הטמנה בכלי שני והטמנת צונן
תבשיל שנצטנן כבר, אם מותר להטמינו, וכן תבשיל חם שהועבר לכלי שני אם מותר להטמינו.
היתר הטמנת צונן וכלי שני
איתא במשנה (שבת ד ב) ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. וכן בגמרא (שבת נא א) אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. ושם מבואר דקמ"ל שאף דבר שדרכו להטמין שרי, דמהמשנה לא שמעינן אלא בדבר שאין דרכו להטמין.
ובברייתא (נא א) איתא בשם רשב"ג דלא אסרו הטמנה אלא באותו מיחם, אבל פינהו ממיחם למיחם מותר. וכן הוא בתוספתא (שבת ד יב) דלא אסרו להטמין אלא במיחם שחיממו בו מער"ש, אבל מפנה הוא לתוך מיחם או לתוך קיתון אחר ומטמין.
ואת דברי המשנה שאמרה להתיר למלא קיתון ולהטמין, היה אפשר לבאר דבאה להתיר כלי שני, וכעין דברי התוספתא. אבל בגמרא מבואר שלמדה דבאה להתיר הטמנת צונן, וכוונת המשנה שממלא את הקיתון בצונן.
ואף שבברייתא ובתוספתא נאמר בשם רשב"ג, נראה דלית מאן דפליג בהא. וכן פסקו כל הפוסקים.
כ' הרמב"ן דבדבר המוסיף הבל אסור להטמין אפי' צונן, ואפילו מבעוד יום, והביא ראיה מעשה דאנשי טבריא, וכ"כ הר"ן והרשב"א, וכן דעת הרמב"ם.
טעם ההיתר
בטעם ההיתר כתב הרמב"ן בחידושים (נא א ד"ה אמר רב יהודה), דלא אסרו אלא בחמין ובמיחם ראשון דמצטמק בחימום שלו ודרך הטמנה בכך. וכן גם דעת הרמב"ם (שבת ד ה) שכתב דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו, אבל אם פינהו מותר, עכת"ד, וכן הדין בצונן.
ולפי"ז ליכא חילוק בין אם מטמין הצונן כדי לשמור צינתו או כדי שיתחמם, דסוף סוף אין דרך הטמנה בצונן, ולא חיישינן שמא יבוא לחתות בגחלים או להרתיח.
אבל רש"י (נא א ד"ה מותר) כתב בטעם היתר הטמנת הצונן, שמטמין מפני החמה שלא יחמו, ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ודייקו הראשונים מדברי רש"י שאם מטמין את הצונן כדי לחממו, אסור.
וכן לגבי הטמנה בכלי שני כתב רש"י (ד"ה אבל מפנה) שמותר משום דלא חיישינן שמא יבוא להרתיח, שהרי הוא עצמו טורח אחריו לקררו, ואיך נבוא לחשוש שירתיחנו. וכתב הרמב"ן בחידושים שרש"י אזיל לשיטתו כמו בצונן, שכל ההיתר הוא רק היכא דלא חיישינן שמא יבוא להרתיח, ולכך כתב גם בכלי שני כאותו הטעם, אבל לרמב"ן והרמב"ם אין צורך בזה, אלא אמרינן דלא גזרו כלל אלא בכלי ראשון חם כנ"ל.
וכעין דברי רש"י יש גם בתוס' ישנים על הגליון (ד"ה אבל פינה) ששאלו איך אסר רבי הטמנת צונן, והרי אביו רשב"ג התיר אפילו בכלי שני, וכי רבי לא ידע מזה. ותירצו דגבי כלי שני קיל טפי, לפי שמתוך מעשיו מוכח שרוצה לקררו, ולא חיישינן שמא ירתיחנו, אבל בהטמנת צונן לא מוכח מידי. מבואר מדבריהם דטעם ההיתר בכלי שני הוא משום שעושה מעשה לקררו, וכדברי רש"י. ולפי"ז לכאורה יהיה מותר רק אם באמת העבירו לכלי שני ע"מ לקררו, אבל אסור לכתחילה להעבירו כדי שיוכל להטמינו, שהרי כל כוונתו בהעברה לכלי שני היא כדי לחממו ע"י הטמנה ושוב יש לחשוש שירתיחנו.
הקשה הלחם משנה (ג) איך יפרש הרמב"ם דברי הגמ' 'השתא אקורי מיקר ליה ארתוחי מרתח ליה', והרי לדעתו האיסור להטמין בשבת באינו מוסיף הבל הוא משום שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות. ותירץ שהחתוי בגחלים עלול להביאו להרתחה גם כן. וסיים דלא משמע כן מפירושו במשנה.
עוד כתב הלחם משנה (ד) דבצונן ליכא למיחש שמא יטמין ברמץ להרמב"ם לפי כיון שכל כוונתו רק להפיג צינתו ובודאי לא יבוא לחתות. אבל במרכבת המשנה אלפנדרי כ' דהרמב"ם גרס בברייתא 'אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל' [וכתב שמצא כן בחי' הרשב"א], שהטעם בזה לרמב"ם הוא שמא ירתיח, ולכן מבואר גם המשך הברייתא 'השתא ארתוחי מרתח ליה'. ודבריו אינם מובנים, דא"כ יוצר לדבריו דכלי שני מותר להטמין אף במוסיף הבל, וזה היפך דברי הרמב"ם. ובשו"ת יביע אומר (א יד ג) דהרמב"ם ל"ג כלל האי טעמא דהשתא אקורי מיקר ליה. והוכיח כן מס' העתים ומדקדוקי סופרים.