הכשרים למול

מי כשר למול ומי פסול, לכתחילה ובדיעבד, ובטעמי הפסול.

מקורות
בבלי:	עבודה זרה כו:-כז.
רמב"ם:	מילה ב א
שולחן ערוך:	יורה דעה רסד א

המקורות התנאיים

בתוספתא (עבודה זרה ג ה) מובאת מחלוקת תנאים לגבי מילה ע"י גוי. לדעת ר' מאיר גוי לא ימול את ישראל, מפני שהוא חשוד על הנפשות, ואילו לדעת חכמים אם ישראל עומד על גביו יכול למול.
הגמרא (עבודה זרה כו ב) מסבירה בדעת ר' מאיר שהוא סובר שאפילו אם אחרים עומדים על גביו אסור, לפי שיכול הוא להטות את הסכין ולעשות את התינוק כרות שפכה.

עוד מובאת שם בתוספתא מחלוקת נוספת לגבי מילת כותי, שלדעת ר' יהודה כותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים. לעומת זאת דעת ר' יוסי שלא מצינו בתורה שהצריכה מילה לשם ברית, ולכן יכול למול אפילו שמל לשם הר גריזים.

בגמרא שם מובאות שתי ברייתות נוספות לגבי מילה ע"י גוי.
ברייתא ראשונה אומרת שעיר שאין בה רופא ישראל, אבל יש בה רופא גוי ורופא כותי, לדעת ר' מאיר עדיף שימול הרופא הגוי ולא הרופא הכותי, ואילו לדעת ר' יהודה עדיף שימול הרופא הכותי ולא הרופא הגוי.
הברייתא הזו סותרת לכאורה את דעת ר' מאיר המובאת בתוספתא שאסר מילת גוי, וכן ישנה סתירה לכאורה גם עם דעת ר' יהודה בתוספתא שפסל מילת כותי ואילו כאן הכשיר. ויובא להלן.
ברייתא שניה שמובאת שם בגמרא מביאה את דעת ר' יהודה שפוסל מילת גוי, ולומד זאת מן הפסוק "ואתה את בריתי תשמור", כלומר הציווי הוא לאברהם ולזרעו ולא לאומות העולם.

סוגיית הגמרא

הגמרא (עבודה זרה כו ב) עמדה על הסתירה הכפולה בין הברייתא לתוספתא, גם בדעת ר' מאיר לגבי מילת גוי, וגם בדעת ר' יהודה לגבי מילת כותי, ולכן מסיקה שיש להפוך את הברייתא ולגרוס שר' מאיר הוא שפסק להעדיף מילת רופא כותי על פני רופא גוי וכדעתו בתוספתא שפסל מילת גוי, ואילו ר' יהודה העדיף מילת רופא גוי על פני מילת רופא כותי, שכן הוא פוסל מילה שלא לשמה, והכותים מלים לשם הר גריזים.
ומה שמצאנו בברייתא השניה שר' יהודה פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור', מיישבת הגמרא שזהו ר' יהודה הנשיא.

נמצא שר' מאיר פוסל מילת גוי אפילו אחרים עומדים על גביו, מחשש שיעשהו כרות שפכה.
חכמים מתירים מילת גוי אם ישראל עומד על גביו.
ר' יהודה מכשיר מילת גוי, אבל פוסל מילת כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים.
ר' יוסי מתיר מילת כותי, שאין הוא חושש למילה שלא לשמה.
ואילו ר' יהודה הנשיא פוסל מילת גוי משום הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור'.

בטעם המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי לגבי מילה שלא לשמה, מסביר רב חסדא שר' יהודה לומר מן הפסוק "לה' המול" ומשם הוא דורש מילה לשמה, ואילו ר' יוסי לומד מן הפסוק "המול ימול" שמרבה אפילו מילה שלא לשמה.

מחלוקת האמוראים

עוד מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים מה מקור הפסול במילת גוי.
לדעת דרו בר פפא בשם רב, הלימוד הוא מן הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' (וכפי דעת ר' יהודה הנשיא בברייתא), כלומר 'אתה' ולא גוי.
ואילו דעת ר' יוחנן שלומדים זאת מן הפסוק "המול ימול", ומסביר רש"י שהכוונה שרק מי שמהול יכול למול אחרים, יצא גוי שאינו מהול ולכן אינו יכול למול אחרים.

הגמרא ממשיכה בחיפוש נפקא מינה בין הדעות, ומסיקה שהנפקא מינה ביניהן היא באישה, שלדעת רב אישה תהיה פסולה למול, שכן היא אינה בכלל 'ואתה את בריתי תשמור', ואילו לר' יוחנן כשרה היא למול אחרים, לפי שהיא נחשבת למהולה.
לשאלת הגמרא כיצד לדעת רב ציפורה מלה את בנה, מתרצת הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון - שלא מלה בעצמה אלא אמרה למישהו אחר למול. תירוץ שני - שהיא התחילה את המילה, ומשה גמר אותה.

איך ר' יוחנן חולק על הברייתא

הריטב"א (ד"ה המול) שואל כיצד ייתכן שר' יוחנן חולק על ר' יהודה הנשיא, ומביא פסוק אחר ממה שמובא בברייתא? ומתרץ שמחלוקת רב ור' יוחנן היא בגירסת הברייתא, שר' יוחנן סובר שר' יהודה הנשיא לומד מן הפסוק 'המול ימול' ולא מ'ואתה את בריתי תשמור'.

אישה

בעל הלכות גדולות (הלכות מילה ח) פסק כר' יוחנן, שכן קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ולכן במקום שאין איש שיודע למול ויש אישה שיודעת, היא תמול.
והתוספות (ד"ה אשה לאו בת מילה היא) הביאו דבריו וחלקו עליו, שאף שבד"כ הלכה כר' יוחנן לעומת רב, כאן הלכה כרב לפי שקאי בשיטת ר' יהודה הנשיא.
עוד מעירים התוספות מהגמרא בקידושין שאומרת שאישה פטורה ממילת הבן, שנאמר 'אותו' ולא אותה, שצריך ליישב לשיטת בה"ג שהכוונה שאינה חייבת למול, דהיינו לבקש למהולו, אבל אם אין אחר, כשרה למול.

כדעת בעל הלכות גדולות פסקו גם הריטב"א (ד"ה ולענין פסק),