמץ ומצה ה א, ו ד
שולחן ערוך:	אורח חיים תנג א

אלו מיני דגן אסורים בפסח משום חמץ וכשרים למצה, ודברי הפוסקים בדין גזירת קטניות.

חמשת מיני דגן

המשנה (פסחים ב ה) מונה חמשה מינים הכשרים למצה ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח - חטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.

בגמרא (פסחים לה א) מבואר שלמדו מן הפסוק 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות', שדברים הבאים לידי חימוץ יוצאים בהם ידי חובת מצה, ודברים שאינם באים לידי חימוץ אין יוצאים בהם ידי חובת מצה, לכן אורז ודוחן כיון שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון, אין יוצאים בהם ידי מצה.
וזה שלא כדעת ר' יוחנן בן נורי שאוסר לאכול בפסח אורז ודוחן שסבור הוא שמיני דגן הם וחייבים על חימוצם כרת, ולכן גם מתיר הוא לעשות מהם מצה ולצאת בהם ידי חובה בפסח.

כדברי הגמרא העתיק הרמב"ם (חמץ ומצה ה א, ו ד) להלכה, וכן הוא בשלחן ערוך (אורח חיים תנג א) ומוסכם בכל הפוסקים.

קדימה בין המינים

כתב המהרי"ל (מנהגים הלכות אפיית מצות א) שעיקר המצוה היא ליטול דווקא חיטים למצה, לפי שכן מצאנו בלשון התנאים 'חיטין לפסח'. והעתיק דבריו הרמ"א (אורח חיים תנג א)
ובחק יעקב (תנג ב) דייק בדברי המהרי"ל, שממה שלא אמר 'חיטין לפסח ברישא' יש ללמוד שדווקא לחיטים יש עדיפות על שאר מינים, אבל אם אין לו חיטים יכול ליקח איזה מין שירצה ואין עדיפות למין אחר על פני שאר המינים. ואף שבמרור מובא בסימן תע"ג שיש להעדיף לפי הסדר שנקט התנא, במצה אינו כן. והוסיף החק יעקב שנראה שאחר חיטין המין החביב עליו קודם, כדי לקיים מצוות אכילת מצה לתיאבון. וכן העתיק לדינא הגר"ז (תנג ב)
ובספר חמד משה (תנג א) העיר שהמחבר שינה מלשון המשנה, שהמשנה הקדימה שיפון לשיבולת שועל, לעומת המשנה בחלה ובמנחות שהקדימו שיבולת שועל לשיפון. ודייק מזה, שהתנא נקט כסדר הזה לפי שזהו הסדר שאינם ממהרים להחמיץ, ולכן חיטים עדיפים מהכל ולאחריהם שעורים וכו'. והסיק שלכתחילה יש להחמיר ליקח הראשון ראשון קודם כסדר שהם שנויין במשנה.
גם במגן אברהם (תנג ה) מבואר שהשעורה ממהרת להחמיץ מן החיטה, אם כי לא כתב שזוהי סיבה להחמיר להעדיף חיטים למצות יותר מאשר שעורים. אבל בדעת תורה (תנג א) כתב שזהו הטעם למנהג להחמיר ליקח חיטים למצות.
המשנה ברורה (תנג ב) והכף החיים (תנג ה) כתבו להלכה כדברי החק יעקב והגר"ז, שהחיטים עדיפות לפי שהן חביבות, ויש בזה הידור מצוה, ולענין שאר מינים יקח את החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון.
והוסיף הכף החיים שם שאם אין לו עדיפות, ייקח לפי הסדר ששנויים במשנה, שהשעורה הוא מין שבעה ולכן יש להקדימו, ולאחריו הכוסמין לפי שהוא מין חיטים, ולאחריו ייקח שיפון שכן הוא הקדימתו המשנה.

בשו"ת מנחת יצחק (ט מט) כתב להחמיר על פי דברי המהרש"ם הנ"ל בדעת תורה, שלא לעשות מצות מצוה משעורין, לפי שהן ממהרים להחמיץ. ואפיית קמח שעורים חמור אף מלתיתה, ששם אנו מתירים בדיעבד, והכא אפילו בדיעבד אין להתיר, שיש כמה ענייני זהירות באפיית המצות שנהגו אפיית חיטים, אך בשעורים כל ההזהרות הללו אינן מספיקין, ומי יכול לקבל עליו האחריות בזה. ולכן יש להחמיר אפילו לחולים, לפי שאינו שכיח חולי כזה שאינו יכול לאכול אפילו כזית אחד בשנה.

עירוב בין המינים

כתב חידושי ר"ן (לה א ד"ה כוסמין) שאם ליקט מכל חמשת המינים יחד ועשה מהם כזית מצה, יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואם עשה מזה חמץ ענוש כרת, ולמד זאת מן הברייתא המובאת בברכות (לז ב) ובמנחות (עה ב) שמפורש בה כן. וכן מובא גם בריטב"א (לה א ד"ה גמרא) בשם הרא"ה, ובמאירי (לה א ד"ה ואחר שכן).

גזירת קטניות

הרמב"ם (חמץ ומצה ו ד) והשלחן ערוך (אורח חיים תנג א) כתבו שבאורז וקטניות אין יוצאים ידי חובת מצה לפי שאינם באים לידי חימוץ.

אמנם בחלק מהראשונים הוזכר מנהג קדום שלא לאכול קטניות בפסח.
בהגהות רבנו פרץ (י) על הסמ"ק (רכב) כתב שקטניות כגון פויי"ש (פול לבן) ופול"י וריי"ש ועדשים, נוהגים בהם איסור שלא לאכלם כלל בפסח, ועל פולים כתב ששמע שלא לבשלם בפסח אלא אם כן במים רותחים מתחילת נתינתם בקדרה. והביא שרבנו יחיאל נהג לאכול בפסח פול הלבן, שהרי אפילו אורז מדינא דגמרא מותר. אך רבנו פרץ עצמו כתב שקשה להתיר דבר שנוהגים בו העולם איסור מימות חכמים הקדמונים.
ובטעם האיסור כתב, שאין זה מחמת חימוץ ממש, דמפורש בגמרא שאין באין לידי חימוץ אלא ה' מינים. אלא נראה לקיים המנהג שלא לאכול משום גזירה, שכיון שמין דגן ומין קטנית שניהם מעשי קדרה, יבואו להחליף זה בזה, ועוד שהקטניות מידי דמידגן הוא, ועוד שיש מקומות שנוהגים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים. וסיים שלכך מנהג הגון הוא להיזהר מכל קטנית, אפילו מחרדל.