הליכה בשבת לצורך דבר האסור

מקורות
משנה:	שבת כג ג-ד
בבלי:	שבת קנ א-קנא א, עירובין לח ב-לט א
רמב"ם:	שבת כד א-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שו א-ג, שז ח-ט

האופן האסור והאופן המותר ללכת בשבת, לצורך עשיית חפציו במוצאי שבת.

מקורות חז"ל

נאמר בפסוק (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שאף דברים שאין בהם איסור מלאכה, אם יש בהם משום עשיית חפציו, לא יתעסק אדם בהם בשבת. אחד הדברים שאסרו חז"ל מטעם זה הוא ההליכה בשבת לצורך איסור או לצורך עסקיו, וכפי שיתבאר.

מובא במשנה (שבת כג ב) שאסור להחשיך על התחום [ללכת בשבת לסוף התחום ולהמתין שם עד חשיכה] ע"מ לצאת בצאת השבת לשכור פועלים או להביא פירות, אך אם מחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות מותר, כיון שהשמירה מותרת אף בשבת. ובגמרא (שבת קנ ב) מבואר שאף להחשיך כדי להביא פירות מחוץ לתחום, אם הם פירות תלושים, מותר, שאף שההבאה מחוץ לתחום אסורה, מ"מ יש דרך לעשותה בהיתר, כגון אם היו מחיצות בדרך מותר היה להביאם, והמשנה שאוסרת מדברת דווקא בפירות מחוברים שיש איסור בקטיפתם.

עוד מבואר במשנה שם, שאם החשיך באופן המותר, כלומר על מנת לשמור וכד', מותר לו אף להביא במוצאי שבת את הפירות מחוץ לתחום, מפני שההליכה היתה בהיתר. יוצא אם כן שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו, כלשון רש"י שם (קנ א ד"ה אין מחשיכין).

מקור נוסף לאיסור כעין זה של הליכה בשבת שנוי גם בברייתא המובאת בגמרא (עירובין לח ב) שלא לילך בתוך שדהו לראות מה היא צריכה, ושלא לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד.

ונראה לכאורה שהאיסור השנוי בברייתא בעירובין, לכל הפחות בענין ההליכה לפתח המדינה על מנת לרחוץ, הוא אותו איסור השנוי במשנה בשבת. וכן משמע בתוספתא (שבת יח ה) שהביאה אותם בסמוך אחד לשני. וכן הוא במדרש רבה [מרגליות] (בהר לד טז), ובילקוט שמעוני (ישעיה תצו ד"ה אם תשיב).
אמנם בענין ההליכה בשדהו על מנת לראות מה היא צריכה, אפשר שזהו איסור אחר. וכן משמע במדרשים שם שלומדים אותם ממלים שונות בפסוק. אמנם מהברייתא עצמה בעירובין שאומרת 'כיוצא בו לא יטייל אדם' משמע שהוא אותו איסור.

ובגמרא בשבת שם הובא המעשה בחסיד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ורצה לגדרה ונזכר ששבת נמלך ולא גדרה ונעשה לו נס וכו'. ונראה שמעשהו של החסיד הוא כעין הברייתא בעירובין, שירד לכרמו לראות מה היא צריכה, שהרי לא החשיך אלא רק חשב על הפרצה לגודרה, וכן מפורש במדרש רבה ובילקוט שמעוני שם. וממה שהגמ' הביאה מעשה זה על איסור ההחשכה, משמע שזהו אותו איסור.
ולכאורה משמע שהאיסור הוא במה שחשב עליה לגודרה, שהרי על זה הוא מיצר שם [בגירסת המדרשים] ואומר 'הואיל וחשבתי עליה לגודרה'. וכן מתבאר מתוך החכמת שלמה והמהרש"א בחידושי אגדות שם, שביארו שאף שבמחשבה אין איסור, שהרי קיי"ל שדיבור אסור והרהור מותר, מ"מ החמיר על עצמו ממידת חסידות. אבל מתוך המדרש רבה וילקו"ש שם משמע שעבר על איסור במה שהלך לראות צרכי הכרם [ובאמת בגמ' הושמט פרט זה], וכעין הברייתא בעירובין, אלא שממידת חסידות שהיתה בו, לא גדר את הכרם גם בצאת השבת.

מקור האיסור

בגמרא בשבת לא מפורש מקור לאיסור ההחשכה, אבל בעירובין כתב רש"י שם (לט א ד"ה מוכחא) שהוא משום 'ממצוא חפצך', ובדבריו משמע שקאי על הטיול בשדה לראות מה היא צריכה, וכן משמע ממש"כ בשבת קיג. בד"ה ממצוא חפצך, שפירש על זה כגון הטיול בשדהו לידע מה היא צריכה, ולא ציין גם לטיול על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ.
ובמדרש רבה ובילקוט שמעוני שם מובא המקור לאיסור ההחשכה מן הפסוק 'אם תשיב משבת רגלך'. ואילו האיסור לצאת לשדהו לראות מה היא צריכה, נלמד מהמלים 'עשות חפצך ביום קדשי'.

בטור (אורח חיים שו) ובשלחן ערוך (שו א) העתיקו כדברי רש"י, את הפס' ממצוא חפצך. אמנם אפשר שהם כתבו כן ככותרת לכל הסימן, וכוונתם שנלמד מכלל הפסוק בישעיה שם, וכעין מה שכתב הרמב"ם (שבת כד א), שהעתיק תחילה את הפסוק כולו [כמעט] ככותרת לכל האיסורים מסוג זה. ואפשר שזו גם כוונת רש"י.

האם האיסור הוא דווקא בסוף התחום

הקשו תוספות (שבת קנ ב ד"ה ואין) שמשמע מהמשנה בשבת, שדווקא להחשיך על התחום אסור, כלומר ללכת עד סוף תחום שבת, ולהמתין שם עד שתשחשך כדי שיצא מיד, לשכור פועלים או להביא פירות. אבל אם מחשיך בתוך התחום שלא בסופו על מנת לשכור פועלים ולהביא פירות מותר. וקשה, שהרי בעירובין שם כתוב שאסור לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ, וזהו לא בסוף התחום. ותירצו שאם זה דבר שמינכרא מילתא, כגון להיכנס למרחץ, אפילו בתוך התחום אסור, אבל לשכור פועלים ולהביא פירות לא מינכרא מילתא כל זמן שהוא בתוך התחום. וכן כתב הרא"ש בתוספותיו (קנ א ד"ה אין).

וביססו דבריהם על דברי הגמרא עצמה (עירובין לט א) שחילקה ואמרה שמותר ללכת לסוף התחום ביום טוב כדי לערב לשבת, ואינו דומה להולך בפתח המדינה על מנת לרחוץ, ששם מוכחא מילתא מתוך מעשיו שלצורך דבר האסור הוא עושה, מה שאין כן בעירוב שתולים שנמשך בהרהוריו עד סוף התחום.

הרמב"ן (קנ ב ד"ה מת) הביא דברי תוס' אלו, אבל נראה שתירוצו שונה. שבדבריו משמע שאיסור ההחשכה על התחום ואיסור הטיול בתוך השדה ועל פתחה של מדינה הם שני דברים שונים. שההחשכה על התחום לשכור פועלים או להביא פירות וכד' הוא עובדין דחול, שאינו ניכר למה מחשיך, ולכן כל שהוא תוך התחום מותר. אך הטיול בפתחה של מדינה לצורך כניסה למרחץ הוא משום חשדא, שניכר שמתכוון להיכנס לרחוץ, והוא אותו איסור כמו לטייל בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וזהו איסור אחר מההחשכה על התחום.
גם הרשב"א (קנ ב ד"ה על) והר"ן (קנ ב ד"ה בשלמא) והריטב"א (קנ ב ד"ה משכחת) בחידושיהם כתבו דברי התוס' בסגנונו של הרמב"ן, אך בדבריהם משמע שגם האיסור להחשיך על התחום הוא משום דמוכחא מילתא [ולא הזכירו את הביטוי 'עובדין דחול'], וניתן להבין בדבריהם שאם לא מוכחא מילתא, אף להחשיך מותר. ומ"מ בדבריהם מודגש שההליכה לשדה שבתוך התחום האסורה, היא דווקא בשדה שצריכה ניר ועיבוד, שאז ניכר שלצורך כן הוא בא.

המגיד משנה (שבת כד ב) הביא דברי תוס' הללו (בסגנונם של הרשב"א והר"ן) וכתב שכן נראה גם מדברי הרמב"ם שלא אסר אלא בהולך עד סוף התחום. אבל במעשה רקח (ב) ובהערות הר' קפאח (ה) חלקו על דברי המ"מ וכתבו שהרמב"ם דיבר בהווה, וכל הליכה אסורה, אף באמצע התחום, כאשר ניכר שעושה כן לצורך חפציו.

השלחן ערוך (שז ט) העתיק דברי התוס' להלכה, וכתב שמותר לילך תוך התחום על מנת לתלוש פירות מגינתו אחר חשיכה, דדוקא בסוף התחום אסור משום דמינכרא מילתא. ואף שלעיל (שו א) כתב לאסור לעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, כתב המגן אברהם (שו א, שז יג) ששם ניכר שעושה כן לצורך עבודה של מחר ואתי לידי חשד, וכן הסכים המשנה ברורה (שו א, שז מ).

ובמגן אברהם שם נתקשה בדברי המגיד

ובספר חיי אדם (ס ב) כתב שדברי הגמרא להתיר במקום שאינו מינכרא מילתא, זהו דווקא לגבי איסור ההחשכה על התחום, אבל לעיין בנכסיו, אסור אפילו שאינו מינכרא מילתא. וחלק בזה על המג"א, והאריך לבאר דבריו גם בנשמת אדם שם.