הכשרים למול

מי כשר למול ומי פסול, לכתחילה ובדיעבד, ובטעמי הפסול.

מקורות
בבלי:	עבודה זרה כו:-כז.
רמב"ם:	מילה ב א
שולחן ערוך:	יורה דעה רסד א

המקורות התנאיים

בתוספתא (עבודה זרה ג ה) מובאת מחלוקת תנאים לגבי מילה ע"י גוי. לדעת ר' מאיר גוי לא ימול את ישראל, מפני שהוא חשוד על הנפשות, ואילו לדעת חכמים אם ישראל עומד על גביו יכול למול.
הגמרא (עבודה זרה כו ב) מסבירה בדעת ר' מאיר שהוא סובר שאפילו אם אחרים עומדים על גביו אסור, לפי שיכול הוא להטות את הסכין ולעשות את התינוק כרות שפכה.

עוד מובאת שם בתוספתא מחלוקת נוספת לגבי מילת כותי, שלדעת ר' יהודה כותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים. לעומת זאת דעת ר' יוסי שלא מצינו בתורה שהצריכה מילה לשם ברית, ולכן יכול למול אפילו שמל לשם הר גריזים.

בגמרא שם מובאות שתי ברייתות נוספות לגבי מילה ע"י גוי.
ברייתא ראשונה אומרת שעיר שאין בה רופא ישראל, אבל יש בה רופא גוי ורופא כותי, לדעת ר' מאיר עדיף שימול הרופא הגוי ולא הרופא הכותי, ואילו לדעת ר' יהודה עדיף שימול הרופא הכותי ולא הרופא הגוי.
הברייתא הזו סותרת לכאורה את דעת ר' מאיר המובאת בתוספתא שאסר מילת גוי, וכן ישנה סתירה לכאורה גם עם דעת ר' יהודה בתוספתא שפסל מילת כותי ואילו כאן הכשיר. ויובא להלן.
ברייתא שניה שמובאת שם בגמרא מביאה את דעת ר' יהודה שפוסל מילת גוי, ולומד זאת מן הפסוק "ואתה את בריתי תשמור", כלומר הציווי הוא לאברהם ולזרעו ולא לאומות העולם.

סוגיית הגמרא

הגמרא (עבודה זרה כו ב) עמדה על הסתירה הכפולה בין הברייתא לתוספתא, גם בדעת ר' מאיר לגבי מילת גוי, וגם בדעת ר' יהודה לגבי מילת כותי, ולכן מסיקה שיש להפוך את הברייתא ולגרוס שר' מאיר הוא שפסק להעדיף מילת רופא כותי על פני רופא גוי וכדעתו בתוספתא שפסל מילת גוי, ואילו ר' יהודה העדיף מילת רופא גוי על פני מילת רופא כותי, שכן הוא פוסל מילה שלא לשמה, והכותים מלים לשם הר גריזים.
ומה שמצאנו בברייתא השניה שר' יהודה פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור', מיישבת הגמרא שזהו ר' יהודה הנשיא, ולא ר' יהודה שהתיר רופא גוי.

נמצא שר' מאיר פוסל מילת גוי אפילו אחרים עומדים על גביו, מחשש שיעשהו כרות שפכה.
חכמים מתירים מילת גוי אם ישראל עומד על גביו.
ר' יהודה מכשיר מילת גוי, אבל פוסל מילת כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים.
ר' יוסי מתיר מילת כותי, שאין הוא חושש למילה שלא לשמה.
ואילו ר' יהודה הנשיא פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור'.

בטעם המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי לגבי מילה שלא לשמה, מסביר רב חסדא שר' יהודה לומר מן הפסוק "לה' המול" ומשם הוא דורש מילה לשמה, ואילו ר' יוסי לומד מן הפסוק "המול ימול" שמרבה אפילו מילה שלא לשמה.

עוד עולה מתוך הגמרא שהפוסלים מילת גוי ומילת כותי, לא יתירו אפילו ברופא מומחה, שכן התירוץ של הגמרא שהעמידה ברופא מומחה נדחה.

גירסת רבנו חננאל

מתוך דברי רבנו חננאל נראה שדברי הגמרא שמעמידה כר' יהודה הנשיא, אינם מוסברים על ר' יהודה שבברייתא שאוסר מילת גוי, אלא על דברי ר' יהודה שבתוספתא האוסרת מילת כותי. כלומר את הברייתא יש להשאיר כצורתה המקורית מבלי להפוך, שר' מאיר הוא שמתיר מילת גוי, ומהטעם שמדובר ברופא מומחה ולכן אין חשש שיעשנו כרות שפכה, ואילו ר' יהודה הוא שאוסר מילת גוי ומתיר מילת כותי. ומה שמעמידה הגמרא כר' יהודה הנשיא, זה קאי על הברייתא שבה ר' יהודה אוסר מילת כותי, ונמצא שר' יהודה הנשיא אוסר גם מילת גוי וגם מילת כותי.
ומסביר ר' חננאל שמילת כותי אסורה מהפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' - אתה ולא כותי, וכל שכן מילת גוי.

מחלוקת האמוראים

עוד מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים מה מקור הפסול במילת גוי.
לדעת דרו בר פפא בשם רב, הלימוד הוא מן הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' (וכפי דעת ר' יהודה הנשיא בברייתא), כלומר 'אתה' ולא גוי.
ואילו דעת ר' יוחנן שלומדים זאת מן הפסוק "המול ימול", ומסביר רש"י שהכוונה שרק מי שמהול יכול למול אחרים, יצא גוי שאינו מהול ולכן אינו יכול למול אחרים.

הגמרא ממשיכה בחיפוש נפקא מינה בין הדעות, ומסיקה שהנפקא מינה ביניהן היא באישה, שלדעת רב אישה תהיה פסולה למול, שכן היא אינה בכלל 'ואתה את בריתי תשמור', ואילו לר' יוחנן כשרה היא למול אחרים, לפי שהיא נחשבת למהולה.
לשאלת הגמרא כיצד לדעת רב ציפורה מלה את בנה, מתרצת הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון - שלא מלה בעצמה אלא אמרה למישהו אחר למול. תירוץ שני - שהיא התחילה את המילה, ומשה גמר אותה.

איך ר' יוחנן חולק על הברייתא

הריטב"א (ד"ה המול) שואל כיצד ייתכן שר' יוחנן חולק על ר' יהודה הנשיא, ומביא פסוק אחר ממה שמובא בברייתא? ומתרץ שמחלוקת רב ור' יוחנן היא בגירסת הברייתא, שר' יוחנן סובר שר' יהודה הנשיא לומד מן הפסוק 'המול ימול' ולא מ'ואתה את בריתי תשמור'.

גוי

הראשונים כולם פסקו להלכה שגוי לא ימול, וכדעת האמוראים רב ור' יוחנן, וכדעת ר' יהודה הנשיא. ואף אם ישראל עומד על גביו, לא יועיל, לפי שאין הפסול מטעם שמא יעשהו כרות שפכה, אלא מחמת הפסוק.
אבל נחלקו הפוסקים מה הדין אם מל אותו גוי, האם צריך לחזור ולהטיף דם ברית או אולי אפילו חיתוך ממש, או שאין צורך בכך.

הרמב"ם (מילה ב א) כתב שגוי לא ימול, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנית.
הסמ"ג (עשין כח) הביא דברי הרמב"ם שאין צריך לחזור ולמול, אבל הוסיף שצריך להטיף ממנו דם ברית.
לעומת זאת המאירי כתב שאין צריך אפילו להטיף דם ברית, שהרי יצא אף מספק ערלה כבושה.

אישה

בעל הלכות גדולות (הלכות מילה ח) פסק כר' יוחנן, שכן קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ולכן במקום שאין איש שיודע למול ויש אישה שיודעת, היא תמול.
והתוספות (ד"ה אשה לאו בת מילה היא) הביאו דבריו וחלקו עליו, שאף שבד"כ הלכה כר' יוחנן לעומת רב, כאן הלכה כרב לפי שקאי בשיטת ר' יהודה הנשיא, ומה שכתוב בגמרא בקידושין (כט א) שצריך מיעוט מפסוק ללמוד שאישה פטורה ממילת הבן, שנאמר 'אותו' ולא אותה, צריך ליישב שפטורה מלבקש מאחרים למולו, שהרי היא עצמה בלאו הכי לא יכולה למול, וכן נראית דעת הר"ש משאנץ (כז א ד"ה אשה).
וכן כתב להלכה הריא"ז (עבודה זרה ב א יב) שמילת אישה פסולה, וכתב שצריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"י ישראל זכר.

כדעת בעל הלכות גדולות פסקו גם הסמ"ג (עשין כח), הריטב"א (ד"ה ולענין פסק), והמאירי (כו ב ד"ה ישראל), ופסקי רי"ד (כז א ד"ה איתמר).